סיור בגבול הצפון: ישראל מוכנה לסורים על הגדרות?
החיילים בגבול הסורי שומעים את שריקות הפגזים של צבא אסד, ורואים במשקפת את הקרבות. המפקדים באזור מסבירים שצה"ל שינה את היערכותו וערוך להתמודד עם המזרח התיכון החדש, אך שאלה אחת נשארה פתוחה: מה נעשה אם וכאשר יגיעו הפליטים
הבעיה: בימים הקודמים, ליד הכפר הסורי רפיד, נראו לא פעם אנשים חוצים את קו אלפא, מגיעים לגדר ונוגעים בה בהפגנתיות, ובצבא לא ידעו איך לפרש את ההתנהגות החריגה. האם זו סתם התגרות של מומחי קונדס מקומיים, או שזו בדיקת ערנות של מנגנון מתוחכם שבסוף, לא עלינו, תיגמר בפעולה שתגבה קורבנות?
הרי עם כל הכאוס שיש היום בסוריה קיים גם תרחיש קיצוני שמישהו ינסה לנצל את המצב לטובתו: ג'יהאד עולמי, ניסיון לשינוי דעת הקהל במדינה זבת הדם, פעולה פרטיזנית, אפילו צבאית. וזה בכל זאת חודש אוגוסט האיום. קוצים, הזיעה מגרדת מתחת למדים הכבדים של הלוחמים.
אבל אז, בין אדי החום, הופיעה מכיוון הכפר דמות שהתקרבה אל הגבול בצעדים מהירים. כוח הצנחנים נדרך והעלה כוננות. האיש עמד מול הגדר, נגע בה, אחרי זה זז כמה מטרים אחורה והחל לצעוק "ישראלי, ישראלי", כאילו בא לראות אם יש תגובה מיידית. הוא לא שם לב איך הצנחנים, ששכבו עשרה מטרים ממנו, משנים פוזיציה ומוכנים כולם לצעד הבא שלו.
הסורי אכן פעל. הוא התקרב לגדר, שלף מהכיס האחורי קאטר, אחז בכבל החשמלי וניסה לחתוך. באותו רגע קמו הלוחמים מהמארב הסמוך ובנוהל מעצר חשוד מהיר ירו ירייה אחת באוויר ושנייה לברכו של האיש ההמום.
מאז הפיגוע המתגלגל ליד הגבול המצרי, בכביש 12, ממש לפני שנה, בצה"ל לא לוקחים צ'אנס. תוך שניות הידיעה עברה בגזרה מפה לאוזן. כל אירוע קטן מקבל אינספור תרחישי משנה: האם הסורי הוא חלק ממארב שיחל לפעול בקרוב? האם הפציעה שלו תצית את האזור? ואולי הוא רק הסחה לפעולה שתתבצע במקום אחר בגבול?
סא"ל ענאן עבאס, סמח"ט הגולן, קיבל את הידיעה כשישב עם משפחתו אצל חברים בכפר הדרוזי מסעדה, בפאתי החרמון. הוא אפילו לא חיכה עד שיסיים לשתות, שלא לדבר על פרידה מנומסת. עבאס הקפיץ את נהגו הנאמן סלימאן, השאיר מאחור את אשתו והילדים ותוך פחות מחצי שעה גמא את 60 הקילומטרים עד לנקודה המתוחה, שם עוד הספיק לראות את הפצוע נאסף על ידי חבריו, למטע זיתים, בשולי הכפר.
כבר בדרך למקום עבאס שלף מכיס החולצה את דף הנהלים המנוילן שיש לו באופן קבוע
"אם היה אחוז אחד של סיכוי שמחבל חדר לשטחנו, לא הייתי לוקח סיכון", אמר השבוע. "הייתה תגובה מהירה שלנו, וזה מה שטוב. הסורים הבינו שפעם הם אולי היו יכולים להסתובב חופשי ולגעת בגדר ולא היה קורה כלום. היום הם יחשבו פעמיים, בגלל שאתה קובע את כללי המשחק. זה לקח שהפקנו ממלחמת לבנון השנייה, שם היו כללים אחרים - לא היית נכנס אז למרחב בין הגדר לבין הקו הכחול. רק אחרי המלחמה, כשהבינו שנעשתה טעות, שינו את התפיסה. עכשיו אני מסתובב עד המטר האחרון של מדינת ישראל. זו הריבונות שלי. אף אחד לא ימנע ממני".
סא"ל עבאס בחור מרשים. דרוזי, בן 38, נשוי, שלושה ילדים. תושב פקיעין שלמשפחתו עבר עשיר בשירותי הביטחון. אביו גדעון היה אלוף משנה, מח"ט הערבה, שהשתתף במלחמות וקרבות; כילד, עבאס היה צמוד תמיד לדגמ"ח שלו. "אני זוכר עוד מהילדות היתקלויות בלבנון", הוא צוחק. "כדורים שרקו מעלי ואף פעם לא פחדתי. אבי לקח אותי לכל תרגיל גדודי או חטיבתי. משם הרעל הזה לצבא והאהבה לאקשן. אני מת על אקשן".
עבאס הכניס אותנו לג'יפ הסופה וסחב אותנו לסיור לאורך הגדר. 130 קילומטר ממג'דל שאמס ועד מבוא חמה. גבול שמצד אחד נראה שקט ופסטורלי - איילים מנתרים לעתים בצדי הדרך, רוח קרירה מעיפה את הבלורית; אבל כמה קילומטרים מהצד השני מתחוללת האימה. דרעא, שם המורדים והחיילים הסוריים ייצרו לא מעט קורבנות, נמצאת 25 ק"מ מאיתנו וג'ובתא אלחשב, הסונית, שידעה קרבות נמרצים הקיץ, שוכנת רק 1,700 מטרים מהגדר. עוד נגיע אליה בהמשך.
עבאס מכיר מצוין את הגזרה שלו. 21 שנים הוא כאן במדים, ולמעט תקופות קצרות בג'נין ועזה, סירב לנטוש. מדצמבר האחרון הוא מתפקד כסמח"ט חטיבת הגולן, לפני זה היה בפיקוד צפון. "זה המקום שלי", הסביר. "זו המולדת. אתה נושם את האוויר כאן, וזה נותן לך תחושה אמיתית של חיים".
התקרבנו לבוקעתא, הכפר הדרוזי שנכבש במלחמת ששת הימים ששורשיו הם סוריים, אורגינל. בתוך מטע תפוחים נתקענו מאחורי קשיש רכוב על טרקטור, והסמח"ט המתין בסבלנות שהאיש יסיים את מסלולו היומי ויפנה את הדרך. אחרי זה הסביר שחשוב לו מאוד שהדרוזים של הרמה ירגישו כמו היהודים של קצרין.
לא מזמן, כשהיו הקרבות בג'ובתא הסמוכה לגבול, סיפר שהגיעו בכירים בצה"ל לשיחות עם ראשי המועצות הדרוזיות כדי לתת להם תמונת מצב על הנעשה באזור. הקצינים הבינו שיש בכפרים דאגה גדולה לבני המשפחות שנמצאים מעברה הסוער של הגדר. "הם במצב שהם לא יודעים אם הם נגד או בעד", מסביר סא"ל עבאס.
"היו מאוד מודאגים מה יקרה אם הלחימה בסוריה תגיע לכפר חאדר. בג'ובאתא אלה תושבים סונים, אבל חאדר, שנמצא ליד החרמון, הוא כפר דרוזי שבו נמצאים לא מעט קרובי משפחה. אמרנו להם שלכל אירוע שלא יבוא, ניערך בהתאם".
איך מתייחסים הדרוזים של הרמה אליך, דרוזי שמשרת בצה"ל?
"מבינים שזו העבודה שלי, מתייחסים בכבוד. לא הייתה לי איתם שום תקרית עד עכשיו. הצעירים שגדלו כאן מבינים. אלה לא הוותיקים שנולדו בסוריה ובאו טעונים. הצעירים חיים פה, מבלים. הם לא רוצים את הדיקטטור שאומר להם מתי לקום ומתי ללכת לישון. אני חושב שהם מפחדים להגיד היום עמדה ברורה, כי הם לא יודעים מה יהיה איתם".
ב-1994 הייתה לעבאס הזדמנות מצוינת לעזוב את הצבא ולהתחיל חיים חדשים באזרחות. הוא אפילו זוכר את היום והשעה. 1 בנובמבר, ב-11:40 בצהריים. זה היה במהלך מודל לפני יציאה לפעולה. הוא היה אז קצין צעיר, מ"מ בפלס"ר שחר. התקילו אותם באמצע התרגיל, והלוחם, שהיה לידו, ירה בטעות על הקרקע. הקליע נשבר וחלק ממנו נכנס לעין השמאלית של עבאס ונעצר חצי סנטימטר לפני המוח.
"לא איבדתי את ההכרה", הוא מספר. "לחייל שירה אמרתי שלא קרה כלום ושרק יביא תחבושת. פרקתי את הנשק, הסברתי שיש לי סחרחורת ובעיות בראייה. עד לנחיתה ברמב"ם ביקשתי שידברו איתי כדי שאשאר ערני עד שאפגוש את אבא שלי. הגדירו אותי אז כפצוע אנוש. היום אין לי ראייה בעין שמאל. יש רק תגובה לאור".
ואין פחד להיות בלב הסכנה?
"להפך. אנחנו הדרוזים מאמינים שמה שכתוב למעלה, בסוף יקרה. זה גם מה שעזר לי להבריא מהר. תוך שנה השתקמתי, אחרי חמישה ניתוחים בעין. נלחמתי כדי להישאר בצבא".
ג'יפ הסופה הגיע למוצב השולט בצפון הרמה. זו הייתה שעת צהריים שבישרה על שמש יוקדת, אבל שם, באתר הגבוה, רוח קרירה שזרמה מארבעה כיווני אוויר לא השאירה מקום למיזוג המרכזי. סוריה הייתה פרושה מול העיניים כשעלינו מהביצורים, ובמיוחד הכפר ג'ובאתא אלחשב, שנמצא במרחק יריקה. אפילו לא צריך להרים משקפת בשביל לראות מה מתרחש במרכז המסחרי.
עד לפני שבועיים נשמעו משם לא פעם קולות נפץ. פגזים אבודים מצאו את עצמם בסמוך למוצב הישראלי, שעמד כל העת במצב של כוננות מוגברת, מוכן לתגובה. "אתה רואה איך חייל סורי יורה לתוך בני עמו", עבאס מזדעזע. "אנשים חמושים מסתערים אחד על השני. זה היה כמו לשבת מול סרט מתח".
סא"ל גיל אדוט, מפקד יחידת מיתר של התותחנים, האחראי לגזרה, קיבל את פנינו יחד עם סרן ברק גנוט, מפקד פלוגה ביחידה. השניים נמצאים כבר כמה חודשים באזור. "ראינו את הנטישה של התושבים בזמן האירועים", סיפר סא"ל אדוט.
"בהתחלה היו פה שיירות ארוכות. משאיות, אוטובוסים. אנשים נמלטו ברגל. היו ימים שהיה כאן ממש כפר רפאים. חשוך כל הזמן. רק עכשיו הם חזרו, ומבחינת הצד השני הם צריכים להתאים את עצמם למצב. אנחנו שמים לב איך הם קמים בבוקר ומופתעים כל פעם מדבר חדש שנוצר וקרקע שהשתנתה".
מבט על הכפר הסמוך דווקא הראה חזות שקטה. כבר שבועיים אין שם רעש של הפגזות. שאלתי את מפקד היחידה אם המצב שבו הצד השני מחסל את עצמו לא מכניס את החיילים שלו למוד של שאנטי. "החייל רואה את ההתרחשות מול העיניים, ואנחנו כל הזמן מתכוננים לתרחישים הכי גרועים", הוא עונה.
"אין לחיילים פה הרבה שעות שינה. האמת היא שמה שקורה מחייב לשמור על ערנות יותר גבוהה מאשר בגזרה שלא קורה בה דבר, ואז אתה נכנס לשגרה". ברק , המ"פ, הוסיף: "דווקא הוודאות מפחידה אותנו. איש צבא חי בחוסר ודאות. אתה לא יודע מה יקרה, גם אם אתה תתכנן לפרטי פרטים".
הג'יפ יצא לאטו מהמוצב והחל לקרטע לאורך הגדר. סא"ל עבאס מיהר להראות לי את העבודות האינטנסיביות שמבצעים אנשי חיל ההנדסה, שעובדים ימים ולילות על עיבוי המכשול בדרך לגדר - עוד מסקנה מהפיגוע הנורא בגבול עם מצרים. שם, בשביל לחדור לשטח ישראל אפילו לא היה צריך להזיע.
כבר כשהחלה המתיחות עם סוריה וגבר חוסר הוודאות באזור, הוחלט לבצע פעולת מנע ולא לחכות לאירוע שיגרור ועדות חקירה ומסקנות אישיות. "ייאמר לזכותם של המפקדים שכשהבינו שתמונת המצב משתנה, החליטו מיד על היערכויות חדשות בתוך המרחב, גם מבחינה סדר הכוח", עבאס הסביר. "נרתמו למשימה כל הכוחות עם כל האמצעים, מהדרג הכי פשוט ועד הדרג הכי גבוה. עובדים פה מהר".
עבאס הצביע על הדי-9 הענק שהעמיק את התעלה, מזרחית לגבול, שם כבר הוצבה גדר תיל שמעכבת עוד יותר את המנסים להגיע לצד הישראלי. תוך פחות מחודש ביצעו עבודות לאורך של 19 קילומטר, והכוונה היא לסיים את המשימה עד סוף השנה.
אחד התרחישים שהועלו בהערכות המצב של הפיקוד הוא שיגיעו מכפרי הסביבה המוני פליטים שינסו להימלט מציפורני צבא סוריה, מעט בדומה לירדן, שכבר מחזיקה יותר ממאה אלף כאלה. האם ישראל לא תיתן להם מחסה? סא"ל עבאס אפילו לא מצמץ. "זה הדרג מעלי שיקבע מה לעשות", דקלם.
"אם יגידו לי להכניס - נכניס, ואם לא אז לא. אני פועל לפי ההנחיות. עובדה שעד עכשיו הם העדיפו ללכת למקום אחר. למה? תראה את העבודה על המכשול שנעשית כאן. וגם הערנות מנעה חדירה. אתה לא לוקח סיכון".
איזה סיכון?
"אתה מזהה חמושים מסתובבים לידך, ואתה לא יכול לדעת אם פניהם לתקיפה. אתה צריך להיות ערוך לאפשרות. גם אם יש נמלטים, אתה לא תכניס, אלא אם תקבל הנחיה והסורים יודעים שמי שיגיע לגדר וינסה לפגוע בתשתית, ייפגע".
עבאס מכיר מעולה את הגדר שלו. כל נקודה, כל רועה צאן בצד הסורי. עצרנו ליד עדר עזים קטן, והסמח"ט שאל את נהגו אם הוא מכיר את האיש, או שאולי מדובר בפרצוף חדש, שדורש בירור יותר מעמיק; ליד עדר אחר הפעיל סירנה כדי לפזר את העזים שהתקרבו יותר מדי לצד הישראלי; ועל חוטבי עצים, שעבדו במרץ קילומטר מאיתנו, הוא מיהר לדווח למפקדה. ביקש שישימו עליהם עין אם מדובר בידידים או בטורפים. כולם כרגע על תקן חשודים בעיניו.
"זו אופניה הישנה ושם אופניה החדשה", עבאס ערך לי היכרות עם השטח. "מאחוריהם קונייטרה, תל-חרה. כאן זו אחמדיה. הדגל הסורי ההוא נמצא 650 מטרים מאיתנו. ההיכרות האינטימית עם הגדר חשובה בעיני. כמה שאתה מסייר יותר, ככה יותר קל לך בעבודה. אם אני רואה שיש שינוי בעץ, אני מבין שקרה שם משהו לאחרונה. באמצע הלילה יגידו שיש אירוע בנקודה איקס, וישר רץ לי בראש היכן זה נמצא. מתרגלים המון".
הג'יפ עבר ליד עמדות האו"ם הפזורות באזור. שם הגדוד האוסטרי, פה היפני, ההוא באופק הודי. עברנו גם ליד האנדרטה הקטנה שהקימו חבריו של הלוחם דור ג'אן ז"ל, שנהרג בהתהפכות ג'יפ סמוך לגדר לפני חודשיים וחצי. הכל נראה שקט יחסית, וגם עבאס אמר שהגבול הזה פחות או יותר רגוע מאז מלחמת יום כיפור - אבל אלה דווקא המהלכים האחרונים בגזרה שמייצרים אצלו דאגה.
עבאס סיפר שמאז תחילת ההפיכה בסוריה, גם סדר הכוחות לאורך הגדר גדל. "סוריה אמנם עסוקה במלחמת אזרחים, אבל באותו זמן היא ממשיכה להדק את הקשר עם ציר הרשע האיראני והחיזבאללה. זה הדבר המסוכן", הסביר.
"בכל רגע המצב יכול להידרדר ולשנות את התמונה באזור. אי אפשר להניח שבגלל שהם עסוקים, אני אוריד כוננות ואת יכולות האיסוף. להפך, אני מגביר. יש לי פה סדר כוחות שכל תרחיש שתגיד לי - אנחנו ערוכים אליו. ולא בתוך 24 שעות, עד שיגויסו אנשי מילואים. היום הכוחות ברמת הגולן מאפשרים תגובה מיידית לכל אירוע".
הגענו למקום התקרית בין אותו כוח צנחנים לאותו סורי שהגיע חמוש בקאטר. דרום רמת הגולן. הרוח שקידמה את פנינו בצפון הרמה נעלמה כלא הייתה, וזה כבר היה החום המוכר של אוגוסט והזיעה של מרכז תל אביב.
"אני לא יודע מי הוא היה החשוד. אולי פח"ע, אולי טרור, אולי ג'יהאד עולמי, צבא סורי. כל דבר אפשרי. אני יודע שבאים לבדוק את הערנות שלנו במרחב ואיך אנחנו מגיבים. מי שיפר את הכללים, יעבור נוהל פתיחה באש. זו הייתה הרתעה חבל על הזמן, ואם הבחור היה חמוש, הייתי יכול להרוג אותו. יש אמצעי ויש כוונה. הוא לא בא לטייל. בכל מקרה הבינו שכל מי שמתקרב לגדר, זה דינו. הפרת ריבונות".
בדרך חזרה למרכז הרהרתי מה קרה לאותו סורי, שייתכן שהיה לץ שכונתי שבסך הכל התערב עם חבריו שהוא מגיע לגדר עם קאטר. לא יכול להיות? יכול. רק שאז ראה צנחנים מתרוממים ממארב ויורים בברכו באמצעות אם-16 עם כוונת טלסקופית. וממטע הזיתים, שאליו נמלט, הבחין במסוקי קרב שמנסים לאתרו עם מיטב פלאי הטכנולוגיה. אם כן, נשאלת השאלה, מי יממן את הטיפול הפסיכולוגי?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם