קורותיו של אחד מראשי המוסד המבריקים שהיו
סופשבוע חוזר לסיפור חייו המרתק של ראש המוסד המיתולוגי, מאיר עמית, מי שהצליח לגייס במבצע מזהיר את הסוכן "יהלום"
מבדיקה ראשונית של המוסד מתברר שבמצרים שלוש טייסות מיג 21, אחת בסוריה ואחת בעיראק. עיראק מוסרת מיד מעל הפרק. ריחוקה אינו מאפשר טיסה ישירה. בודקים את רשימת הטייסים בסוריה ובמצרים. מתמקדים במצבם הכלכלי, בדעות מדיניות, בחוג חברתי. מאתרים אחד המכונה "דגן", מצמידים אליו את "עפרה", סייענית של המוסד. אבל הגיוס נכשל.
תוך כדי בדיקות מתברר למאיר שעיראק אינה בעיה כפי שחושבים. עם מכלים רזרביים אפשר להגיע ממנה לישראל בטיסה ישירה. תוך חודשים נמצא גם אובייקט, ושמו מוניר רדפא. סרן בחיל האוויר העיראקי. שנים שגיסתו, אחות אשתו, תחזקה קשרי אהבה עם יהודי עיראקי הולל. גם אחרי שעבר לאיראן, הם ממשיכים להתראות. וכן, האיש מחובר למוסד ומציע את גיס אהובתו כמקור. הטייס מקבל את שם הקוד "יהלום". במוסד מתחילים לטכס עצה, איך לגנוב "יהלום".
רדפא הוא נוצרי קתולי. ענף של משפחתו חי מחוץ לעיראק והוא נוסע לביקורים, כך שהגישה אליו נוחה. ויש מנוף נוסף חוץ מהמאהב של גיסתו: טייס חיל האוויר שפגש את מוניר באחת הגיחות לחו"ל והתיידד איתו. הוא שמציע לו את העסקה. בינואר 1966 מתכנסת בקפה "אלדורדו" ברומא חבורה לא אקזוטית: יהודי עיראקי בנעלי בית בשל פצע ברגל, אהובתו - גברת שמנה וכעורה למדי, טייס עיראקי, טייס ישראלי וראש המוסד. בתחקיר מתברר ש"יהלום" לא מוצב בטייסת מיג 21 אלא במיג 17, שפועלת נגד הכורדים. הוא מריר כי מאלצים אותו להפציץ אזרחים. זה מה שמביא אותו לבקש ההעברה לבגדד, לשרת בטייסת מיג 21.
"יהלום" מתגלה כבוננזה מודיעינית. לכן משוגר מיד לאירופה חוקר מקצועי של חיל האוויר. התחקור נמשך בדירה באתונה. המידע שלו כל כך עמוק ויסודי שעמית מחליט להביאו לארץ. על רדפא עוברות 24 שעות אינטנסיביות בישראל. במתקן של המוסד הוא לומד להשתמש בכתב סתרים ומסכמים איתו את דרכי התקשורת. השיא הוא טיסת היכרות בשמי הארץ. לבוש סרבל טיסה של צה"ל עולה מוניר למטוס. מראים לו את הנתיב שיעבור עם המיג כשיבוא ממזרח בדרכו לחצור. מוסרים לידיו את ההגאים. את הלילה הוא מבלה בתל אביב ולמחרת שב לאירופה. מעיראק הוא שולח גלויות סתרים על מאמציו לעבור לטייסת מיג 21: " אני מנסה לעבור מבית החולים שבו עבדתי אל המחלקה הפנימית. חושבני שאצליח בתוך שבועות". בגלויה אחרת הוא מבשר: "ההעברה תבוצע ביולי, היות שהם צריכים אותי בבית החולים הנוכחי. שלכם, מוניר".
משפחתו של מוניר עוזבת את עיראק לפניו. בעוד מכתב הוא מודיע שמועד בואו קרב. במוסד נערכים לקבל אותו. אבל איך תוסר כל סכנה שמטוסי חיל האוויר יירטו או יפילו אותו? מחליטים שהמחלקה המתאימה במוסד תפברק מכתב שיישלח מעיראק ויועבר דרך אירופה. טייס מסוים יכתוב בו לחברה ישראלית. בצד המכתב תהיה מעטפה סגורה למפקד חיל אוויר. "אני טייס מיג 21 בחיל האוויר העיראקי והחלטתי לבוא לארצך. אנא, הורה לטייסיך לא לירות בי כי אני בא למטרות שלום בלבד. אבוא בגובה רב בין השעות 07:00 ל-11:00 לפי שעון גריניץ'. אטוס מעל ירדן, מעל ים המלח ובעזרת האלוהים אני מתכוון לנחות באחד מבסיסיך. שלך בנאמנות, טייס מיג 21. נ .ב.: אנא , סלח לי, אינני יכול לכתוב את שמי בגלל סיבות ברורות".
ביום ראשון, 14 באוגוסט 1966, יוצא מוניר לטיסת חייו. כשהוא מגיע כמעט למחצית הדרך מתרחשת תקלה במערכת החשמל. הוא שב על עקבותיו וכעבור יומיים יוצא שוב. במרכז השליטה של חיל האוויר נכנסים לכוננות. בשמונה בבוקר בערך מפענחים אות שחוזר על עצמו: "אלאדין קורא לבוסטון". זאת באמת הססמה. עדיין מכרסם החשד שהעיראקים חשפו את הקוד של "יהלום" והם משתמשים בו להטעיה.
מבנה מוזנק לגבול ירדן ומפקדו רן פקר מדווח: "מזהה את המטרה. מיג 21. האורח מקטין מהירות, מסמן בבוהן על כוונתו לנחות. מנדנד בכנפיו". היהלום נוחת בחצור. "סר, מה עלי לעשות עכשיו?", הוא שואל באנגלית את מפקד הבסיס שמטפס אליו. ההישג הישראלי אדיר. בידי חיל האוויר מיג 21, הראשון בעולם החופשי. וזה פחות משנה לששת הימים.
יותר מ-30 שנה לאחר "מבצע יהלום", עמד מאיר עמית כשפניו אל האטלנטי. היה לילה ולידו התפללו שניים בטליתות. אי השדים של דרייפוס ארב ממול, ג'ונגל משווני הסתבך מאחור. הלחות והחום
15 שנה חלפו מאז עלה על טיל, מאז נסחף לפרויקט הלוויין. הלילה החלום עמד להמריא. עודם מתפללים ורמקולים הזעיקו את המשלחת לאתר השיגורים בקורו. עמית התמקם בחדר הבקרה, הספירה לאחור החלה. אבל ארבע דקות לפני שעת האפס קפאו השעונים. הוסבר שאירעה תקלה במערכת הלוויין האינדונזי שעמד לצאת עם הישראלי. חלון ההזדמנויות התכווץ לאשנב. אם לא יתוקן השיבוש תוך 45 דקות, השמים יינעלו והשיגור יידחה ביממה.
העיניים בלעו את השעונים. אבל תוך דקות תוקנה התקלה באינדונזיה, ספירה חדשה החלה, והנה זה קרה: "בקול רעם אדיר, כשמאחוריו שובל אש, חלף מעלינו 'עמוס1' בדרכו לחלל", כתבתי אז מאתר השיגור בקורו. חדר הבקרה הוצף שמחה. חיבוקים בין אנשי התעשייה האווירית. חיבוקים בין מאיר עמית להוגה הרעיון חזי כרמל.
"חזי כרמל הגיש לעמית בדיוק את מה שייחל למצוא", כותב אמנון ז'קונט בביוגרפיה המרתקת "געגועים לעתיד" (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד) "קצה חוט אל ההרפתקה הבאה". עמית נכנס לסיפור הלוויין כשמסלול המראתו כבר מאחוריו. כאלוף פיקוד, ראש אמ"ן, ראש המוסד, מנכ"ל "כור", שר תחבורה, חצה את כל הצמתים הקריטיים, את כל שנות התפר. את המעבר מצבאיות חברמנית לצה"ל מתוקתק, מכלכלה מפא"יניקית חנוקה למשק חופשי, משלטון נצח חד מפלגתי לדמוקרטיה מערבית פלורליסטית. ההיסטוריה בוחרת לעתים את השחקנים שיוכלו לשאת אותה. עמית התאים לה כלורנס אוליבייה להמלט.
את הרעיון לכתוב את הביוגרפיה הביאה לז'קונט ענת גונן, בתו של עמית, כשלמדה אצלו כתיבה באוניברסיטה הפתוחה. המחבר עצמו הכיר את עמית כשראיין אותו ל"במחנה" עם הוצאת ספרו "כן אדוני המפקד". ז'קונט, איש מודיעין בעצמו, גם התארח פעם עם מפקדו בביתו של עמית ומצא איש מרתק ומסביר פנים.
המפגש עם החומר על עמית נגע בז'קונט. הוא התרשם בעיקר משלושה דברים. הראשון: האופן שבו הצליח עמית לשמור על ערכיו בזמנים משתנים. "לכל תפקיד הביא את הערכים שלו ולא המציא לעצמו חדשים". גם כשנכנס לפוליטיקה, היה אמור להשתנות, להיות כמו פוליטיקאי, "אבל הוא היה ממוקד מטרה, לא ממוקד אגו".
הדבר השני שהרשים אותו הוא התנהגות עמית באחד הקרבות באביב 1948. לאחר קרב קשה, הפלוגה בפיקודו מקבלת הוראה לסגת מגבעה המכונה "הר הגעש" באזור משמר העמק. עמית חושב שזאת פקודה לא נכונה, אבל מבצע. "הוא לא היה אדם בעל ציות אוטומטי, אבל ידע מתי להדחיק רצון אישי למען המטרה הקולקטיבית". ההתרשמות השלישית נוגעת לשם, עמית. "הוא ידע להיות חבר". הבין שבחברות יש מחויבויות. דוגמא לכך היא השיחה החמורה שהוא מנהל עם מוזי ורטהיים חברו שמחליט לעזוב את המוסד.
העמית שלפני הספר ואחריו הוא אותו אחד בעיניך?
"תמיד הערכתי אותו, היום אני מבין מה הפעיל אותו הבנתי את המניע שלו לחתור למען המטרה הקולקטיבית".
ביוגרפיה לעומת ספר מתח זה סיפוק מסוג אחר?
"אני גם ד"ר להיסטוריה והרגשתי שקבלתי גלידה על ופל. אמרתי לעצמי שכל עוד אני נשאר בתחום העובדות, אני יכול לארגן אותן כך שלקורא יהיה כיף".
אופיו , כפי שז'קונט מתאר בדייקנות אוהדת, עוצב לימים של ברזל ומשי. הוא היה המפקד הקשוב, שהתעקש על הלו"ז. איש העקרונות שחיפש משעול פרגמטי. מנהל שדלתו פתוחה לעובדים אך נעולה בפני השלטון. במאיר עמית גרו נועם נחוש ופתיחות מחושבת. חום הלב ואש הקרב. הקיבוצניק שפספס את הפלמ"ח, חיפש תמיד את המחר. את ההתקדמות, את החידוש.
הלוויינות שהעסיקה אותו בפרקו האחרון נראית מקרית. אבל ייתכן שהייתה טבועה בו כל ימיו. ממתינה לפרוץ אל אם הדרך. אמו, חיה סלוצקי, חשה ציר ראשון כשסללה כביש ליד הכנרת. היא התעקשה לחכות והמשיכה לנפץ באבן כבדה אבנים קטנות יותר. כדי להתעודד המהמה לעצמה: "על שפת ים כנרת/ארמון רב תפארת", הלהיט של אנשי גדוד העבו- דה. אבל אחר כך באו ציר שני ושלישי והיא הונחה על עגלה, היטלטלה שלוש שעות בדרך וילדה את מאיר בבית החולים הסקוטי בטבריה (17.3.1921). בתיכון בגבעת השלושה ראה מאיר סלוצקי לראשונה את יונה קלמן. שום ניצוץ לא ניצת. כעבור ארבע שנים גילה אותה בקיבוץ אלונים. "גרנו ארבעה בחדר", תאמר לי, "והוא היה ביניהם"
.
למה התאהבת בו?
"לא יודעת מה להגיד לך. ככה זה קרה".
המון שנים הייתם יחד.
"הרבה מאוד. לא היה לי אף אחד לא לפניו ולא אחריו. בסך הכל היה אהבת חיי".
הם התחתנו ומאיר צלל די מהר לענייני ביטחון. יונה מגיעה בגפה לחדר הלידה בבית החולים בעפולה. הוא מזדרז להודיע שזה בן ושמו ניצן. זאת בת. אבל המברקים מאחלים "מזל טוב להולדת ניצן". אז לבת קוראים ניצה. את שם האב ישנה בן-גוריון עצמו. במקום סלוצקי - עמית. שמבטא את ערך החברות. בקיץ 1948 עמית הוא מ"פ בגולני, ו"ממלא תפקיד המג"ד".
צבי ורדי, נא לזכור את השם, פוגש אותו אז בקיבוץ נירים. "הייתי עולה חדש בן 17", אומר ורדי, "הוא היה צבר יפה, גבוה וסמכותי". ורדי מתנדב להפעיל להביור בקרב על "בית הקברות", כך כונה משלט 102. שעות לפני היציאה עמית מבטל את השימוש בלהביור מפני שהוא נשק לא מוסרי. "הודות לזה ניצלו חיי", אומר ורדי, "כי הזחל"ם עלה על מוקש וכולנו עפנו לשמים".
ביוני 1950 שמו של מח"ט גולני הוא אברהם יפה. עמית סגנו. מתיחות לא סמויה מחדדת את יחסיהם. יפה נחשב לאיש מפ"ם וממש לא חביב בעיני בן-גוריון. עמית, לעומתו, תויג כאיש מפא"י. כדי לחזק את מעמדו מספח אליו יפה את מקורבו שלמה באום. באום, שיהיה מהנועזים שבלוחמי צה"ל, מסמל בעיני עמית כל מה שתיעב: פריקת עול, התקדמות באמצעות פרוטקציה, בקושי הוא מסיים קורס קצינים. הוא מרבה לבקר את יפה, אבל הדרך אל המח"ט עוברת בלשכת סגנו. הם יושבים בשני חדרים עוקבים כשקיר הדיקט מול המח"ט ובגב הסמח"ט. פעם, כשבאום מגיע אליו, שולף יפה סכיני הטלה מקסיקניים ומתחיל להשליך אל מטרה שכבר מסומנת על הקיר. הראש של עמית.
היחסים של עמית, כשכבר היה אלוף פיקוד דרום, עם הרמטכ"ל דיין, מסובכים יותר. תערובת של ביקורת והערצה. דיין, כך יודה, הוא שעיצב את השקפת עולמו הצבאית. עמית ראה בו מפקד מקורי, נועז, ממוקד, רואה למרחוק. אבל בפועל, החיים עם דיין בלתי נסבלים. הוא שטחי, קצר רוח ותמיד רוצה "להתחיל מהסוף". שלא לדבר על פריעת החוק, ולא רק בעתיקות.
פעם, כשהם נוסעים דרומה, דיין עוצר בכביש תל אביב-יבנה, שולף שק מתא המטען ומתחיל לקטוף תפוזים מפרדס. השומר פורץ בצווחות, מאיים לקרוא למשטרה ומתנצל כשהוא רואה שזה הרמטכ"ל: "סליחה, חשבתי שאתה גנב פשוט". כשדיין משתחרר מצה"ל עמית כותב לו: "ואם היה קרומך נוקשה לעתים קמעה, הרי ידעתי שגם זה חלק מגוף העניין". בשנותיו כאלוף פיקוד דרום ומרכז נולדות גם בנותיו ענת ואילת. "אבא יוצא מן הכלל", אומרת לי יונה, "בתור אלוף פיקוד היה מצלצל שלא ארחץ את הקטנה שלנו, אילת, כי הוא רוצה".
עשו כיף.
"הם היו צוחקים, מקשקשים, נהנים במים".
הבת ענת גונן היא כיום סבתא. מהשנים האחרונות של אביה היא זוכרת הרבה שיחות נפש. אם לא היו מדברים איזה יום היה מצלצל לשאול: "שכחת שיש לך אבא? ". זאת התחושה שליוותה אותה מילדות: של חום, של חיבוק, של פרגון. בבת המצווה שלה, למשל, הביא לכיתה לוח ועשה תשבץ לכל הילדים. אבל בוקר קיצי ב-1958 הופך את החיים. עמית, אלוף פיקוד מרכז, עולה לדקוטה לחדש צניחה. כבעל הדרגה הבכירה במטוס, הוא מזנק ראשון לחולות פלמחים.
"הצניחה ארכה פחות מדקה", כותב ז'קונט, "אולי הדקה הארוכה והמתעתעת בחייו". רגלו הימנית נתקעת בתלולית חול וכאשר הוא עושה גלגול, היא מסתובבת על צירה ופרק הירך מתרסק באגן. עד כדי כך שחרטום נעלו של האלוף מופנה לאחור. עמית לא מוציא הגה, אבל גופו מתעוות מכאב. אפילו מורפיום לא עוזר. הוא עובר ניתוח שנמשך חמש שעות.
עטוף גבס יונה מוציאה אותו מתל השומר. ההלם הנפשי עצום. מחיים של פעילות, משמעות וסמכות, הוא עובר לתלות באחרים. אבל לטראומה יש גם פן של חסד. ביום העצמאות שאחרי הפציעה נפגשים חברים לחגוג. אחד מהם, חיים טופול, מציע שילכו לשמח את מאיר השוכב בבית. באים, שותים ושרים עד הבוקר. כך התחילה מסורת של 50 שנה.
כחודש לפני אותו יום עצמאות ראשון אצל מאיר, משדר "קול ישראל" שלוש ססמאות גיוס. מדינות ערב נבהלות, מחישות צבא, מלחמה נראית מיידית. רק למחרת מבהיר דובר צה"ל שהכל היה תרגיל. ראש אג"ם מאיר זורע וראש אמ"ן יהושפט הרכבי מודחים בגלל "ליל הברווזים", כשם אחת הססמאות. חיים הרצוג מתמנה לראש אמ"ן, אך לא מאריך חיים בכיסאו. מתברר שהרצוג ואיתו צה"ל לא ידעו את שידע נציג הסי-איי-איי בישראל: שכוחות מצרים מתפרשים בסיני. אין זה הכשל היחיד במודיעין. אז גם מתרחשת "הפרשה", שגורל חבריה יעסיק את עמית כראש מוסד.
מאיר עמית מתמנה לראש אמ"ן במקום הרצוג. ביומו השני בתפקיד הוא מודיע לפקודיו: "היום מסתיימים כאן הסכסוכים, מי שלא יעבוד בשיתוף פעולה - ילך". הוא מקים יחידה לאיסוף מידע במדינות השכנות ומעמיד בראשה את שמואל גורן מהמוסד. "ההצלחה שלך", הוא מתרה בו, "תימדד בכך שתדע אפילו על שיירה מצרית של עשר מכוניות שנכנסת לסיני". הוא מנהיג את "יום ח"ן" (חשבון נפש), שבמסגרתו הוא אומר למפקדי היחידות: "רבותי, כל אחד שישים על השולחן את מה שהוא חושב". את הפורום הזה ייקח עמו גם למוסד.
המעשה, אולי המשמעותי ביותר שלו באמ"ן, הוא החיבור בין היחידות הטכניות למבצעיות. זאת כדי לחדש את המבצעים מעבר לגבול. "מה שהיה לפני שש שנים )פרשת החוליה שנפלה בשבי הסורי וההתאבדות של אורי אילן ( - היה. נלמד את הלקחים ונבצע טוב יותר".
הבשורות הרעות הגיעו מדרום. בספטמבר 1962 מבצבצות ידיעות שמצרים מפתחת טילים בעזרת מדענים גרמנים. לראש המוסד איסר הראל ברור שהסכנה ממשית. הוא תובע לצאת בגלוי נגד גרמניה. בן-גוריון חושב, לעומתו, שמצרים היא האויב. "אם נהפוך את גרמניה לשונא, יתערער מעמדנו הבינ"ל". גרמניה שוב מתניעה מלחמת עולם, הפעם בין הראל לבן-גוריון. לאחר ההאשמות, חשדות והכפשות הראל מתפטר. המועמד הטבעי במקומו הוא עמוס מנור, ראש הש.ב. )שיהפוך לשב"כ(. אבל מנור בחופשה ואי אפשר לאתרו כל אותו יום. למחרת בבוקר מבקש הזקן מיועצו חיים ישראלי עוד המלצה. ישראלי חוזר אליו עם שמו של מאיר עמית.
באותו בוקר הגיעו עמית ו-30 מקציניו באמ"ן לביקור במפעל האשלג בסדום. במסוק שנשלח למנחת מצדה הוא מוחזר לקריה. מוצא את בן-גוריון רכון על ניירותיו. מוסר לו אחד ומצווה: "קרא". זה מכתב ההתפטרות של הראל. "אני רוצה שתיקח לידיך את המוסד", פוסק הזקן. לעמית מובהר שזה מינוי זמני. עד שיימצא ראש קבוע, ינהל עמית את המוסד ואת אמ"ן. "הבית שלי כאן", הוא אומר לניבה מזכירתו, "המוסד הוא עסק זמני".
בפגישת החפיפה ביניהם אומר הראל שהוא שמח על בחירתו של בן-גוריון. מדווח למחליפו על כמה מבצעים שמתנהלים ואומר: "אנשי המוסד יעמדו לפקודתך. הם כבר קיבלו הוראות בנדון". בפגישה ראשונה עם ראשי היחידות, עמית מבטיח כי אינו כאן לחולל מהפכות. אבל הראשים יושבים קודרים ושותקים. תוך כדי כך נכנסת מזכירה.
מגישה לעמית מכתב בחתימתם של רוב בכירי המוסד באירופה. התפטרות הראל, נאמר שם, הדהימה אותם. חלילה להם לערער על זכות רה"מ לקבל את ההתפטרות, אולם הם חייבים להביע חרדה מההד שתכה בארץ ובעולם. היא תקרב את "השמדת ישראל" ותקרב לגבולותיה את "שונאי ישראל". עמית קורא את המכתב בקול רם, מבקש ממישהו לתרגם את כינויי החותמים.
"זוהי פחות או יותר קריאה למרד", הוא אומר, "אילו כל אחד היה שולח מברק אישי וחותם בעצמו - ניחא, אבל ההתגודדות החתימתית הזאת היא בניגוד גמור למקובל בצבא". הנוכחים שותקים. אחר כך הוא מתפנה להשליט מרות בגוף שאחד מחבריו קרא לו "פקעת הצפעונים". היות שלא היה בקיא בענייני המוסד, החליט עמית למנות לעצמו סגן מבפנים. בסבב התייעצויות עלה שמו של יעקב כרוז ששירת בפריז והחלים מניתוח. עמית יצא אליו, הציג תוכניות וכרוז הסכים. אבל תנאי אחד היה לו: מעמדו יהיה של משנה, לא של סגן. הראש החדש מקבל בלי לדעת שבאזרחות סגנים יש הרבה, אבל משנה יש רק אחד.
התמורה הגדולה שחולל עמית במוסד התבטאה ב"רוח המפקד". עד לבואו התבססה הפעולה על תגובות, לא על יוזמות. איסר הראל, כך נכתב, היה באישיותו ובפועלו סוכן מחתרתי. ארגון הביון שהקים היה סביל, חשאי ועקב אחר כל יעד אפשרי. הזרועות תחת עמית לא אספו מודיעין לשם מודיעין אלא כדי להכין את צה"ל למלחמה ואת ישראל לשלום. אבל הלובי למען איסר הראל מתעצם. באחד הימים אשכול לוקה בשפעת ונשאר בבית. למרות החום והנזלת, השרים אלון וגלילי מגיעים למיטתו.
הם מפעילים מכבש שבו חוזרת הטענה: "אתה חייב לקבל חזרה את איסר. רק עליו אפשר לסמוך. הוא מפא"יניק אמיתי ומאיר - אף אחד לא יודע למי הוא נאמן". מרים אשכול, שיושבת בקצה המיטה למרגלות בעלה שואלת: "אתם אחדות העבודה, אתם. מה אכפת לכם ממפא"י? ". ראש הממשלה מאותת לה ברגלו לשתוק, אבל היא מתעקשת, מה שמאלץ את אלון לנפק הסבר: "מאיר הוא איש של דיין, ודיין איש של בן-גוריון שמזמן לא נאמן למפא"י אלא לעצמו".
איסר הראל חוזר כ"יועץ לענייני מודיעין". כשהוא מוזן בחומר סודי שהזרים לו כרוז, כך ז'קונט, תקף הראל את התנהלות עמית בעניין אלי כהן והמרגל וולפגאנג לוץ, אף שגויסו בימי הרצוג והראל עצמו. המסמכים מוצגים לפעילי מפלגה ללא סיווג ביטחוני מתאים. ההדלפות הן כאלה שעמית דורש להדיח את כרוז. אבל הראל נחלץ. טוען שסילוק מקורבו יגרום נזק אדיר לביטחון המדינה. בלא ממלא מקום, הראש לא יוכל לצאת מהארץ. עמית שואל בתגובה אם להראל עצמו היה ממלא מקום אפילו פעם.
אחד הפרקים מעוררי המחשבה בספר של ז'קונט נקרא "כמעט". כמעט הכרה, כמעט הבנה, כמעט שלום? הנה הסיפור. עצאם א-דין מחמוד חליל היה אלוף בחיל האוויר של מצרים. ב-1954 מונה למפקד המודיעין של החיל. שעתו הגדולה מגיעה שלוש שנים אחר כך, כשהוא כבר חזק בתככנות. הבריטים זוממים לרצוח את נאצר, וראשי הקושרים פונים אליו. חליל מעמיד פני משת"פ ומסגיר אותם. מאז הוא יקיר בניו של נאצר. לא עוברות שנתיים והוא מוקפץ לראשות יחידה לפיתוח נשק לא שגרתי שכפופה לנשיא. הוראות הוא מקבל במישרין מהסגן, המרשל עאמר. הג' וב שלו מאפשר לו להתערבב עם גורמים במערב. אחד מהם, שמו עדיין חסוי, הוא אזרח קנדי ומכונה במוסד "סטיב".
שניהם מנהלים חיים מסוכסכים - נשים ואלכוהול בעיקר. שניהם פוחדים מזרועו הארוכה של הביון הישראלי. אבל סטיב משתף את סוכן הביטוח שלו מקס בחששותיו. מקס בוער מאהבה לישראל. פועל למענה בהתנדבות ורוצה עוד. "אני מוכן ליטול סיכונים", הוא אומר נפעם למאיר עמית כשמוסדרת פגישה ביניהם. ויש לו גם עצה לסטיב הלחוץ. "במקום לחשוש מישראל, אולי תתווך בינה לבין מצרים? ". סטיב מפחד שוב ומסכים. שבע פגישות התקיימו בין סטיב לבין איש המוסד ר', רובן בביתו של מקס. חליל מקבל דיווח והולך איתו הלאה. באחת מבטיח סטיב כי המגעים מתנהלים בידיעת הראיס וסגנו עאמר.
בסופו של דבר נפגש גם עמית בפריז עם חליל. מתגבש נייר ישראלי שעיקריו הם: ישראל מתייחסת בחיוב למתן הלוואה למצרים. ההלוואה, בסך 30 מיליון דולר, תינתן על ידי בנק אירופי לשבע שנים, בריבית של חמישה אחוזים ותוחזר בשלושה תשלומים. על מצרים לתת ביטוי להשלמתה עם תוכנית ג'ונסטון לחלוקת מי הירדן בין ישראל לשכנותיה. יינתן לספינות מניפות דגל זר ונושאות מטען ישראלי לעבור בתעלת סואץ. עמית מוסיף ביוזמתו גם את שחרור עצורי "הפרשה".
במסמך התגובה של המצרים טמונה פצצה. לא פחות. ההצעה היא שהפגישה הבאה לא תתקיים ברומא, אלא בקהיר. נא לזכור שהתאריך הוא פברואר 1966. פחות מעשר שנים אחרי המלחמה האחרונה, רגע לפני שתי מלחמות שיגיעו תוך שבע שנים. בשולי הנייר המצרי מוסיף חליל הערה משלו: "עמית המדבר ערבית ומכיר את הערבים יידע להעריך נכונה פשר הזמנה כזאת". עאמר , לדבריו, הציע בהומור שהישראלים ישתכנו בווילה פרטית, "שלא תפגשו את הסוכנים שלכם במצרים".
הממשלה שמתכנסת עוינת את המעיים של ההצעה המצרית. הראל, יועץ של אשכול, מהלך אימים: "למחמוד חליל חשבון דמים איתנו. חיזוק המצרים מבחינה כלכלית נוגד את הקונספציה שלנו". פנחס ספיר אומר משפט שמוגדר בפי מאיר כ"נורא": " עם כל הכאב על האסירים )של הפרשה(, הם אינם שווים 30 מיליון דולר". לעצם הנסיעה לקהיר אומר ספיר: "גם אם היה פחות סיכון בנסיעה למצרים, לא הייתי מסכים בשום מחיר. יכולה להיות סחיטה ואסון". ישראל גלילי, כתוב בספר, הוא "האדם היחיד שהתעלה מעבר לאווירה השוללנית בחדר". אבל גם הוא לא משתגע. נכון שהסיפור פנטסטי, ואי אפשר שלא להתפעם ממנו, והוא מחשיב מאוד את הנסיעה לקהיר, "אבל לא מעלה על הדעת שאפשר לנסוע לשם בלי סידורי אבטחה".
זלמן ארן: "נניח שאני יושב איפה שאתה (ראש הממשלה) יושב. לא הייתי מקבל זאת. אני אומר את זה באופן החותך ביותר, ואגיד מדוע: בשביל שני עניינים. גם עניין הערובה וגם עניין העסק. בשביל זה צריך לנסוע למצרים? זאת אפשר לסדר בכל העולם ולהבטיח את עניין הסודיות. אילו זה היה דבר רציני, לא היו מציעים דווקא את קהיר". מאיר מבקש רשות ומדבר בלהט: "אינני מאמין שיש כאן משחק. אפשר לקטול את העניין באיבו. מוכרחים להתנתק מעניין הסיכון. מוכרחים להניח הצדה את עניין הכסף. לא שאני מתעלם מחשיבותו. אבל חייבים לתפוס את השור בקרניו".
גלילי : "השאלה היא אם זה שור או תיש".
עמית : "אני חושב שזה שור".
לאחר שעות מקבלת הממשלה החלטה ברוח הסיכום של אשכול: "צריכה להתקיים עוד פגישה מחוץ למצרים, אולי באירופה". חליל קובע שישראל סגרה את הדלת. נחיק נבות, שהיה עוזרו במוסד, אומר היום: "לא קוראים איתותי שלום - זאת המחלה שלנו. זאת העקימות שלנו עד היום. למה נאצר הזמין את מאיר? כדי להרוג אותו? כדי להפוך את ראש המוסד לסוכן שלו? ".
חילופי השבויים לאחר המלחמה מביאים לשולחנו של עמית עוד תיק אחד - של אסירי "הפרשה". למרות שלא נשלחו ונלכדו במשמרת שלו, הוא חש כלפיהם אחריות כבדה. "נדרתי נדר כי נעשה כל מאמץ לשחרר את אנשינו הנמקים בכלא", כתב ביומנו. בינו לבינו החליט שלא כבמבצע קדש, הפעם הם לא יופקרו. אבל המצרים מתעקשים על חילופי שבויים. לא אסירים.
עמית מנסה להגיע לנאצר דרך קציניו הבכירים ששבויים בארץ. הוא מכנס אותם בבית של איש מוסד בנווה מגן ושואל: "למה הראיס לא רוצה אתכם בבית? אנחנו מוכנים להחזיר אתכם מחר תמורת עשרה חיילים ועוד שישה אנשים שנתפסו בגלל פעילות ישראלית וגם הם קצינים בצה"ל". המצרים אומרים שאין להם הסבר ועמית מציע אחד: "נאצר לא רוצה אתכם בבית כדי שלא תספרו מה באמת קרה במציאות". השבויים דוחים את הסברה וחוזרים למחנות.
מתחיל חורף ושר הביטחון דיין מאבד סבלנות. אין הוא מוכן להחזיק כאן 5,000 מצרים ולספק את מחסורם. עמית עומד על דעתו בנחרצות שזרה לדיין. "קשה לי להעלות על דעתי שנחזור על תרגילי 1956 ונשכח את אסירינו. אני מוכן להתפטר מתפקידי כראש המוסד. לא אוכל לשאת עלי אות קין כזה". על פי הצעת דיין, מופיע עמית בממשלה ומציג את עמדתו. בגין ואלון תומכים בו. אשכול מפשר כדרכו. למוסד יינתנו שלושה שבועות לקדם את מטרותיו.
אם ייכשל, תיענה תביעת מצרים ל"שבויים תמורת שבויים". צוות מומחים של המוסד מגבש המלצות. עיקרן: האסירים ישוחררו לאירופה, בחשאי ובמועד נפרד מהשבויים. נשיא מצרים ימסור את תשובתו לשליח האו"ם גונאר יארינג. כעבור כמה ימים מתייצב יארינג אצל שר החוץ אבן ומודיע: "נאצר מסכים". שניהם אינם יודעים במה מדובר. לאחר שמסתיימים חילופי השבויים מוטסים אסירי הפרשה לאתונה ולז'נבה. משם הם ממשיכים בחשאי לארץ. ויש רק תקלה אחת. האח של רוברט דסה הוא קצין במשטרת הגבולות בלוד. בדיוק באותו יום הוא בעבודה ומקבל באשנב את הראש של אחיו.
עד הסוף המשיך עמית להיות בקשר עם האסירים. היו אורחיו במסיבות יום העצמאות. בחתונה של מרסל ניניו היה שושבין. כשאושפזה לניתוח שעלה מאה אלף שקל, הוא שארגן את הכסף. עמית גם גייס כספים לאתר ההנצחה לחללי קהיליית המודיעין והמרכז למורשת המודיעין (מל"מ). נבחר ליו"ר לאחר שהמשפחות ניסו להשיג ממון בעצמן והתקשו. עמית לא היה מאושר מהבחירה, אבל כדרכו נרתם ותרם. את כל כספי פרס ישראל ופרס יגאל אלון העביר לאתר. לפני כשבע שנים נחלש ונוכחותו בעמותה התכווצה. לאורחים במסיבת העצמאות ב-2009 היה ברור שזאת הופעתו הפומבית האחרונה. עמית צעד כשמטפלת תומכת בו. "זמן קצר לפני שנפטר", אמרה לי יונה, "לא היה במיטבו. לא אמר כלום. סבל. היו לו כאבים קשים והוא התקפל בתוך עצמו".
כששבה ענת בתו מסיור באפריקה, סיפר לה בנה אייל: "סבא מחרחר כאילו הוא נושם דרך הפה, כמו כלב". היא לקחה אותו לבדיקות והוא שאל כל הזמן: "מה הלו"ז? ". איבוד שליטה שיגע אותו. כשהבדיקות התמשכו, טען שרק בצבא יודעים לתקתק. סדרת הבדיקות האחרונה הסתיימה בטוב, אך יומיים אחרי צלצל הטלפון אצל אורה אבני, מזכירתו הנאמנה זה עשרות שנים. "אורה, אין לי אוויר", אמר והתמוטט. נכדתו טל, הבת של אילת שגרה בדירת הקרקע, הזמינה שח"ל.
ענת טסה מביתה בטבעון לשיבא. כשהגיעה מצאה אותו חסר הכרה. אחריה הגיע צבי ורדי, אותו פקוד של אביה במלחמת השחרור. מאיר הורה לו אז לא לקחת להביור לזחל"ם והציל את חייו. ורדי, כמעט בן 80, התגלגל בארבעה אוטובוסים כדי להיות לצד האיש "שגילם את ארבע מידות המוסר". ברווזון צהוב עם סרט אדום הביא לאוסף הבובות של מאיר. ענת הניחה את הברווזון על כתף אביה, אבל הוא כבר לא הרגיש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם