ים של בעיות
הזרוע הארוכה של צה"ל לא מורכבת רק מחיל האוויר, ולמרות זאת תקציבו של חיל הים עומד על שני אחוזים בלבד מתקציב הביטחון
חיל הים הוא אכן חיל יעיל, אבל לא בהכרח מהסיבות הנכונות. נדמה שהוא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לבעיה העיקרית של הדיון בתקציב הביטחון: בממשלה, בכנסת ובמשרד האוצר עוסקים כמעט אך ורק בגודלו של התקציב, ומשאירים למערכת הביטחון מונופול מוחלט על חלוקתו. ראשי המערכת הזו מרבים לדבר על השתנות האיומים והצרכים החדשים, ודורשים יותר כסף; הדיון נשאר בגבולות השאלה אם יש יותר כסף לתת להם, אבל איש במערכת האזרחית לא שואל מהי התפוקה הנובעת מההחלטות שלהם, איך הכסף מחולק.
כשסיים את כהונתו המוצלחת כמפקד חיל הים, שבה הרים את החיל מהשפל של מלחמת לבנון השנייה והציב אותו במרכז המפה המבצעית של הצבא, הציג אלי מרום (צ'ייני) בתדריך סגור את פעילותו של חיל הים. גם במגבלות מה שאפשר לספר, מספרי המבצעים והרמיזה באילו טווחים נערכו היו מרשימים. ברור לכל שלחיל יש חלק משמעותי במלחמה בהברחות הנשק; לפי תסריטים שונים ובלתי מוסמכים בעליל שפורסמו בתקשורת המערבית, הכלים שלו עשויים לקחת חלק גם בתקיפה ישראלית באיראן. ואת כל מגוון משימותיו, על פי מקורות בחיל הים, עושה החיל בתקציב של כמיליארד שקל בשנה.
מיליארד שקל הם פחות משני אחוז מתקציב הביטחון. המספר הזה מבוסס על "נקודת עבודה" - המינוח הצה"לי למשקל יחסי בתקציב הנובע מהערכת הצרכים והמשימות - שלא השתנתה כבר עשור, למרות השינויים הברורים במשימות, שחלקם יפורטו כאן. מיליארד שקל, לשם השוואה פופוליסטית במקצת אבל לא בלתי ראויה, הם שישית מהסכום שאושר לאחרונה לקניית מטוס אימונים חדש לחיל האוויר, או הסכום השנתי שאושר לרכישת נגמ"ש כבד לכוחות היבשה.
בפברואר 2002 נערך בוועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון דיון על "הפיכת חיל הים לזרוע אסטרטגית". יושב ראש הדיון אמר בו ש"הגיע הזמן, שאחרי 53 שנים של הסתמכות בעיקר על חיל האוויר, יפתח צה"ל אופציה ימית משמעותית ושהצבא לא ישים את כל הביצים בסל של חיל האוויר". לאיש בעל החזון קראו יובל שטייניץ, היום שר האוצר. היום שטייניץ מתקוטט עם אנשי הביטחון על המספרים הגדולים, אבל לא אומר להם שאם יקצצו במה שמיותר, יעזור להם "לפתח אופציה ימית משמעותית".
וזה היה לפני עשור. מאז
השינויים האזוריים של השנתיים האחרונות מוסיפים למעגל האיומים הפוטנציאליים את חיל הים המצרי, שיש לו פי כמה וכמה כלי שטח נושאי טילים מאשר לצה"ל.
ובחיל הים, הדבר היחיד שזז בסדרי גודל בעשור האחרון היה הצוללות. לא במפתיע, ההכרעה על רכישתן של הצוללות הייתה של ראש הממשלה אהוד אולמרט, מול התנגדות לא מעטה של צמרת צה"ל בראשות דן חלוץ. רכישתן של שלוש צוללות נוספות מגרמניה, שאחת מהן כבר הגיעה לישראל והבאות יוכנסו לשירות בשנתיים הקרובות, נבעה בעיקר מהגורמים הקבועים המכריעים אצלנו החלטות בסדר גודל כזה: עניין ביטחוני "סקסי" והזדמנות כלכלית.
אלא שלכל מערכת המוכנסת לשירות יש זנב שקלי ארוך. הכנסתן של הצוללות החדשות תצריך הגדלה של קורס הצוללן כמעט פי שניים, השארה בקבע כמות כפולה של נגדים, בינוי ותחזוקה ומה לא. במילים פשוטות, נכון להיום לחיל הים אין תקציב שקלי מתאים להפעלתן של שש צוללות.
וזה עוד המערך המפונק יחסית של החיל. את כמות כלי השטח שלו, ובעיקר מערך ספינות הטילים, מגדירים בחיל במונחים של קו אדום. שליש ממנו מורכב מספינות ישנות.
הסטי"ל שעליו פיקד צ'ייני במלחמת לבנון הראשונה, לפני 30 שנה (וכבר אז לא היה חדש לגמרי), עדיין משרת היום בחיל.
על כל זה, אומרים בחיל, צריך להחליט היום, כדי שיהיו לנו ביד היכולות הנדרשות בעוד חמש שנים ומעלה. אחרת לא נוכל לנטר את הכלים שעוברים במרחב הימי הרלוונטי הצפוף, נתקשה להגן על אסדות הגז והכלים שישרתו אותן, או לא פחות גרוע מזה, נירה על מי שלא צריך.
ספציפית, מדברים בחיל על כלים גדולים יותר מה"ניריות", ספינות הסער מדור ארבע וחצי, המשרתות כרגע בחיל. מטעמי חיסכון, מוכנים לדבר שם אפילו על כלים לא בסטנדרט צבאי מלא, שימלאו רק חלק מהמשימות. אבל ברור שמדובר בכלי שטח, שמסוגלים לשהות בים זמן ארוך, להגן על עצמם, לשלוט מודיעינית בסביבתם ולהגיע לכל נקודה בטווח הרלוונטי.
צוללות, עם כל הכבוד הראוי, אינן מגינות על מים כלכליים. העלות של הרכישה הנדרשת, כולל הכנסה לכשירות ושמירה עליה, מוערכת בחיל כפרויקט של שלושה מיליארד שקל בחמש השנים הבאות: זוהי, כאמור, מחצית מהסכום שאושר לאחרונה למטוס אימונים לחיל האוויר.
המילים שמרבים לשמוע בחיל הים הן "חוסר הבנה": לא הצלחנו להבהיר באופן מספק מה זה ים, ומה מסוגלים כלי הלחימה הימיים לעשות. לא הצלחנו למנף את מה שאנחנו עושים. גם ההצלחות המוכרות, למשל עצירתן של ספינות נשק כמו "ויקטוריה" ו"פרנקופ", מיוחסות בעיקר לשייטת 13. לא שבחיל, שמפקדו הנוכחי אלוף רם רוטברג הוא בוגר הקומנדו הימי ומפקדו לשעבר, מזלזלים ביחידת העלית; אבל יש תחושה שחלקו של שאר המערך אינו מוכר ומוערך מספיק, בוודאי לא ברמה שתהפוך למעשים והחלטות תקציביות.
האמת היא שמדובר בהטיה ותיקה, כשל מובנה בתהליכי קבלת ההחלטות בענייני ביטחון. הוויכוח, שמעולם לא להט יותר מדי, אם נכון שמפקד הצבא ימשיך להיות גם מפקדה של זרוע היבשה, גווע בשנים האחרונות - מה גם שמלחמת לבנון השנייה גזרה עלינו, מהיסטריה הרבה יותר מאשר בצדק, שהרבה שנים לא יהיו כאן שר ביטחון אזרח ורמטכ"ל שאינו איש יבשה. בלי קשר, יש רגליים מוצקות לטענה שכך צריך להיות בצבא שמדינת ישראל זקוקה לו.
אבל מכאן הדרך ארוכה ומוטעית עד למצב, שבו הדיון האמיתי היחיד שיש בו משתתפים רבים, ירידה לפרטים וריבוי דעות הוא זה שנוגע לכוחות היבשה.
חיל האוויר וחיל הים נחשבים לנחלות מקצועיות, בהבדל משמעותי אחד: חיל האוויר מקבל את רוב מה שהוא רוצה. יש לו נתח תקציבי העולה על מחצית מהוצאות הצבא, ומונופול מעשי על החלטות כמו רכישת מטוס קרב מתקדם ויקר להפליא, כי "ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שמטוס הקרב הטוב ביותר בעולם לא יהיה ברשותה" - אחד הנימוקים העיקריים לרכישת מטוסי האף-35.
חיל הים לא מקבל כמעט כלום, אלא במקרה כמו הצוללות, וגם שם כאמור בהחלטה של אזרח בניגוד לעמדתם של ראשי הצבא.
זוהי מקבילה למצב במה שנוגע למערכות הגנה כמו "כיפת ברזל". מקבלי ההחלטות, אלה שבמדים ואלה שהיו במדים ויושבים היום במשרד הביטחון בחליפות, נכנסים בלהט לעומקו של ויכוח על פלטפורמה או יכולת בצבא ההתקפה היבשתי: הדיון על הנמ"ר, נגמ"ש החי"ר הכבד, היה לוהט ורב משתתפים הרבה מעבר לחשיבותו בכל שדה קרב שהוא.
אבל בעוד כולם מדברים על העלייה בחשיבות ההתגוננות והאיומים המשתנים, הדיון על התרגום של המילים האלה לתקציבים הוא דל. זוהי הגרסה הישראליתביטחונית לחוק פרקינסון: ככל שמשהו חשוב יותר, כך משלמים לו מס שפתיים בנאומים ודוחקים אותו הצדה כשמגיע הזמן לתת כסף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם