זה ביידים שלנו: טייסי חיל האוויר מדברים
ארבעה טייסים בכירים מספרים על הידיעה שבכל רגע עלולה להגיע ההזנקה למשימה רחוק מהבית שלא בטוח שישובו ממנה
"אנחנו יושבים בחדר תדריכים. כולם מבינים, ולא בציניות או בשחצנות, שאם לא נעשה את זה, אם לא נגיע לאן שאנחנו צריכים להגיע ונבצע את המשימה, אין מישהו אחר שיעשה את זה," הוא ממשיך. "זה מתאים לכל הגזרות. זה מתאים לעזה, זה מתאים ללבנון, זה מתאים לסוריה, ואפשר להמשיך לסובב את המעגלים."
רב סרן א,' בן ,34 טייס אף16- איי וסגן מפקד טייסת, חושף תחושה דומה. "יש על מי לסמוך. הרבה פעמים שואלים אותי: 'אנחנו מתאמנים,'? 'אנחנו מוכנים.'? אני אומר שכן. אנחנו מוכנים לכל מה שצריך. אם יהיה מבצע שההישגים שלו הם הרי גורל עבור מדינת ישראל, מבצע שבסופו ניתן יהיה להגדיר, הצלחנו או לא הצלחנו, אני חושב שבחזרה מהמבצע הזה, במטוסים בדרך הביתה, התחושה תהיה כמו אחרי כיבוש החרמון, או שהכותל בידינו. זאת תהיה ההרגשה."
ע:' "אני מרגיש את זה כל יום ברחוב. ממשפחה, מחברים, כולם. האמא של החברה של החברה של אשתי מתקשרת לשאול 'מתי זה קורה.'? בדיוק הייתה לי שיחה עם אשתי. היא שואלת אותי, 'תגיד, נכון אם יהיה משהו אתה תדע על זה קצת לפני כולם.'?
"אמרתי לה 'כן.' והיא אומרת, 'אתה תגיד לי? תשלח אותנו מפה.'? אמרתי, 'מה פתאום.'! היא אומרת, 'איך לא תגיד לי, אני אשתך וזה הבן שלך.' ואני, 'הרי את תגידי לאחותך שתגיד את זה לדוד השני ולדודה השלישית, וכל המדינה יודעת עוד לפני שזה מתחיל.' כך שיש תחושה כזאת, הרי מייצרים משהו בדעת הקהל והציבור, טבעית, נלחץ מהסיפור. אז מרגישים את זה וזה עושה טוב. זה מחזק את התחושה הזאת של השליחות."
הם ארבעה טייסי קרב בכירים. אם הטובים הולכים לטיס, אז הם השפיץ, הטובים שבטובים. ברגע האמת המשא מונח על הכתפיים שלהם. רב סרן א,' רב סרן ג,' רב סרן ע' ורב סרן ס.' כולם בשנות השלושים לחייהם. כולם נשואים, כולם אבות לילדים. "תחושה מדהימה," תמצת רב סרן ע,' בן ,32 את תחושת האחריות הלאומית והציפייה מהציבור. "אני מרגיש את הציפייה מהציבור כל יום ברחוב. כמה שיותר אחריות יותר טוב."
א' טס באף16- איי, ה"סופה", שנחשב היום למטוס המוביל של חיל האוויר הישראלי. ס' טס באף.16- ע' וג' טסים באף,15- עשו הסבה אחרי שטסו שנים באף.16- כולם "לוחמי אוויר" בשפה הצבאית. לארבעתם יש ניסיון קרבי עשיר. הם השתתפו יותר מפעם אחת בתקיפות, בלבנון ובעזה. על תקיפות אחרות, אם היו, עדיין אי אפשר לספר.
"הכפתור הזה שאתה לוחץ עליו ואתה מעיף את הפצצה, זה כפתור שאני לא נוגע בו אף פעם סתם," מתאר רב סרן ג.' "גם לא באימונים. כי זה קודש. זה כמו הדק של רובה אם.16- כשאתה כבר נוגע בכפתור הזה, יש לזה יראת כבוד. זה משהו מיסטי, רוחני, אלוהי אפילו, כשאתה לוחץ עליו. 'משהו הולך להשתנות פה לתמיד.' זאת מטרה שתיהרס, זה יעד שיחוסל.
"יש לזה משמעות כבדה. בתוך התקיפה אתה כמעט לא חושב. זה לא אינסטינקט, אבל זה משהו שאתה מתרגל הרבה פעמים. כשאתה עושה משהו בצורה חוזרת, אתה נכנס לרוטינה. כל מה שאתה חושב עליו זה רק על המשימה: איך זה יהיה מדויק, איך הכוונת תשב בדיוק על המטרה, איך אני אסיים את התקיפה ואחזור לשטח שלנו ולא אפגע. רגע לפני שאני משחרר את הפצצה, זה מה שעובר אצלי בראש."
דן חלוץ אמר שהוא מרגיש "מכה קלה בכנף" כשהוא משחרר פצצה.
"חלוץ דיבר טכנית. הוא דיבר בשפה של טייסים, אז לא הבינו אותו. זה כמו שאתה מחזיק משהו ביד, פלאפון, ואתה עוזב אותו. אתה מרגיש שהוא עומד להתנתק מהיד שלך, שנייה לפני שזה קורה. זה ברמה הטכנית. ברמה הטכנית, כשהפצצה עוזבת את המטוס, הכנף קצת רועדת. זאת תחושה של כל טייס."
זאת שיחה נדירה. בטח בעת הזאת. טייסי קרב פעילים שומרים בדרך כלל על שתיקה. הם ממדרים לפעמים אפילו את האישה בבית. לא רוצים להדאיג. כשהם נפגשים ביניהם הם מדברים בעיקר "על טיסה ובחורות." עכשיו הם מדברים על הכל, בלי להגיד אפילו פעם אחת את המילה "איראן".
ארבעתם היו יכולים להשתחרר מזמן מהצבא ולהרוויח בחוץ פי שלושה ממה שהם מרוויחים היום. לחיות חיים נוחים יותר, לא רק בהיבט הפיננסי. במקום זה, הם חיים בכוננות ,24/7 חשופים לא פעם לסכנה. רב סרן ג' גר בשיכון המשפחות בתל נוף. גם רב סרן ע.' עבר לשם לא מזמן מרמת אביב ג.' רב סרן ס' גר עם המשפחה בבסיס נבטים. א' גר עד לפני שבועיים ברמון. עכשיו קיבל תפקיד מטה ועבר למרכז. הם עוברים דירה כמעט כל שנתיים, בכל פעם שהם מחליפים תפקיד. זה מחיר כבד, גם למשפחה.
"כשאתה מבין כמה אתה חשוב למקום שבו אתה נמצא, אתה שם דברים אחרים בצד," מסביר ע.' "הייתי יכול להיות טייס צעיר באל על, גם היה לי יותר נוח וגם המשפחה שלי הייתה מרוויחה הרבה והמשכורת שלי הייתה מוכפלת. אבל בחרתי להיות איפה שאני עכשיו, כי אני מרגיש שאני צריך להיות פה. טיסה זה ג'וק," הוא אומר. "מעבר לזה שישנו גם הג'וק של הפיקוד. זה משהו שנכנס בך, הטיסה. זה 'צעצוע' שיש למעט ילדים בגן."
במיוחד מטוס קרב?
"זה הצעצוע, בה"א הידיעה, למעטים יש אותו, אז אתה לא יכול לא להיות מאושר ממנו. זה צעצוע מדהים. לשבת בקופסת הברזל העצומה והחזקה הזאת, העוצמתית. אני לא מתכוון לתחושת הגבריות שזה נותן, אלא לעובדה שאתה יושב על משהו שהוא אסטרטגי למדינת ישראל, ואתה מפעיל אותו, ואתה מפקד עליו ואתה עושה את המשימות שאתה נדרש לעשות, ומעט אנשים יכולים להרשות לעצמם לעשות את זה. אז אתה מבין את המקום שלך בתוך הדבר הזה. התחושה הזאת של כובד האחריות, של 'זה בידיים שלך עכשיו' - לי זה עושה רק טוב. עוזר לי לקום בבוקר, כשאני יודע שהעבודה שלי נורא משמעותית למדינת ישראל."
ע' נולד וגדל בקיבוץ עין החורש של השומר הצעיר, בתקופת הלינה המשותפת "(מי שהיה חזק רגשית, זה טיפח וחיזק אותו. מי שהיה ממוצע ומטה בתחום הרגשי, זה גמר אותו.)" מעולם לא חשב שיהיה טייס, אבל כשהתחיל קורס טיס "משהו ניצת." בגיל 16 כבר עזב את בית הספר. שנתיים אחר כך איבד את אביו, שנפטר ממחלה. כעבור כמה חודשים נפטרה גם אמו מסרטן.
ס,' בן ,36 נולד בקיבוץ מלכיה, בגבול הצפון. כשהיה בן שש פרצה מלחמת שלום הגליל. "סירנה וכריזה,"
"תקפתי כפר בלבנון שנמצא קרוב לבית שלי," סיפר. "זאת הייתה הפעם הראשונה שזרקתי פצצה על משהו, לא באימונים. אני רואה את הכפר כאן, ואת הבית שלי כאן, קרוב. עם האורות של הקיבוץ. בדרך כלל אני מאוד מרוכז במשימה, משתדל לא להיות מושפע מרגשות. בתקיפה הזאת ספציפית, כשאתה רואה את הקיבוץ ותוקף לידו, זה מותיר בך רושם. אם אתה בטעות מחטיא, אז זה בבית שלך. זה גורם לך להבין שיש עסק כבד בידיים שלך.
"בתור ילד בקיבוץ, לא בדיוק ידעתי מה זה הכפר הזה, שיורה עלינו," ממשיך ס.' "מול מלכיה יש הר גדול. אתה רואה את ההר, אבל אין אף אחד שגר שם. רק כשטסתי במלחמה ראיתי שמעבר להר יש כל מיני כפרים. אתה שם בשביל המדינה. אתה לא בשביל הבית שלך במלכיה. אבל אתה גם בשביל הבית במלכיה. בטח כשאתה רואה את הבית, ועוד בתקיפה הראשונה שלך."
רב סרן א' גדל בהרצליה. אבא שלו שריונר שלחם בחווה הסינית. "גם היום הוא מאוד גאה בכוח של הטנק הבודד," אומר א.' "כשהתגייסתי ויצאתי לדרך לא ממש ראיתי את עצמי כמושיע, כמי שבו תלוי גורל המדינה. מצד שני, היום, בהסתכלות ובהבנה קצת יותר עמוקה, אני חושב שלאמירות האלה יש מידה של בסיס. בטח ככוח הרתעתי במזרח התיכון המשוגע שבו אנחנו חיים. אני לא שש אלי קרב ולא בחור מיליטנטי, אבל אני מאוד מפוכח. אני יודע שהאזור שבו אנו חיים הוא שכונה בעייתית ואם אנחנו רוצים להישאר כאן, ואנחנו רוצים להישאר כאן, אז אנחנו צריכים להיות מוכנים."
רב סרן ג' גדל ברמלה, "בשיכון רכבת עם שמונה כניסות. לא הייתי הטייפ קאסט של פרח טיס בתקופה שלי," הוא אומר. "רמלאי, בן עדות המזרח. יש את המושגים הציוריים של בן המושבים, בן הקיבוצים, אפילו ההוא מתל אביב או ירושלים, שלמד בבית ספר איכותי, קיבל חינוך מוסדר. לא שברמלה אין חינוך מוסדר, אבל אני מתכוון לאופי רגוע, עם תרבות, נקרא לזה, דרך ארץ. ברמלה היינו במלחמה כל היום. אתה רוצה להשיג משהו, אתה צריך להילחם יותר. כל הדברים האלה עושים אותך בן אדם קצת יותר יצרי, אגרסיבי. בקורס הייתי בא, כל דבר בכוח. לא מפעילים את המוח.
"היום הדלת פתוחה. אני רואה מי מגיע לקורס טיס. אני רואה מי מסיים. אין דבר כזה, אפליה עדתית. אבל לפני 20 שנה היה קשה לחדור את המקום הזה. זאת הייתה אליטה אשכנזית. לנו היה קשה גם בגלל הרקע שלנו. כשבאתי ונתנו לי שוויון הזדמנויות, היה לי קשה עם המשמעת, עם הסדר. הבאתי מרמלה את השרידות, את המלחמה על כל דבר.
"מישהו שגדל בעיר קשה, אגרסיבית, שצריך לשרוד בתור ילד בסביבה כזאת, ומגיע למקום מסודר, שצריך להגיד בו את האמת, שצריך להיות כן - לא קל לו. אתה לא יודע איך לעשות את זה. אתה עוף מוזר. יש התנגשות. אני גדלתי במשפחה מדהימה, אבל גדלתי בשכונה. ובשכונה רבים, וכדי להשיג משהו צריך קצת ללכת מכות, וככה לתחמן, ולעשות מניפולציות. אז ספגתי מזה. באתי לקורס טיס, וישר זה בצעקות ובבלגן, וחטפתי. קרקעו אותי. ואתה לומד. פעם אחת אתה לומד איך זה עובד, ופעם לומדים אותך. עזרו לי. אבל בדרך היו הרבה מהמורות".
בבית הספר לטיסה נותנים לצוערים סט שלם של תכונות הנדרשות כדי להיות טייס. מדובר בתכונות טבעיות - תכונות "ראש" ותכונות אופי. "טייס קרב," אומר ע,' הבחור מעין החורש, "צריך אומץ ולא להיות טיפש, צריך שהגבול יהיה ברור, איפה האומץ נגמר, ואיפה מתחילה הטיפשות. כי הוא לבד. אין מי שיעצור אותו."
"אנשים בטוחים שברגע שאתה מסיים קורס טיס אתה טייס קרב," מנפץ א' את התדמית הרומנטית. "אבל בגדול מה שאתה יודע זה להמריא ולנחות ולהישאר באזור בלי לעשות אירוע תעבורה בטיחותי. גם כשאתה מסיים את ההכשרה המבצעית שלך, אתה כשיר רק למשימות מאוד בסיסיות."
כל הטייסים שפגשנו הם "מובילים" - כאלה שרשאים ויכולים להוביל מבנה שלם, לפקד ולקבל החלטות. ס' סיים לאחרונה תפקיד של סמ"ט א,' סגן מפקד טייסת, בטייסת "נשר הזהב." התחיל ללמוד במכללה לפיקוד ומטה ובעוד שנה יתמודד על תפקיד מפקד טייסת. א' סיים אותו תפקיד בטייסת "האחת" המיתולוגית. גם הוא בדרך ללימודים וגם הוא צפוי להמשיך לתפקיד מפקד טייסת. ע' מכהן עכשיו כסגן מפקד טייסת "אבירי הזנב הכפול." ג' לומד משפטים וטס באופן קבוע בטייסת "חוד החנית." בתפקידו האחרון היה ראש מדור אמצעי לחימה בחיל האוויר. גם ס' וגם א' למדו הנדסת תעשייה וניהול. לע' יש תואר במדע המדינה ובמנהל עסקים.
"אי אפשר להסביר את התחושות של מי שנמצא בקוקפיט, אני לא יודע אפילו איך לתאר את זה," מספר א.' "מדי פעם אני מסתכל על הדברים בנקודות פחות עמוסות בטיסה, כאילו אני יושב מחוץ לקוקפיט. זאת הרגשה עוצמתית, חזקה, מעניינת ומוזרה. אתה אומר, 'לא יכול להיות שזה קורה.' אני מסתכל אחורה, על המטוס עצמו, על הכנפיים ועל הקרקע. לפעמים על המבנה. זאת תחושה מאוד מיוחדת."
"אתה רואה את העולם מתחת," הוא מתאר, "הכל שקט ואתה יודע שלמטה יש חיים שלמים. לפעמים אנחנו עושים תדלוקים חשוכים בלילה, בים. אתה אומר לעצמך, 'אנשים עכשיו אוכלים ארוחת ערב, הם לא יודעים בכלל שאתה עושה משימה מאוד מורכבת ולא טריוויאלית, בין שני כלים שמימיים, בלילה חשוך, ואתה מתאמן בה כחלק משגרה יומית."'
חווים תחושת בדידות?
ע:' "הישיבה בקוקפיט מאוד בודדת. זה אתה עם עצמך, עם קבלת ההחלטות שלך. פגעת, הצלחת. זאת בדידות, אבל זה כיף."
ג:' "בטיסות ארוכות הרבה פעמים אתה מוצא את עצמך בודד. בודד במחשבות. אם אתה כבר אחרי שפגעת, בדרך הביתה, אתה חושב מה היה שם. אין לך את מי לשתף. אם אתה בדו מושבי אתה מדבר עם הנווט. זה מיקרופון פתוח אבל זה לא יוצא החוצה, זה רק בתוך התא. ושם מתחילות לעלות השאלות. 'מה אתה אומר, אתה חושב שזה פגע, אתה חושב שלא פגענו, היינו בסדר, נכשלנו, הצלחנו, עמדנו במשימה."'?
"אתה בתוך עולם של 'אחריות לאומית,"' אומר א.' "אסור לך לעשות טעויות. אתה צריך לבצע את המשימה שלך ולחזור הביתה בשלום, כחלק מהמשימה. לחזרה הביתה בשלום יש גם ערך מבצעי. אתה מודע לזה שאתה יכול להזיק יותר מאשר להביא תועלת."
ע:' "יש כוננויות שאתה ישן עם סרבל ונעליים וציוד עליך ליד המטוס. שומע סירנה, קופץ, לא אנקוב בזמן, אבל מהר מאוד אתה בשמים. ישר משינה מאוד עמוקה. איפשהו אחרי ההמראה אתה מתעורר. אני חושב שללוחמי חי"ר קשה יותר מאשר לנו. להם חם ודביק ויש להם המון אבק. אצלנו מה שקשה זה הדיסוננס. אתה רגע בתופת, בחזית, ורגע בבית. אני יכול להיות בהכנות לפעילות מבצעית, כל הראש שלי שם, אבל אשתי 150 מטר לידי."
ארבעתם מרגישים שכטייסי קרב עדיין לא אותגרו באמת, לא במלחמת לבנון השנייה, ודאי לא ב"עופרת יצוקה." "כשאני מכין את עצמי למלחמה, זה למלחמה שיש בה אבידות ומטוסים לא חוזרים לנחיתה, פינוי נפגעים, קרבות אוויר," אומר א.'
"בלבנון השנייה וב'עופרת יצוקה' הייתה דריכות מבצעית גבוהה והייתה אוריינטציה מבצעית לשרידות. זאת לא הייתה מלחמה קלה לחיל האוויר. היה גם חלק של חיל האוויר שספג אבידות. אבל מההיבט של טייס קרב, בתוך מטוס קרב, זו הייתה מלחמה יותר חסינה. זה לא שאתה שמח להילחם במלחמה. מצד שני, להיות טייס שכל הקריירה לא חווה פעילות מבצעית ולא מממש את הייעוד שלו, זה כמו להיות שחקן ולעולם לא לעמוד על במה."
ג:' "אסור לנו להיות שאננים ולחשוב שככה ייראה העימות הבא שיהיה לנו, כמו שהיה בלבנון השנייה. גם בלבנון יכול להיות שזה לא ייראה ככה, ובטח לא במדינות אחרות. האיום שאנחנו נחטוף הוא בעשרות מונים יותר ממה שהיה בלבנון השנייה."
במלחמת לבנון השנייה נפצע בן דודו של ג,' טייס אפאצ'י, באורח אנוש. הוא עבר שיקום ארוך והיום הוא בכיסא גלגלים. "זה מאוד מעציב," אומר ג,' "לראות לוחם שהתאמץ נורא כדי להיות במקום מסוים, והוא יושב היום בכיסא גלגלים. מצד שני, אני מאושר שהוא איתנו."
אתם מדברים על הפער הזה בין לטוס במטוס קרב ואז לסיים בכיסא גלגלים?
"לי זה כל כך ברור שהסיטואציה שברירית, שאני אפילו לא מתעכב לחשוב על זה. אני לא יודע איפה זה התחיל, אני חושב שבבית הספר לטיסה הבנתי שהמרחק בין להיות אלוף הטיסות של חיל האוויר, או אפילו מפקד חיל האוויר, לבין זה שאתה מרוסק על המסלול או במקום אחר, הוא כלום. הוא פרפר שעף בקצה השני של העולם. אין טייס שלא מבין את זה."
בן הדוד שלך מדבר איתך על טיסה?
"כן."
הוא מתגעגע לזה?
"מאוד. אני מבין אותו. הוא עשה טיסת פרידה. חיל האוויר כיבד אותו. לפעמים אני טס ואומר, 'רק שזו לא תהיה הפעם האחרונה.' כי אתה רגיל לראות את הבית, את המדינה הזאת, מלמעלה. זאת תחושה אדירה, הממד הזה שאתה מקבל כשאתה מצליח לראות את מדינת תל אביב פתאום מתחברת עם באר שבע, אתה רואה את שתיהן באותו מבט. הכל מתחבר לך, כל המתחים, כל הפוליטיקה, כל הימין והשמאל, הכל נגמר. פתאום הכל נכנס באותה תמונה, כמו בגלויה."
מה יקרה אם
ס' הוא האב הוותיק בחבורה. יש לו שני ילדים - בת שש ובן ארבע. אשתו עכשיו בהריון. ע' הוא אב לפעוט בן שלוש וחצי. אשתו של א' היא גננת. בנם הבכור נולד לפני שבעה חודשים. ג' נשוי ואב לבן שנה וחצי.
"מרגע שאתה נהיה אבא, אתה מתחיל לחשוב על הטיסה ולטוס מעט שונה," אומר ע.' "בטלוויזיה ובקולנוע רואים טייסים ששמים תמונות של הילדים שלהם בקוקפיט. אנחנו לא שם. אבל אתה כן חושב אחרת. כמו הרבה דברים בחיים, אתה נזהר יותר. אתה מבין שזה לא אתה ועצמך. אם אתה תלך זה "וואללה, בסדר." עכשיו אתה אחראי, יש לך אחריות על ילד קטן, ועל אמא שלו."
ואתה חושב על זה?
"ודאי. אני יודע שמולי עומדות עכשיו כל מיני משימות שאני בטוח ביכולתי לבצע אותן, אבל חלקן מאוד מסוכנות. המחשבה נמצאת שם כל הזמן, 'מה יקרה אם,' 'מה יעשו אם.' למרות שברגע שאתה מתחיל את המשימה הכל נגמר. זה לא חודר אותך."
ס:' "הבת הגדולה שלי, הייתה בת חודשיים במלחמת לבנון השנייה. באחת הפעמים שיצאתי הביתה, חיזבאללה הודיעו שהם הפילו מטוס ישראלי. לקח זמן עד שהבינו שזה לא נכון. באותו רגע לא היה לי קל לעזוב את הבית, לחזור לצבא. הכל היה מוחשי נורא, בגלל התינוקת. אתה הולך להיפרד מאהוביך למקום שיש בו חוסר ודאות, שהוא מסוכן."
א:' "הרבה יותר קל לך ללכת לעשות דברים מסוכנים כשאתה מגן על משהו שהוא כל כך יקר לך כמו הילד שלך. כשאתה טייס צעיר ואין לך משפחה בבית, מה שמניע אותך זה אהבת המולדת ומה שגדלת עליו. כשאתה מחובר למשהו שהוא כל כך אתה, המרקם האנושי שלך, אשתך והילד שלך - אתה מרגיש שזה הדבר האמיתי. אם אתה לא תהיה שם, אם אתה לא תעשה את העבודה הזאת, אין מישהו אחר שיעשה אותה. ואם אני אצטרך להגן עליהם באיזושהי צורה, אני אעשה את זה. זאת תחושה הרבה יותר חזקה ומוחשית.
"טייס צעיר מתחבר לתחושה הזאת בתוקף זה שהוא התנדב, בתוקף זה שהוא יודע שזה חשוב ובתוקף העשייה השוטפת והחברים והלכידות של היחידה. פה יש משהו יותר עמוק. אני, הדבר הראשון שהתחבר לי אחרי הלידה של איתן זה 'אני צריך להגן על מישהו קרוב. אני מגן על התינוק שלי.' אין ספק שמשהו משתנה במנטליות שאיתה אתה ניגש לכל משימה, אבל זה לא עולה איתך לאוויר. באוויר אתה ממוקד במה שאתה עושה."
ג:' "יש ב'אהבה בשחקים' קטע קיטשי כזה, שהטייסים מוציאים תמונה של המשפחה לפני שהם עולים למטוס. אני לא מוציא תמונה, אבל הילד שלי עולה לי בראש לפני שאני ממריא. הרבה פעמים זה נותן לי כוח. כי המקום הזה הוא מקום קשה, אתגרי, תחרותי, ואני שואב את הכוח מהבית.
"באימונים, כשאני הולך לטוס, אני פוחד שיקרה לי משהו. אבל במשימות עצמן אני מתנתק. זה משהו כמעט רובוטי. מרגע שהפקודה המבצעית יורדת, אין לך זמן למשהו אחר. אתה בפוקוס. חדור משימה. אין ילד, אין אישה. אולי זה נמצא בתת מודע הדבר ראשון זה ביצוע המשימה. האישה והילד, זה קורה בהפוגות, אם יש.
"כשהייתי צעיר הייתי הרבה יותר נמהר," מודה ג,' "טיפה יות פזיז. אתה מתבגר, אתה מבין את ההשלכות של המקצוע הזה. את הסיכון. כל המגבלות, החוקים שקבע חיל אוויר, נכתבו בדם. אתה לא מבין את זה כשאתה בן ,22 אתה רוצה להיות הטייס הכי טוב, אתה רוצה להפיל את כולם. כשאתה מתבגר האיזון משתנה. אם בגיל 22 זה היה קודם כל אתה, אדון לעצמך, אחר כך אתה רוצה להיות הטייס הכי טוב ואחר כך זה לבלות עם החברים והמשפחה - היום אשתי והילד זה הדבר הראשון.
"אנחנו מדברים על כל מיני משימות ליבה של חיל האוויר בשיכון," הוא מספר. "חבר טוב שלי, טייס, התחתן לפני חודש. הוא מדבר בלהט שאם תהיה משימה כזאת וכזאת, הוא רוצה להיות שם. אני אומר, 'אם צריך נלך, אבל בוא לא נדבר על זה.' אני רואה את ההבדלים. לי כבר יש ילד. ישבתי והסתכלתי על הבחור הזה. גם אני הייתי כמוהו. לפני שהתחתנתי אמרתי, 'בטח, אני רוצה להיות שם בכל משימה.' אחר כך אתה תופס את הפרספקטיבה. אתה אומר 'רגע."'
לא מזמן השתתף ע' בקורס של סגני מפקדי טייסות שנמשך שלושה שבועות. בין השאר הראו למשתתפים סרטים שכללו דילמות פסיכולוגיות מסוג "מה תעשה אם וכאשר מישהו ייהרג בטייסת." "בידיעה שזה יכול להיות אתה, הדבר הזה גרם לי לחשוב 'מה עושים,"' מודה ע.' "אמרתי לחבר'ה, 'לי יש אס-אם-אס פתיחת לחימה קבוע לאשתי: כל עוד לא הודיעו לך אחרת, אני חי. נדבר כשייגמר."'
יש פחד?
"מי שלא מפחד, שלא יטוס לידי. אני לא רוצה שאנשים שלא מפחדים יטוסו לידי. צריך רק להפריד בין בהלה לפחד. הבהלה משתקת. הפחד מחדד. אני מדבר על פחד במינון כזה שמוציא ממך יותר, לא כזה שגורם לך לא לבצע את המשימה. אתה יודע שאתה הולך לטוס למקום שלא אוהבים אותך שם, שלא רוצים בך, ויעשו הרבה בשביל שתהיה בידיהם. אתה אומר, 'צריך לתת כבוד למי שעומד מולי.' אם אקח מישהו מבחוץ, לא איש צוות אוויר, רק אושיב אותו בתוך המטוס ואשמיע קול אחד, זה פחד אלוהים. זה חיית הברזל, זה ענק, זה עושה המון רעש, זה נורא חזק, זה נורא מהיר, זה הכל יחד. אני נורא אוהב את זה. אני מכור לזה, אבל האלמנט של הפחד קיים. ברגע שמניעים את המטוס וממריאים, הפחד נעלם."
ס:' "יש חשש, לא פחד. דריכות. הרבה פעמים קיים מתח בין הבטיחות לתוצאה. כדי להשיג תוצאה טובה יותר אתה צריך להסתכן בטיחותית קצת יותר. אם אתה רוצה להביא תוצאה, אתה תסתכן כמה שיותר ולא תפחד אפילו להתנגש. יש סט של חוקים שעוצרים אותך. זה לא מערב פרוע. עם הניסיון, אתה לומד איך לטוס בטוח. אבל לא הפחד מניע אותך. יותר מניע אותך זה שאתה צריך לעמוד בחוקים. עובדתית אני יודע שזה מקצוע מסוכן, ועובדתית אני משתדל לא לחשוב על זה."
העובדה שהם טסים בתוך מטוס, גבוה למעלה, יוצרת לא פעם "תעתוע" - מונח שהם משתמשים בו. "התעתוע מובנה במכונה שנקראת מטוס," מסביר ג.' "אתה יושב בקוקפיט, ואתה בתוך בועה. אתה כמעט לא שומע רעש, הכל אטום. אתה רק עם הקשר, עם המערכות, הפקחים, הבקרים, שאר המטוסים במבנה. אתה לא רואה מה קורה על הרצפה, לא רואה את האנשים. אתה רואה רק את הירי. אז יש איזה ניכור בתוך הבלון הזה שאתה נמצא בתוכו 5,000-4,000 מטר מעל פני הקרקע.
"מבחינה פיזיולוגית," הוא מתאר, "בחוץ יש תנאים קיצוניים ואתה במטוס, עם חמצן, דחוס. זה אבסורדי. זה לקרוא תיגר על הטבע. אחד הדברים הכי קשים שקורה לטייסים שנפגעים בנטישה, זה היציאה הזאת מתוך החממה, מהמקום המוגן, מהבלון הזה של המטוס. אתה יוצא לתנאים קיצוניים של קור, חוסר חמצן. כשאתה יושב בתוך המטוס, אתה מרגיש שאתה יושב במקום לא טבעי, אתה מרגיש באינקובטור, חללית כזאת שאתה חייב אותה, שבלעדיה אתה כלום. ברגע שעזבת את המטוס, זהו. אתה צריך למלט את נפשך."
זה משהו שאתה חושב עליו תוך כדי המשימה?
"על להיפגע? כן. זה משהו שעובר לי בראש. 'אם אתה נפגע, מה אתה עושה.' אתה מתרגל את זה עוד בקורס טיס, איך לברוח, איך להתחבא, איך להסתתר, איך לחבור לכוח. מתרגלים את זה אבל בסוף, כשזה קורה לך, זאת הפעם הראשונה שתיתקל בזה וזאת תהיה גם הפעם היחידה פחות או יותר."
מה אתה מדמיין שאתה עושה?
"קודם כל אני פוחד מזה. פוחד שזה יקרה. אז אני דואג לשמור על עצמי. באימונים, ואחר כך בפן המבצעי. אני לא עולה לטוס אם אני לא חד. 'חד' זו מילה רחבה שמתארת הרבה דברים. יש את הפעולה ההתקפית ויש את הפעולה ההגנתית. שום מבצע לא יהיה שווה אם אתה תצטרך להגיע לנקודה מאוד רחוקה כדי לתקוף, ובדרך שלושה מטוסים ייפגעו ולא יגיעו בכלל ליעד. זה צריך להיות משולב אחד בשני. אני חושב על זה. אני חושב על זה לפני שאני הולך לישון. חושב על זה בהרהורים עצמיים."
ואתה משתף את אשתך במחשבות האלה?
"לא. כי יש איזה פאניקה כזאת למי שלא מהתחום. המושגים הם לא אותם מושגים. לפעמים אנשים פוגשים אותי, שואלים, 'מה, לא נטשת אף פעם מטוס'? לא מבינים שזה אירוע חריג. לי יש חבר טוב שחווה את זה באימון. הוא תיאר לי את הסיטואציה של היציאה מהקוקפיט, השנייה שאתה מאבד את השליטה. אם עד עכשיו היית בשליטה, ואתה קבעת מה קורה, אתה החלטת מה עושים - עכשיו אתה נתון לחסדים של המערכות, של כיסא המפלט, של המצנח. זה כשזה קורה בשטחנו. אם זה בשטח אויב, אז גם לשרוד את זה ולא להיות רון ארד."
ארבעתם התגייסו הרבה שנים אחרי שרון ארד נפל בשבי ולא חזר ממנו. הם גדלים לתוך הסיפור שלו כטייסים. "נטישות, היפגעויות, היו ויהיו גם בעתיד," אומר רב סרן ג,' "היו שבויים ויהיו שבויים, וזה לא נורא. אבל כולם פוחדים שיקרה לנו עוד סיפור של רון ארד. להיות שבוי, זה נגמר מתישהו. זה קשה, זה שריטה, אבל זה חלק מהעניין.
אם אתה בא לעשות את המשימה הזאת, להיות טייס, איש צוות אוויר שמבצע את המשימות שלו בכל המרחב, אתה לוקח על עצמך את הסיכון שיום אחד אתה תשב בדמשק. רון ארד טס עם טייס בשם ישי אבירם. אבירם שרד את זה. קפץ לתוך שיח פטל, חיכה עד שיגיע המסוק, ויצא משם. אני מגלגל בראש מה אני עושה. אם זה יקרה, אני מקווה להיכנס לאוטומט. לא לקפוא, לא להיכנס להלם. ושיהיה לי מזל. צריך מזל."
ס': "רון ארד יושב בראש. בעיקר בגלל המשפחה. להיות רון ארד כזה זה משהו שכן חשבתי עליו. אני כל הזמן חושב מה המשפחה תעשה. מה אני רוצה שיעשו. אני רוצה שיידעו מה קרה לי. ובהתאם לזה שיידעו מה לעשות. אבל לא הייתי רוצה שיחכו לי כל כך הרבה זמן. שימשיכו בחיים."
ניהלת פעם עם אשתך את השיחה הזאת?
"לא. זה לא בשבילה."
ועם חברים בטייסת?
"לא לעומק. אפשר להתבדח. אבל שיחה אמיתית, מה קורה אם נופלים בשבי, אין. למרות שיש הכנה, יש סדרות. כל הסיפור הזה נמצא אצל אנשים בראש. כולם מוטרדים מזה. אבל אנחנו חבורה שקצת אוהבת להדחיק. אלה לוחמים. אתה לא יכול כל הזמן לפחד ולהתעסק בפחד. למרות שזה אישיו מאד גדול, ליפול בשבי. זה מפחיד. בכלל, ליפול."
ע:' "כל אחד מאיתנו לוקח בחשבון, במיוחד במשימות הקשות והגדולות שלנו, שאתה יכול ליפול בשבי ולא לחזור. ככל שאתה מתבגר, כשיש לך ילדים, אתה מבין את זה יותר. אני אומר את זה נורא בעדינות. אני יודע שאני חי במדינת היהודים, בישראל, אני יודע שאם חס וחלילה זה יקרה לי, יהיה פה רעש גדול בשביל להחזיר אותי. אני אומר, 'אני לא רוצה שזה יהיה."'
את הרעש?
"אני נורא נזהר במה שאני אומר. ברור לי שאם חס ולילה משהו יקרה, יש פה מדינה שלמה שתעשה רעש בשביל שמי שצריך לקחת את ההחלטות ייקח את ההחלטות. מצד שני, לי ברור לחלוטין, שאני אצא בלי שום מחשבה שנייה למשימה שאני יודע שאולי לא אחזור ממנה."
בתרגול שעשו לפני כמה שנים בארצות הברית, ניצחו טייסי הקרב הישראלים 60:1 את האמריקאים בקרבות אוויר. "אנחנו לא יותר טובים מטייסים אחרים בעולם," אומר ע.' "אני גם לא בטוח שיש לנו ביצים יותר גדולות, כי הגבול בין טיפשות לאומץ הוא מאוד דק בחלק מהמקרים. מה שכן, יש לנו היסטוריה שממנה אנחנו באים. אנחנו מבינים שיכול להיות מצב שכל העסק הזה שנקרא מדינת ישראל פשוט עלול לא להיות, אם אנחנו לא נעשה את העבודה שלנו.
"כשאת יושבת בטייסת ושומעת סקירות מודיעין, ושומעת עוד כל מיני דברים, ואת גם מבינה מהתקשורת מה קורה, את מבינה מה רוצים ממך. רוצים שלא תהיי פה. פעם זה התפקיד של החי"רניק במחסום לשמור עלי, או של השריונר בקו, ופעם זה תפקידי, לשמור על הסיפור הזה שנקרא מדינת ישראל.
"התמונה הכי גדולה שנמצאת בטייסת היא של שלושה בזים מהטייסת שלי, מעל השער של בירקנאו. מי שהוביל את המטס הזה זה אמיר אשל, היום מפקד חיל האוויר. אני גדלתי בקיבוץ עם הרבה ניצולי שואה. המורה שלי לספרות היה אבא קובנר. בשבילי התמונה הזאת היא הכל. היא המשמעות של מה שאני עושה. זה הולך איתי לכל מקום."
איך מסתכלים עליכם טייסים בחילות אוויר זרים?
"הדבר היחיד שנתקלתי בו ושהיה מוזר לי, זה בתחום המוסר. זה נושא שעולה בשיחות מרפסת עם טייסים אחרים. אומרים לנו, 'תיכנסו בהם,' 'להרוג אותם.' לא מבינים למה אנחנו כל כך רגישים לדבר הזה שנקרא חיי אדם. אם יש משימה, הולכים לבצע. ואנחנו לא כאלה. אנחנו יודעים שחיי אדם זה מעל לכל. אני לא על אוטומט. אם אני עכשיו בא לתקוף ופתאום נכנס כלי רכב שלא ידעתי עליו, אני עוצר הכל. את זה טייס אמריקאי לא יבין."
ג:' "חיל אוויר זה שלושה דברים: המכונה, האדם ותורת הלחימה. מבחינת הטכנולוגיה, אנחנו נמצאים במקום מעולה. יש לנו את המטוסים הטובים, עם המערכות הטובות, עם הרבה שיפורים ישראליים שאין אפילו לאמריקאים. מבחינת האנשים, ברמת הביצוע, אנחנו במקום מצוין. מעבר לזה, אנחנו גדלים על היסטוריה טובה, על הצלחות. על וירטואוזיות, אלתורים. לאמריקאים יש חוקים. אם אתה חורג מהחוקים, אם אתה עושה משהו לא כמו שתודרכת, האימון נעצר ועושים תחקיר.
"אצלנו טיפה פספסנו משהו, נמשיך את האימון, נחזור לקרקע, נשפר את זה לפעם הבאה. לא עוצרים. יש בזה הבדל אדיר. הם מרובעים, הם קובעים מה יקרה, הם יודעים איך זה מתחיל ואיך זה ייגמר. יש בזה הרבה דברים טובים. מצד שני, אם אתה נתקל במשהו חדש תוך כדי, משהו שמפתיע אותך, זה נגמר. בעיני, מה שעושה אותנו טובים זה המורשת שיש לנו, העובדה שאנחנו לומדים מהעבר, יכולת ההמצאה ובסוף התעוזה."
טייסים ישראלים יותר אמיצים מאחרים?
"בטח. כי יש לנו מה להפסיד. כשאמריקאי הולך לעיראק, או לקוסובו, אם הוא חוזר אחורה ולא תוקף את היעד, מה יקרה? לי יש מה להפסיד. אני חייב להעז. אני חייב להסתכן. אני חייב למתוח את הגבולות. אז אנחנו מעיזים. לא מוותרים."
ממעוף הציפור לא שומעים את הדי הקרב, לא רואים את הלבן של האויב בעיניים ולא מריחים את אבק השריפה. ככה טסו במלחמת לבנון השנייה ומעל עזה ב"עופרת יצוקה," ככה טסו בהזדמנויות אחרות. את תוצאות ההתקפות שלהם, ודאי כשהם טועים, רואים לפעמים בטלוויזיה. "אני לא חוזר מטיסה והולך לבדוק באינטרנט ובאל-ג'זירה באיזה יעד תקפתי, ואם יש תמונות," אומר ג.' "יש כאלה. אני לא כזה."
ס:' "לראות תמונות קשות בטלוויזיה עושה רע. ב'עופרת יצוקה,' אחרי המטס הראשון שהיה מאוד כבד, הראו בטלוויזיה תמונות מאוד קשות. אנחנו היינו בטייסת והטלוויזיה הייתה דלוקה במועדון, ואנשים התחילו להתקבץ ולהסתכל. מראים דברים שאתה לא רוצה לראות בתור טייס קרב. די מהר מישהו כיבה את הטלוויזיה. קשה לראות דבר כזה ועוד יותר קשה אחרי זה להמשיך."
ע:' "אין משימה שאני יוצא אליה, שאני לא שואל ומבין מה התכלית שלה ומה עומד מאחוריה. כולנו ככה. אני לא הולך ותוקף בית בלב שכונה בנויה רק בגלל שאמרו לי. קודם כל אני מוודא שאין שם חפים מפשע, שהחימוש שאני משתמש בו בשביל להוריד את הבית הזה מידתי ויעשה רק מה שצריך לעשות. אנחנו כל היום עומדים ורק בודקים את עצמנו, כמה אנחנו מדויקים וכמה אנחנו פוגעים בדיוק במטרה וכמה העבודה שלנו כירורגית וכמה היא באמת נדרשת ושואלים שאלות בכל הדרגים, למעלה וחוזר למטה, אפילו שהרבה פעמים זה תוקע אותך מבחינה מבצעית. בסוף זאת זכות, להיות תחת זכוכית מגדלת."
מה לגבי העובדה שאתה לא רואה את הלבן של האויב בעיניים?
"רגשית, הקטע שאתה לא רואה את הלבן בעיניים של האויב שלך הוא מאוד בעייתי. אם אין אחר כך כתבה בסי-אן-אן או באל-ג'זירה, אתה לא יודע לגמרי מה קרה שם. זאת אומרת, אם קרה משהו נורא, אתה יודע מזה ואתה הולך ואוכל את זה עם עצמך. אבל אתה יודע גם שהשמדת את המטרה, שמי שירה על כוחותינו מאותו בית הפסיק לירות עליהם."
ס:' "זה מה שהופך את זה להרבה יותר קל. אם הייתי רואה בעיניים את האנשים שאני עכשיו הולך להרוג עם פצצה והייתי יודע מי הם, היה לי הרבה יותר קשה. אני עושה את המשימה. זאת מין מנטרה כזאת, אבל זה באמת מה שעושה לי את הדברים פשוטים, שאני מאמין וסומך על מי שמוריד לי את המטרה, ואני סומך על עצמי, שאבצע את המשימה כמו שצריך."
מה עם הכוח הישראלי שלמטה?
ע:' "את כוח החי"ר אני שומע צועק, 'מתים לי,' 'פצועים לי,' 'תתקוף, תתקוף.' אתה שומע את החבר'ה האלה למטה בתוך עולמם. אתה כמו מלאך כזה שבא לעזור להם, ולעתים אתה לא יכול לעזור. יש מקרים, למשל במלחמת לבנון השנייה, שאתה בא, אבל הכוח נמצא קרוב מדי למקום שאותו אתה אמור לתקוף. ואתה יודע שזה יגמור אותם, אם תתקוף.
"ואז הם צועקים, 'נו, תתקוף תתקוף,' ואתה, 'תתרחקו, תתרחקו.' מה תתרחקו? יורים עליהם, אנשים שלהם מדממים למוות. אתה מבין את הסיטואציה למטה. המשימה שלי באותו רגע היא לעזור לכוח במצוקה. אני מרוכז בזה. ולפעמים אני לא יכול. הם בגיהנום שלהם. ואני מביט עליהם מהצד ולא יכול לעשות כלום."
"נכון," מסכים רב סרן א' בעניין הפער בין מה שקורה בתוך המטוס לקרב שמתנהל למטה, "אבל אם יהיה דם אז הוא יהיה בתוך המטוס. גם זה כבר קרה, שצוותי אוויר נפגעו ממש בתוך המטוס והמשיכו לטוס כשהם פגועים פיזית, אבל אנשים לא מרגישים שהם 'סקובי דו,' בטוחים בכל רגע וזחוחי דעת ורגועים. אנחנו לא באמת מנותקים. אמנם אני לא רץ ומסתער, אבל אני כן מזיע. יש גיחות שאתה יורד מהן ואתה שטוף זיעה. מהמאמץ, מריכוז המנטלי."
למרות שארבעתם החליפו טייסות וגם סוגי מטוסים, יש גאוות יחידה. יש גם תחרות על משימות. "אתה רוצה את המשימה הכי טובה, ואתה רוצה שהיא תהיה שלך," אומר א.'
אילו יחסים מפתחים עם המטוס עצמו?
ע:' "כמו שלספורטאים יש כל מיני אמונות תפלות, גם לטייסים יש. אתה רוחש הרבה מאוד כבוד למכונה הזאת, לדבר הענק הזה. אתה נוגע בו כמו שצריך, מלטף אותו. אני משתמש בלשון נקבית. אני מלטף אותה, אני נוגע בה. המון כבוד. בסוף, אם היא לא תתנהג יפה, אני אהיה למטה. אם אנחנו לא נעבוד בהרמוניה, זה לא יעבוד טוב."
א:' "בטיסת שלי קיבלנו את המטוסים מהשקיות. חדשים. כל מטוס כזה שווה 50 מיליון דולר. פאר היצירה, מדהים. אני מאמין שיש לו נשמה משלו, שצריך לטפח אותה."
ארבעתם שקועים כרגע עמוק בקריירה הצבאית שלהם. ע' אומר ש"העתיד תלוי במשפחה. לא בכל מחיר אני אעשה את מה שאני כל כך אוהב." יש לו חברים טייסים, שהשתחררו והלכו לעסוק בחינוך. הוא מעריץ אותם. לא בטוח שהוא עצמו יצליח לעשות את זה.
א' היה שמח ללכת בדרכו של אחד מסמלי חיל האוויר ומדינת ישראל כולה, אילן רמון ז"ל. טייס מהולל, צעיר הטייסים בתקיפת הכור בעיראק, האסטרונאוט הישראלי הראשון שנהרג בסופו של דבר הכי רחוק מהבית - בחלל. "אילן רמון הוא יותר מסמל עבורי," אומר א.' "אני רוצה להיות האסטרונאוט הישראלי השני. אולי אני אכתוב מכתב לפרס. אני יודע שהוא דחף את הנושא בפעם הקודמת. אני רוצה למצוא את הגורמים הנכונים לדבר איתם. מבחינתי, זאת משימה מבצעית לאומית ממעלה ראשונה. יש פרויקטים שהם כבוד למדינה.
"אני חושב שאנחנו במקצוע נכחד," הוא אומר. "מהר מאוד יפסיקו לייצר פלטפורמות מאוישות, ואת העבודה שלנו יעשו רובוטים. זה עצוב. לדעתי, זה המקצוע הכי קצר בתולדות האנושות. יכול להיות שבעוד 20 שנה, כשאגיד לילד שלי שטסתי על מטוס מאויש, הוא יגיד לי, 'וואי, אבא, לא ייאמן, אתה אשכרה נכנסת לקוקפיט, יצאת לתקיפה, וסיכנת את החיים שלך."'?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם