למי באמת שייך חוף הים?
בתי המשפט כבר קבעו כי הדירות במרינה הרצליה הן דירות לנופש ולא למגורים. העירייה לא הצליחה לעמוד מול התושבים, בית המשפט שוב יידרש השבוע להכריע. האם הציבור יזכה מחדש בשטח?
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
בית המשפט המחוזי (ב-1998) ולאחריו העליון (ב- 2006) קבעו חד משמעית כי דירות הנופש במרינה הרצליה, בקו הראשון לים, אינן דירות מגורים, שכן חופי הים הם קניינו של הציבור הרחב (ולא של מתי מעט בעלי אמצעים) ועל כן יש להעמיד לרשות הציבור את דירות הנופש למשך מרבית השנה. פסקי הדין הללו התוו את העיקרון והטילו את מלאכת היישום על הרשות המקומית - עיריית הרצליה, שניסתה לעשות כן, אך ללא הצלחה. דיירי מרינה הרצליה מסרבים למתווה בכל תוקף, לא משתפים פעולה עם רשויות האכיפה ואף הגישו מספר עתירות לבית המשפט.
חשוב להבין שבכוחה של ההכרעה העומדת בפני בית המשפט לרוקן מתוכן את פסיקותיו העקרוניות של בית המשפט העליון, באשר לקניין הציבורי בחופי הים. דיירי מרינה הרצליה, שרכשו כאמור דירות נופש (ולא מגורים), רשאים לנפוש בדירתם שלושה חודשים בשנה. בשאר הזמן – תשעה חודשים - הם מחויבים להשכיר את דירותיהם לתקופות שלא יעלו על פרקי זמן של שלושה חודשים, באמצעות חברת ניהול מלונאית.
דיירי מרינה הרצליה, מצידם, סבורים כי החיוב בהשכרה באמצעות חברת ניהול פוגעת בזכותם "לשלוט או להשפיע על זהות האורחים" ו"לסנן אורחים בלתי ראויים", במחיר בו יחפצו (שיש להניח שיהיה גבוה ממחיר השוק), וכי יש לאפשר להם להשכיר את דירותיהם גם לתקופות של שנה (לנופש!).
מתחם המרינה בהרצליה. תקופת הנופש המותרת: שלושה חודשים בשנה
צילום: ראובן קסטרו
להרחיב הנגישות
יתרה מכך, דיירי המרינה ממשיכים וטוענים כי אותו ציבור רחב עליו דיבר בית המשפט העליון, הוא לאו דווקא ציבור "העוברים ושבים". בכך מנסים, שוב, דיירי מרינה הרצליה למדר את רגלי הציבור הרחב מזכויותיו בחופי הים ולברור אותו על פי שיקול דעתם הבלעדי. דיירי המרינה סבורים, בטעות, כי חבריהם ובני משפחותיהם, בעלי האמצעים המתאימים, עונים על ההגדרה של "ציבור רחב".
לכן, השאלה העומדת להכרעת בית המשפט הינה מי יהיה זה שיחליט מיהו הציבור שרשאי ליהנות מדירות הנופש? מדובר כאן במקרה שלא רק שהחתול שומר על השמנת, הוא גם מבקש להחליט עם מי לחלוק אותה.
מאחר וסוגיית האכיפה היא לב ליבו של העניין, יש חשיבות גדולה בהסדרת מנגנון שיאפשר נגישות של ציבור רחב ככל
שניתן. מנגנון כזה חייב לכלול ניהול בידי גוף חיצוני, ולא בידי הדיירים עצמם, בדיוק בגלל סיפור החתול והשמנת, מה גם שהמציאות מוכיחה כי שש שנים לאחר מתן פסק הדין, עד היום הוראותיו אינן ממומשות והציבור הרחב אינו יכול לממש את זכותו ליהנות מדירות הנופש במרינה, שנבנו, אנו מזכירים, בעבורו.
למעשה, בית המשפט העליון כבר הכריע גם בשאלה מיהו הציבור הרחב הרשאי ליהנות מהמרינה, בקביעתו כי "שלילת זכותם של בני הציבור לנכסים העומדים להנאת הכלל, היא היא שעשויה לעמוד בסתירה לעקרון החוקתי האוסר על פגיעה בקניינו של אדם, והפעם - בקניין הציבור". כל שנותר לנו הוא לקוות כי עמדה עקרונית זו תיוותר על כנה, למען הסביבה ובעיקר למען אותו ציבור הרחב, באשר הוא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם