בלעדי: החיים הסודיים של מרים בן פורת
התסרוקת המוקפדת הייתה סמל ההיכר שלה, אבל איש לא ידע את האמת על גברת המשפט הישראלית. עכשיו בתה היחידה פותחת הכל
בראיון ראשון היא חושפת את חייה הכמוסים של הגברת הראשונה של המשפט הישראלי, אבל גם סוגרת חשבון עם אמה. "טלנובלה משודרגת", היא מכנה את סיפור החיים המשותף לה ולאמה. "הייתי הילדה הראשונה שהציעו לה", היא מספרת. "לא העלו בפניה כמה אופציות. היא טוענת שראתה עיניים גדולות ועצובות, וזה משך אותה מאוד.
"אני זוכרת שצרחתי שאני לא רוצה ללכת איתם והיא מאוד נעלבה", היא מתארת את הפגישה הראשונה עם הוריה המאמצים, מרים ויוסף בן-פורת - שניהם היו כבר בשנות הארבעים לחייהם. מרים הייתה אז שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים."'מה, איך זה שהילדה הזאת, המסכנה, לא רוצה ללכת איתי, מי שלא רוצה אותי, אז אני לא רוצה אותו' - והולכת", נזכרת רונית. "אבא שלי בא למחרת עם בובה, בובה נאוה. ועם בובה נאוה הגעתי למרים, לאמא, הביתה. אם כי היו כמה ימים של צרחות. אני חושבת שהיא ישבה לידי כל הלילה. בכיתי לתוך הכרית וקמתי למחרת בבכי והיא עדיין הייתה איתי. לא מרימה ידיים".
מתי התחלת לקרוא לה "אמא"?
"בהתחלה לא קראתי לה בכלל. בטח לא מרים. אף פעם לא. די מהר קראתי 'אמא'. בגלל שראיתי כמה שזה מרצה אותה. היא שמחה. כמו שאישה יולדת והתינוק מחייך אליה בפעם הראשונה, אצלה זאת הייתה הפעם הראשונה שקראתי לה 'אמא'".
זה סיפור עצוב ושובר לב. אישה שהייתה פורצת דרך, שהגיעה להישגים חסרי תקדים בתחום המשפט, אבל חיה בהסתר ובבדידות נוראית. באוטוביוגרפיה שפרסמה בן-פורת ב-2010, שנתיים לפני מותה, "מבעד לגלימה", כלל לא הזכירה את העובדה שאימצה ילדה. גם סיפורו של בעלה, יוסף ז"ל, שסבל ממאניה דפרסיה, אושפז במחלקות פסיכיאטריות וטופל במכות חשמל, הוצנע וטושטש.
"אמרתי לה שאני אכתוב ספר חדש, 'בצל הגלימה'", מתריסה רונית בן-פורת. "היו שם שתי נשים", היא מנסה לפענח את האישיות של אמה. "מצד אחד, גדולה ועצומה, נאצלת מכל אדם עלי אדמות שאני מכירה, מכל הבחינות. גם מבחינה רגשית. היא אימצה ילדה, לקחה גבר שהוא לא שלם בנפשו. מצד שני, היו המון דברים שהיא לא הצליחה להתגבר עליהם. בחיים המקצועיים הדרך שלה הייתה נכונה. בחיים האישיים היא טעתה. היא לא הרגישה נאהבת אף פעם.
"מבחינת מערכת יחסים של אם ובת", ממשיכה בן-פורת, "אני לא מכירה יחסים כאלה קרובים. אצלי זה היה כל הזמן 'אמא, אמא, אמא', אין לי חיים בלעדיה. נתתי לה כמעט כל מה שיכולתי לתת בחיים שלי. היא הייתה הכי חשובה לי בעולם. כל הזמן זה היה רק 'אמא שלי'. אהבתי אותה אהבה אבסולוטית. היא הייתה בשבילי האישה הכי גדולה והכי עוצמתית עלי אדמות. ידעתי על כל ניע בפרצוף שלה. לא היה פיפס, משהו
בן-פורת מדברת על אישה שחשה צורך נואש לעטות מסיכה תמידית על פניה, לשמור פאסון. רק עם בתה הייתה מסוגלת להסיר, לפחות מפעם לפעם, את המסיכה. "היא אהבה אותי על פי דרכה. מבחינתה זאת הייתה האהבה הכי גדולה שהיא יכלה לתת לבן אדם. אבל זאת הייתה אהבה על פי דרכה, והדרך שלה הייתה שונה בתכלית משל כל אמא אחרת שאני מכירה. בטח שונה מהאהבה שלי כלפי ילדי. אני לא אומרת שהיא הייתה אם טובה יותר או טובה פחות, אני לא שיפוטית, אבל ברור לי שזאת הייתה אהבה שונה".
"קיבלתי ממנה מה שלא קיבלתי משום אדם אחר", היא ממשיכה, "לטוב ולרע. אף פעם לא אמרתי 'הלוואי שהייתה לי אמא אחרת'. לא חשבתי על זה. בשבילי היא הייתה האמא היחידה שלי. לדעתי, היא חיפשה בת אחרת בשנים מסוימות, בגילאים יותר מבוגרים. אני זוכרת אותה יוצרת כל מיני קשרים עם כל מיני נשים, בערך בנות גילי, רוצה לספח אותן אליה. ואחר כך מתייאשת וחוזרת אלי. היו מקרים שאני בפירוש זוכרת אותה אומרת לי, אולי בגלל המצב הנפשי של אבא, ש'כדאי שאני לא אהיה הבת שלהם'. לילדה קטנה אלה משפטים חסרי היגיון, חסרי תוכן".
קשה לילדה קטנה להבין מסר אמביוולנטי שכזה.
"אני חושבת שהיא אהבה את החיות שבי, אבל במקום מסוים היה לה קשה לסבול אותי. היא התעמתה איתי רוב חיי. קשה היה לה לסבול את שמחת החיים שלי. את היכולת שלי לתת אהבה מלאה לילדי, בלי להרגיש מאמץ".
"כשהייתי חולה כילדה, היא הייתה כולה מכווצת", בן-פורת קופצת את הגוף שלה, להמחיש. "היא הייתה אומרת לי, 'רונית, הלוואי שהמחלה שלך תעבור אלי', ומתכוונת לזה. אני לא הבנתי. 'תחבקי אותי, תנשקי, אמא, למה ככה?'. עד מותה הייתי מכריחה אותה לחבק אותי. פחדתי 'לפרק' אותה. אמרתי לה, 'אמא, מאמוש, תחבקי אותי, תיתני לי נשיקה'. הייתי מתרפקת עליה. מנסה להתרפק עליה. זה היה נעשה באופן מלאכותי, לא יצא לה מבפנים. אבל אני מאוד אהבתי לחבק אותה".
היא נולדה לשרה מזרחי, אלמנת תש"ח שהתגוררה בשכונת אבו טור בירושלים. מעולם לא ידעה מי היה אביה. את תיק האימוץ שלה מעולם לא פתחה. לשרה נולדו בנישואיה שתי בנות, גדולות בהרבה מרונית. במהלך ההריון עם רונית חלתה בסרטן שהלך והתפשט. כשרונית הייתה בת חמש, נפטרה. בן-פורת זוכרת את בית החולים הצרפתי ברחוב הנביאים בירושלים, סמוך לעיר העתיקה, ביום שבו מתה. "אחר כך ישבנו בתחנת האוטובוס, אני ושתי האחיות שלי. אני באמצע, ביניהן. והיה קר".
שתי האחיות היו תחת חסות משרד הביטחון. "הן היו יתומות צה"ל ואני הייתי יתומה של כלום". אחת הלכה לבית ספר לאחיות, השנייה לסמינר הקיבוצים. בן-פורת נשלחה למשפחת אומנה. היא שהתה שם כמה חודשים, עד שהגיעו אליה בני הזוג בן-פורת. "הם רצו אותי", היא אומרת.
שנים אחר כך, כשכבר הייתה בעצמה אמא, העזה לדבר עם אמה לראשונה על האימוץ. "כשכבר העזתי, נגעתי בכל הדברים, שאלתי את כל השאלות האפשריות. מה פתאום את מאמצת ילדה בגילי ולא תינוקת, למה לא ניסית ללדת, למה נעלבת ממני כשלא רציתי לבוא ולא היית מספיק חכמה להבין שאני צריכה לעבור איזשהו תהליך נפשי, ואיך דווקא אבא הבין שעם בובה הוא יוכל לקנות ילדה קטנה.
"שאלתי שאלות קשות. אמא טענה שמאחר שלאבא היה פגם אורגני נפשי, שהתפתח בגיל מבוגר יותר למאניה דפרסיה, היא פחדה להיכנס להריון. זה הסיפור ששמעתי ממנה. סיפורים אחרים היו שהיא התקשתה להיכנס להריון והייתה צריכה להיות בשמירה. מאחר שהיא הייתה המפרנסת העיקרית, היא כנראה לא מצאה את הזמן. פעם סיפרה לי שנכנסה להריון והייתה לה הפלה. היא לא חזרה על זה יותר מפעמיים לאורך כל החיים שלה. כשאמרתי לה פעם, 'אני לא חושבת שהייתי מאמצת ילד כל כך גדול', היא מאוד נעלבה. כעסה עלי. 'את מבקרת את האימוץ שלי?'".
כששאלת אותה למה כל כך נעלבה בפגישה הראשונה איתך, מה היא אמרה?
"אותו עיקרון של 'מי שלא רוצה אותי, אני לא רוצה אותו'. זה משהו שנשאר לה עד יומה האחרון. גם עם הנכדים שלה זה היה ככה. נכד שהיה במצב רוח רע ולא נתן לה יחס, השיטה הייתה ברוגז. זה חזר על עצמו עם כל אחד מהם. לילד אין מצב רוח והוא לא רוצה לתת לה היום נשיקה? היא הייתה נעלבת. היינו עושים תמיד הכנות מראש: סבתא באה, צריך ככה וצריך ככה. כל אחד מקבל תדריך מלא. אחר כך, אם לילד מתפקשש ולא בא לו, היא הייתה עושה ברוגז".
בדירתה בירושלים בן-פורת שומרת אלבום עם תמונות מלפני האימוץ ואחריו. היא הביאה את האלבום לביתם של הוריה המאמצים "מהבית". עם השנים האלבום התפורר ומרים שמרה את התמונות בקופסת ממתקים ישנה. כשרונית גדלה היא מצאה את הקופסה וסידרה את התמונות מחדש באלבום.
חייה הישנים והחדשים מסודרים שם בערבוביה. תמונות מיום לידתה. תמונות עם אמה הביולוגית ועם אמה המאמצת. ילדותה הענייה, השמחה, וילדותה האריסטוקרטית, מגיל חמש, בשכונת טלביה היוקרתית. "הגעתי לדירה ברחוב מרכוס 14 בטלביה, נוף שונה לחלוטין ממה שהכרתי קודם", היא מספרת. "הבית היה שונה, הריחות היו שונים. אמי הביולוגית הייתה אורפלית (יהודים יוצאי העיר אורפה בטורקיה - חק"ב) ואני הגעתי למרכז האשכנזים האליטיסטים.
"אני חושבת שהיא השתדלה לעשות כמיטב יכולתה כדי שיהיה לי הכי טוב בעולם", היא אומרת על בן-פורת. "היא שלחה אותי לפסיכולוגית איך שהגעתי. נתנו לי לצייר כל מיני ציורים. אמא סיפרה לי שהפסיכולוגית אמרה לה שהיא יכולה להירגע, שאני בסדר, שלא נעשה בי איזשהו עיוות בילדות הקודמת שלי".
שנים אחר כך היא עצמה למדה פסיכותרפיה וקיבלה משימה כחלק מהלימודים: לטפל ברונית, הילדה שהייתה, בגיל חמש - כניסיון מאוחר להתמודד עם חוויית האימוץ. "קניתי לה מתנות, כל מיני בובות קטנות, ושיחקתי איתה והייתי נחמדה אליה. פינקתי את עצמי. זה עזר לי מאוד להתחבר. הילדים שלי חשבו שנטרפה עלי דעתי".
הדירה בטלביה הייתה קטנה. מרים ויוסף בן-פורת פינו את חדר השינה שלהם לטובת הילדה החדשה ועברו לישון בחדר העבודה של מרים. שנתיים אחר כך עברו לבית פרטי בקריית היובל, שם חיה מרים בןפורת עד שמתה. כשאימצו את רונית הם היו נשואים 14 שנה.
"אני לא יודעת אם בכלל היו להם הכלים המתאימים לגדל ילד", מודה בן-פורת. "זה לא היה פשוט, אבל אני נורא רציתי. אין דבר שילד רוצה יותר מאשר ההגנה של בית. נשארתי בעולם בלי אהבת אם וברגע שיכולתי לחוש את זה שוב, ינקתי את זה. הם גם מאוד רצו. התלבטתי כרגע אם להגיד 'הם' או 'היא'. היא מאוד רצתה שיהיה לה סוף סוף ילד ואבא שלי נורא רצה לרצות אותה.
"אני לא יודעת אם הוא רצה ילד בעצמו כמו שהוא רצה לרצות את אמא שלי. אני זוכרת אותנו מכינות לטקעס במטבח ואבא שלי יושב עצוב בסלון, כאילו לקחתי ממנו את חלקת אלוהים הקטנה שלו, מדוכא לחלוטין מזה שתפסתי לו את המקום ליד אמא. הוא היה בלעדי שלה. פתאום באה ילדה קטנה ולקחה לו את המקום".
בעצם באת לשמח אותם?
"בטוח. בטח. להפיג את השיממון. והייתה המון התעסקות איתי, כדי ש'יהיה בסדר'. גם לא זכורה לי תקופה כזאת שאמא עושה קריירה, ואני נעזבת. היא עבדה המון מהבית. הייתה אומרת לי איזה ספר היא רוצה, ואני הייתי מורידה לה אותו מהספרייה, מביאה לשולחן שלה ופותחת אותו בעמוד המתאים.
היא לא הייתה בשבילי 'מרים בןפורת השופטת'. היא הייתה אמא שלי. הייתי חרדה לה, מאוהבת בה. היא נראתה לי כמו שלגייה. הייתה לובשת שמלה לבנה עם נקודות חומות. לאמי הביולוגית הייתה אותה שמלה. כשפתחתי את הארון וראיתי את השמלה הזאת חשבתי שזה של אמא. מרים הסבירה לי ש'כנראה יש שתיים', היא לא לקחה לאמא שלי את השמלה".
רונית בן-פורת מתארת אהבה מורכבת, חונקת. "היא הייתה מאוהבת בי עד גיל ההתבגרות בצורה אבסולוטית. אולי אפילו יותר מאם לא מאמצת. היו שואלים אותי, בקנטרנות מסוימת,'אתן מתווכחות מדי פעם?', והייתי עונה 'לא, אנחנו משכנעות זו את זו'. זה מאוד הרשים אותה. היא הייתה מספרת בגאווה שכשהיא אירחה אנשים בדירה, כשגרנו במרכוס, והייתי צריכה פיפי, לא התביישתי. הייתי מורידה את התחתונים באמצע הסלון ואומרת לה,'אמא, אני צריכה פיפי'. לי זה נראה הכי טבעי בעולם. היא אמרה פעם, 'זה שלך זה נראה טבעי זה בסדר. אבל העובדה שלי זה נראה טבעי באותם ימים וידעתי להתמודד עם זה, זה מרשים אותי'".
את שנות בית הספר היסודי רונית מכנה "התקופה המוסתרת". להוציא ילד אחד, בן של עורכת דין, חברה קרובה של בן-פורת, שאר הילדים בבית לא ידעו שהיא מאומצת. היא זוכרת שהשופטת הייתה תופרת לה תלבושות להצגות בבית הספר. "פעם היא תפרה לי בגד לבן להצגה על יוסף, וגנבו לי אותו. היא הייתה נורא מרוצה. 'כנראה שזה היה מוצלח, אם גנבו את זה'", אמרה.
"או שהיא כתבה לי סיפור ילדים על הילדה מריומה, כנראה מצפון אפריקה, שלא יודעת קרוא וכתוב ורונית הילדה מלמדת אותה את הא"ב. אולי בגלל זה הייתי מורה אחר כך. כשגדלתי והפכתי לפעילה של צדק חברתי, התחילו אצלי סימני ביקורת גם על סיפור הילדות הנאיבי הזה. 'למה היא מריומה ואת מרים? למה דווקא היא, שמעדות המזרח, לא יודעת לקרוא ולכתוב ואני, האשכנזייה, מלמדת אותה?'. שפטתי אותה. אמרתי לה 'את מתנשאת'.
"היה צריך כל הזמן לעמוד בציפיות", מספרת בן-פורת על חיי היום יום בבית. "היא ישבה ותיקנה לי שיעורי בית. תיקנה לי עבודה שכתבתי על מלחמת העצמאות ובעצם כתבה את העבודה. פעם אחת, בטעות, קראתי לה 'מורתי'. היא נורא כעסה. אמרה, 'איך את קוראת לי ככה? אני לא המורה שלך, אני אמא שלך'. עד היום אני יודעת להתבטא בעל פה, אבל אני מתקשה לכתוב כתיבה חופשית. אני פוחדת שהיא תבוא ותבקר אותי".
רונית זוכרת בית תרבותי, עם ביקורים בקונצרטים והקפדה על קריאת ספרים. "קראתי את 'אנה קרנינה'. מזלי שאהבתי לקרוא. היו כללי התנהגות. היא יכלה לשלוח אותי חזרה ללבוש את הפיג'מה בבוקר, אם לא אמרתי לה בוקר טוב. אמא האמינה ששחייה בונה משהו בנפש האדם ומגיל צעיר היא שלחה אותי לשחות בימק"א, אף על פי שהיא עצמה לא ידעה לשחות.
"לא לשקר היה תורה אבסולוטית, ודאית. אי אפשר היה לסטות מזה ימינה או שמאלה. פעם כנראה סיפרו לאמא שלי ששיחקתי בחצר או בבית, עוד לפני שאימצו אותי, ופגעתי בעציץ שנפל ונשבר, אבל לא אמרתי לאף אחד. כששאלו אותי מה קרה, אמרתי 'העציץ הלך והלך עד שנשבר'. אצל אמא שלי זה היה סימן לא טוב. כאילו הילדה יודעת לשקר או שהיא מייפה את האמת. כל פעם שנראה היה לה שאני אומרת משהו לא בסדר, לא נכון, היא הייתה אומרת לי, 'רונית, העציץ הלך עד שנשבר?'".
עם האחיות הביולוגיות שלה רונית נשארה בקשר רק תקופה קצרה אחרי שאומצה. ההסדר המקורי היה שהן מגיעות לבקר אותה אחת לשבוע בבית משפחת בן-פורת, אבל הן הרבו לאחר, ואצל אמא שלה "אסור היה לאחר. בפעם האחרונה שהן איחרו אמא אמרה,'יותר לא תבואו. אתן מאחרות וזה מבלבל את רונית. כל פעם היא לא יודעת אם תגיעו או לא'. כביכול , כדי לגונן עלי. אחר כך נודע לי שהיא גם כתבה להן מכתב מאוד חמור. וזהו. הקשר נותק".
באחת הפעמים רונית עלתה לאוטובוס. הנהג זיהה אותה ואמר, 'אני מכיר את אחותך'. נלחצה וירדה. בפעם אחרת סיפרה לה מישהי שהיא מכירה את אחותה ויודעת שהיא מתגוררת בקיבוץ."' אין לי אחות'", אמרה לה, "'את יודעת שאני בת יחידה'. עשיתי הכל רק שלא יידעו עלי".
כעבור זמן החליטה בכל זאת לנסוע לבקר את אחותה בקיבוץ. רונית, שעדיין הייתה תלמידה בבית ספר, לא סיפרה על המפגש לאיש. "נסעתי בטרמפים. נכנסתי למזכירות הקיבוץ ושאלתי, אם מכירים אותה'. שלחו אותי אליה הביתה. אני זוכרת אותי נורא בוכה ואותה מאוד בוכה והיא מצלצלת גם לאחותי השנייה, שתבוא. הכל בסודי סודות, חס וחלילה אם אמא תדע. מאותו רגע אני חיה עם זה בסוד. בשקר ובסוד, ומרגישה מאוד מאוד מלוכלכת, מטונפת, שאני עושה את זה. כי הרי אסור לשקר".
עד יום מותה, אומרת רונית בן-פורת, אמא שלה לא ידעה שהיא מכירה את האחיות שלה ושהיא יודעת מי הן. בשלב מסוים רחל, האחות הצעירה, כעסה שרונית לא מספרת לאמה המאמצת על הקשר. היא שילמה מחיר כבד על הניתוק. רונית מספרת שהתמוטטה. נכון להיום בינה לבין אחת מאחיותיה שורר נתק. "היא ראתה שאמא שלי חיה, ושאני לא יכולה אף פעם ליצור איתן קשר אמיתי, הכל רק בסודי סודות".
עם המשפחה של אחותה השנייה - בעיקר באמצעות בעלה - הקשר נשמר. "לפני שנה הלכתי עם אמא להצגה בתאטרון ירושלים", היא משחזרת. "ראיתי את אחותי ובעלה. הוא אומר לי, 'היי רונית'. אחותי עומדת מאחוריו, שמא אמא שלי תזהה אותה, ואני אומרת, לשניהם, 'היי', ונותנת נשיקה. ואמא שלי שואלת אותי אחר כך 'מי זה?'. אני אומרת לה 'אה, מהקיבוץ'. כאילו סתם חברים. בעלה של אחותי אומר לה, 'מה שלומך, מרים?', ואנחנו ממשיכים הלאה. וזהו זה.
"היא פשוט מחקה מהתודעה שלה את המשפחה הקודמת שלי", מסכמת בן-פורת. "יש דברים שהיא העדיפה לא להתמודד איתם, אז היא הדחיקה. פעם אחת אמרתי לה, 'אמא, איך ניתקת אותי מהאחיות שלי, הרי לפי הפסיכולוגים של ימינו אסור לעשות דבר כזה'. היא אמרה, 'הפסיכולוגים שהתייעצתי איתם אמרו שכדי שתוכלי לצמוח במשפחה החדשה, עדיף לנתק'".
היא שאלה אותך אם את רוצה לפגוש את האחיות שלך, או לפתוח את תיק האימוץ?
"לא. זה היה נושא סגור".
נראה שחסת עליה. למה?
"כשאתה אוהב אתה חס. אתה מוותר על דברים".
כשרונית הייתה בת 12 בן-פורת החליטה לשלוח אותה לארצות הברית ולמקסיקו, לבד. זה היה מיד אחרי מלחמת ששת הימים והשופטת טענה שהילדה נבהלה והיא "צריכה לנוח". לשלוח ילדה לבד לארצות הברית היה אז צעד בלתי נתפס. רונית שהתה אצל משפחת אמה המאמצת במשך חודשיים.
"חזרתי לארץ, הטיסה שלי הקדימה ביום, ואמא הייתה בדיוק בבריכת גורדון. ברמקול הכריזו, 'מרים בן-פורת, נא לגשת לקבלה לקבל שיחה דחופה'. היא הגיע לשדה ישר מהבריכה, וכל הדרך הביתה דיברתי איתה אנגלית. ניסיתי כל כך להרשים אותה. היא אמרה, 'הילדת דוברת אנגלית מלאת שגיאות, אבל דוברת אנגלית'. בארצות הברית התגלה בי צד חדש", אומרת בן-פורת. "מאוד השפיעו עלי הפערים בין עניים לעשירים". בהמשך , בארץ, הפכה לפעילה חברתית והשתתפה בהפגנות של הפנתרים השחורים. "היה לי קל להזדהות עם המצוקה, זה כבר היה בגיל שלא דיווחתי לאמא על כל דבר. אני זוכרת שהייתי בתיכון ולמדתי את הספר של שולמית אלוני 'אזרח במדינתו'. נורא התלהבתי. באתי לאמא ואמרתי לה שאני מעריצה את שולמית אלוני. גמרתי אותה. הבנתי כמה זה מעצבן אותה. עד אז היינו מושלמות יחד. השלמנו אחת את השנייה. אבל אני הייתי חייבת לעצבן כדי למצוא את המקום שלי ואת האישיות שלי בחיים. זה היה הגיל. הייתי חייבת למרוד, אחרת הייתי הופכת להיות משהו תלותי, כמו אבא שלי. אמא לא אהבה לשמוע שאתה מעריץ מישהו אחר, שאתה אוהב מישהו אחר. לא שוחחנו על זה, אבל זה היה שם כל הזמן, שהיא הדמות הנערצת, הבלעדית, שיכולה להיות מבחינתי עלי אדמות, ואין שם מקום לעוד מישהו".
ואיך היא הגיבה לזה?
"המתח הכי גדול בינינו, בגיל ההתבגרות, נבע משמחת החיים הבלתי פוסקת שלי ומהמקום שהיא לא הרשתה לעצמה אף פעם באמת לחיות. בילדות שלי, למשל, אף פעם לא ראיתי אותה עירומה. זה מאוד הפריע לי. כשהייתי יוצאת לדייט והייתי נכנסת למקלחת וכמובן מבלה שם שעות, שהכל יהיה טיפ טופ, ואחר כך גם יוצאת ומסתכלת על עצמי במראה - היא הייתה אומרת, 'את מקדשת את גופך?'. היא לא יכלה לסבול את זה. זה נורא העליב אותי. במריבות הסוערות של גיל ההתבגרות היא כאילו הפסיקה לרצות אותי. לא התאמתי לה. הפסקתי ללבוש את שמלת השבת שהיא רצתה שאני אלבש. שם נוצר קרע גדול מאוד".
רונית הייתה "תלמידה בינונית לגמרי", כדבריה . "הייתה תחושה שאני חייבת להיות עילוי במשהו, לא משנה במה. אבל אני לא הייתי עילוי. הייתי מאוד נורמטיבית, רגילה. מה שייחד אותי, אולי, זה סוג של חשיבה מקורית. זה היה משהו שהיה גם אצלה".
בתיכון החליפה בתי ספר. זרקו אותה ממקום למקום, היא אומרת. בסופו של דבר אבא שלה הלך ודיבר עם מנהל בית הספר באקדמיה למוזיקה. שם הסכימו לקבל אותה, בתנאי שתחזור על כיתה י'. רונית גם לא ידעה לנגן בפסנתר, ותנאי הקבלה היו שלוש שנות נגינה לפחות. וכך, בתה של השופטת מרים בן-פורת נשארה כיתה. בסופו של דבר היא סיימה את בית הספר בציונים גבוהים. "אמא שמרה על פאסון. 'זה יסתדר', אמרה. למרות שהיא לא הייתה מבסוטית ממני. בשיא גיל ההתבגרות היא הייתה אומרת לי, 'אם לא תנגני, לא תצאי', ואני הייתי בורחת לה מהבית".
אלה היו שנים סוערות. בגיל 16 בן-פורת פגשה את שמעון אלמוג, לימים בעלה ואבי ילדיה. זאת הייתה, היא אומרת, "אהבת נעורים עיוורת". שמעון התגורר בשכונת מוסררה, בן למשפחה מעדות המזרח, יפה תואר. "זה היה בית עם הרבה ילדים שמבשלים בו כל הזמן במטבח", היא נזכרת. "תמיד היה שם אוכל, האוכל הכי טעים בעולם".
בבית שלה, לעומת זאת, לא בישלו. "אמא לא בישלה ואבא היה עושה מדי פעם עוף עם תפוזים. בדרך כלל הוא היה קונה עוף צלוי וזה היה האוכל. לא התאהבתי רק בשמעון, אלא במכלול: ההמולה, הכעסים, האנרגיות, היצריות. זה גם התאים לי מבחינת האג'נדה החברתית שפיתחתי. הוא לא רצה להיות ממוסררה. הוא רצה להיות בצד שאני הייתי. שנינו רצינו דברים הפוכים". מרים התנגדה לקשר. לה עצמה היה מאהב אוסטרלי בתקופת המנדט, ומשפחתה מנעה ממנה להינשא לו. פעם אחת, סיפרה לרונית, ברחה מחלון חדר האמבטיה כדי להיפגש איתו. בכל זאת לא הזדהתה עם בתה.
למרות ההתנגדות, כשרונית הייתה בת 19 היא התחתנה עם שמעון. זו הייתה חתונה צנועה בבית הכנסת הקטן שבאוניברסיטה בגבעת רם. בין האורחים היו כל קרובי המשפחה משני הצדדים וגם "אנשים חשובים". "אני הייתי כלה בשמלה בצבע טורקיז", מתארת רונית ללא אמוציות, "הכלה היחידה עלי אדמות שלא לבשה שמלה לבנה. אמא קנתה לעצמה שמלה באותו צבע. בתמונות זה נראה כאילו אנחנו לובשות שמלה זהה. זאת הייתה החתונה של אמא שלי. לא שלי".
סיפור האהבה עם שמעון לא שרד. אחרי שנות נישואים ארוכות התגרשו. היום היא חיה עם יוסי, "מוסכניק עם נשמה גדולה. היא מאוד כיבדה אותו והוא כיבד אותה", אומרת בן-פורת על בן הזוג שלה ומיד מוסיפה: "בעדיפות 'הזוגית' שלי, אמא הייתה לפניו".
כל חייה היא רצתה להיות אמא, "שיהיה לי משהו משלי". חודש לפני יום הולדתה ה-20 נולד בנה בכורה, אילן. "בהתחלה חיתלתי אותו ואת בובה נאוה יחד", היא מספרת, הבובה שקיבלה מאבא שלה כשבא לאמץ אותה. אחרי חצי שנה מסרה את הבובה לשכנים. "היה לי כבר את אילן, לא הייתי צריכה יותר בובות".
היום אילן נשוי, ללימור, ויש להם שלושה ילדים. גם נעמה (33), שחיה יחד עם בעלה בועז בבוסטון, היא אם לשלושה ילדים. צעיר ילדיה, ירין (27) גר איתה. הוא היחיד מבין הילדים שלומד משפטים. רונית אומרת שהיא קשורה אל שלושתם בעבותות.
מרים אמרה לה תמיד ש"את אמא נהדרת". לדבריה , היה לה קשה במיוחד בלידה של הבכור, אילן. "היא לא ידעה איך להתנהג. לא ידעה מה לעשות עם האושר הגדול הזה - או עם הקנאה הגדולה. זה היה משהו שלה לא היה אף פעם. חמותי הגיעה לבית החולים ברגע שאני הגעתי ללדת. אמא שלי הגיעה אחרי שילדתי כבר. היא לא ליוותה אותי במהלך הצירים, אפילו שהייתי בסך הכל ילדה".
וכשהיא החזיקה את אילן, בפעם הראשונה?
"לקח זמן עד שהיא החזיקה את אילן".
היא שאלה מה הרגשת כשילדת?
"לא. מאוד השתדלתי לא להכאיב לה. מאוד שמרתי עליה. גם בבית החולים, כשראיתי אותה, ריחמתי עליה, לא על עצמי. עד הסוף, כשהייתה מחזיקה את אחד הנכדים, אנחנו היינו מכריחים אותה להחזיק אותם. היא תמיד פחדה; 'הוא ייפול לי'. לא דיברתי איתה על זה. כיבדתי את המקום הזה שלה. ידעתי שיש בו המון צער וכאב.
"על הילדים שלי היא שמרה פעם אחת כל חייה, בגלל שהיא חששה. אילן נולד והיא ראתה שקשה לי, אז היא שכרה אחות שתהיה איתי חודש ימים. מהבחינה הזאת היא הייתה מעל ומעבר. כשראתה שאני צריכה עזרה, היא תמיד נתנה אותה".
בניגוד למה שציוותה עליה אמה, רונית סיפרה לכל אחד מילדיה, כשהגיעו לגיל עשר, שהיא מאומצת. "רק לפני עשר שנים סיפרתי לאמא שלי שהילדים יודעים. אמרתי לה, 'אמא, לא חשבתי כמוך בעניין הזה, של לא לספר לילדים. כל השלושה יודעים שאני מאומצת כבר כמה שנים טובות, ואני לא חושבת שהרגשת איזשהו שינוי ביחס שלהם אלייך'. היא שתקה. אחר כך אמרה לי,'אני חושבת שצדקת'".
אולי, אומרת בן-פורת, משהו בה התרכך. הפינות מעט קהו. "היא לא הייתה פתאום מחבקת, אף פעם לא. אבל כן לימדתי אותה שמגע זה משהו שהוא חיוני לאדם, שאי אפשר בלי זה". בשבת האחרונה לפני שנפטרה, מרים פגשה את עילי, בנו הבכור של אילן, בן שלוש וחצי. "עילי נתן לה נשיקה עם ליקוק. היא כל כך התגאתה בזה. בשבילי זאת הייתה הצלחה".
שמות חיבה?
"אני קראתי לה 'מאמילה', 'מאמוש'. נתתי לה את כל השמות של אמא. היא לא. אם הייתה במצב רוח ממש טוב, היא הייתה קוראת לי 'מותק'לה'. אבל זה היה לעתים רחוקות. כשהיא הייתה אומרת לי 'מותק'לה', הייתי מוכנה להימרח, שאפילו תצעק עלי. לא היו הרבה מילות חיבה. בטח לא בשנים האחרונות. בלילה האחרון כן".
באלבום התמונות של מרים בן-פורת יש תמונות שלה ושל יוסף, עם כיתובים פיוטיים ורומנטיים שהוא הוסיף. תמונה של בני הזוג בשפת הים ביום חתונתם ומתחתיה הכיתוב: "יוסף ומרים". "לא יודעת אם הייתה שם אהבה, אבל בוודאי הייתה תלות", מנתחת רונית את היחסים בין הוריה. "הוא הסתכל עליה כאילו היא אלוהים ואין אלוהים אחר עלי אדמות".
יוסף היה גבר יפה תואר שהתמחה בתחום המזון. היה לו מפעל עצמאי קטן שעסק בתבלינים ואבקות מאכל. בפועל, אומרת רונית, רוב חייו, לא עבד. את הסיפוק שלו חיפש ומצא בתחום הרוח. תרגם שירה. בקיץ לפני 22 שנה נפטר. "בן אדם מאוד טוב, רגיש וחם, שנתן לי כל מה שהיא החסירה", אומרת רונית בעצב. "הייתי בבת עינו. הדבר הכי מושלם עלי אדמות'. הוא אבא שמנג'ס כל הזמן שאלבש סוודר ושלא יהיה לי קר, ושמחכה לי בגרז' כשאני חוזרת עם חברים בלילה, עושה לי אמבוש".
כשהייתה בצבא מצבו הנפשי הידרדר. אמה שלחה לה גלויה וכתבה ש"עדיף שלא תבואי הביתה" כי אבא ב'קולפס' (התמוטטות - חק"ב). כמובן שנמלטה מהבסיס ובאה לראות אותו. עד אז לא הבינה עד כמה הוא חולה. "ידעתי תמיד שאמא הולכת איתו לפסיכיאטר כדי שיהיה מאוזן. מעבר לזה, היא ידעה להגן עלי מפני מה שעבר עליו, וזה לזכותה".
הפצעים נפתחו. פרטי המחלה של יוסף, שהחלה עוד לפני בואה למשפחה, סופרו לה. "אני זוכרת את אמא מספרת לי בעצב נוראי איך היא יושבת ומחכה שהוא ייצא מטיפול במכות חשמל. זה היה אחרי שהם התחתנו, בסנטוריום בחיפה. היה לה קשה, אבל היא נשארה איתו.
"הרבה פעמים היא טענה שהוא גרם לה נזק מבחינת החיים החברתיים, שהיא לא הייתה מקובלת על השופטים בעליון, בגלל המצב של אבא שהיה 'אפס אנד דאונס'. אמרה שקשה היה לה לקבל אורחים בבית, כי היא לא ידעה באיזה מצב רוח הוא יהיה באותו יום. אני חושבת שזה לא נכון. לה הפריעו האורחים. גם כשחברים שלי היו באים, ולי היה הבית הכי גדול בין כל החבר'ה, היא הייתה מסתגרת בחדר שלה ויוצאת רק כשהם היו הולכים.
"בכל פעם שאלה אותי, 'רונית, איך עושים סמול טוק?', כי אני אלופה בסמול טוק, והיא לא ידעה והסברתי לה, 'אמא, לא מתייחסים לדברים ארוכים וחשובים, ולא עונים תשובות באורך של רכבת. דברים קטנים, יומיומיים, בזה גומרים עניין'".
היו תקופות, בן-פורת כבר הייתה אז בשיא הקריירה שלה, שיוסף התאשפז במחלקות פסיכיאטריות. היא הרבתה לבקר אותו. "זה חלק מאצילות הנפש שלה", מסבירה בתה. "היא שמרה עליו מכל משמר. היא לא נתנה לאף בן אדם עלי אדמות לגעת בו. היו תקופות שאמרו לה, 'די, תשאירי אותו במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה וזהו'. היא אמרה, 'בשום פנים ואופן לא'. אפילו שהיה משגע אותה לפעמים. הוא היה יושב ומנג'ס לה מבוקר עד לילה. אבל היא אמרה,'תשנו לו את התרופות, הוא יהיה יותר מאוזן, והוא יחזור אלינו הביתה'".
הוא נפטר לפני יותר מ-20 שנה . הייתה לה זוגיות מאז?
"לאמא? מה פתאום? אסור היה בכלל להציע. כשהייתי אומרת לה, 'אמא, נורא לא טוב לבד, כל כך הרבה גברים מתעניינים בך', היא אמרה, 'איזה שטויות את מדברת'. ביטלה אותי. היא אפילו חשבה שזה זול להגיד דבר כזה".
אחרי שיוסף נפטר, גילתה רונית שהיה נשוי קודם ושיש לו בת מנישואיו הראשונים. אספה פרטים ומסמכים, עד שגילתה את האמת. הבת, חולה בנפשה, נפטרה זמן קצר אחרי שיוסף מת. "אמא לא סיפרה לי אף פעם במה מדובר. הייתי צריכה לנחש את הפרטים כי היא הסתירה אותם ממני. אני זוכרת שיום אחד היא ביקשה ממני להסיע אותה לאיזה מקום, לשבעה. רק בדרך אמרה לי שזאת השבעה על הבת של אבא שלי, דבורה".
אמא שלה, מסכימה רונית בן-פורת, הייתה סמל. אישה יחידה בעולם שנחשב באותה תקופה לגברי. את הקריירה הציבורית שלה החלה כתובעת בפרקליטות. היא הייתה השופטת הראשונה בבית המשפט העליון, המשנה הראשונה לנשיא ומבקרת מדינה, האישה הראשונה והאחרונה שכיהנה בתפקיד. מעולם לא חששה לקבל החלטות תקדימיות בתיקים מורכבים, או להיות בדעת מיעוט.
שמה נקשר בפרשת קסטנר, פרשת קו 300, במשפטו של יונה אברושמי ועוד. פעם אחת דנה בתיק אימוץ של ילדה בת ארבע וחצי, ששני זוגות הורים נלחמו אליה. לבה של השופטת הנוקשה יצא אל הילדה. איש לא ידע מדוע. "עימותים בנושאי אימוץ שבמרכזם ילדים קטנים שעברו דרך ייסורים בחייהם הקצרים, הם לאו דווקא המסובכים ביותר מבחינה משפטית", כתבה אחר כך, "אך אין ספק שהם מבין התובעניים ביותר מבחינה נפשית לשופט היושב בדין וחורץ את גורלם".
באותו מקרה התייחסה בן-פורת לאחת האמהות שביקשה לאמץ את הילדה ולעובדה שהילדה בחרה דווקא להציק לה. "בהתנהגות המרגיזה של הילדה ראיתי מעין מבחן לאם המאמצת", כתבה . "עד כמה היא, הילדה, יכולה להפריע מבלי לאבד את אהבתה".
"היא טרחה לספר לי על כל פסקי הדין שלה", מספרת רונית. "כשרצו לדבר איתה על משהו שהיא גאה בו, היא הייתה מספרת תמיד על משפטי האימוץ. היא לא שאלה אותי מה אני חושבת, אבל מאוד היה חשוב לה שאני אבין את פסקי הדין. לא היה דבר שהיא עשתה מבחינה מקצועית שאנחנו לא היינו מודעים אליו. היינו הולכים לכל הטקסים, כל קבלת תפקיד או מינוי חדש. המון פעמים ראיתי אותה בלשכה או על כס השיפוט. אוי ואבוי אם היא הייתה מופיע בטלוויזיה או ברדיו, ואני לא הייתי רואה או שומעת. גם רציתי לשמוע אותה".
בכל זאת, הקריירה של מרים בן-פורת לא הייתה אף פעם עניין מרכזי בעיניה. "בשבילי היא הייתה אמא. ראיתי אותה בחולשותיה ובגדולתה. היא שנאה שאמרו לה שהיא רוצה כבוד, כל הזמן היא אמרה, 'זה הכבוד של המקצוע, לא הכבוד שלי', אבל אבוי לבן אדם שלא נתן לה כבוד. צר לי עליה, בגלל שהיא הגיעה להישגים גדולים ובאמת הייתה פורצת דרך, עם חשיבה מיוחדת ומקורית, אבל היא לא חיה אף פעם את החיים הממשיים".
היא הייתה פמיניסטית?
"לא. היא גם לא הייתה בעלת מרפקים שעשתה לעצמה קריירה. היא לא אמרה, 'אני רוצה ככה וככה, ואני אפלס לעצמי את הדרך'. היו בה גם הרבה חששות. היא הייתה אשת עקרונות, אבל לא אשת מרפקים, ויש הבדל".
בשנת 2010 יצאה האוטוביוגרפיה של בן-פורת, "מבעד לגלימה". רונית קראה את כל הטיוטות שקדמו לספר. "אני מוזכרת בספר פעם אחת, במילה", היא מציינת בכאב."'רונית בתי לקחה אותי לאחייניתי שולמית בקיסריה'. על זה התעמתתי איתה", היא מגלה. "אמרתי לה, 'תגידי לי, איך את מעיזה לכתוב ספר שלם, שהוא ביוגרפיה מאוד לא חושפנית, אלא מאוד מאוד אטומה?'. התחשבנתי איתה עד היום האחרון על הדבר הזה. זה אחד הדברים שאף פעם לא הייתה לה תשובה עליהם.
"היא הייתה גאה בעצמה, בהישגים שלה וביכולת שלה. היא ידעה שהיא שופטת מעולה, עם כוח אנליטי מאוד ברור. בחיים האישיים שלה היא לא הייתה גאה".
את לא רצית אף פעם ללכת בעקבותיה?
"לא".
וכשהחלטת להיות מורה?
"היא מאוד עודדה אותי. היא חשבה שאני מורה מעולה. למרות שהיא האמינה שיכולתי להיות גם רופאה טובה. פעם אחת, בתור מבקרת המדינה, היא באה לכיתה שלי, לראות שיעור באזרחות. עד אז, בתור מורה צעירה, היו נכנסים אלי מפקחים ואני בכלל לא התייחסתי. באותו יום התרגשתי נורא. הכנתי מערך שיעור מיוחד. 'סוף כל סוף הגיע המפקח שרציתי', אמא שלי. תוך כדי השיעור הילדים לא ידעו שהיא אמא שלי, ואז קראתי לה בטעות 'אמא'. אחת הילדות העירה לי, בשקט, 'רונית, זאת לא אמא, זאת מבקרת המדינה'. רק אחרי השיעור אמרתי להם 'תכירו, ילדים, זאת אמא שלי'. זה היה השיעור הכי משמעותי בחיי".
בן-פורת שנאה את הזקנה. האסתטיקה הייתה חשובה לה. פעמיים עשתה ניתוחים למתיחת פנים. גם אותם, שמרה כמובן בסודי סודות. "היא טענה שבן אדם שנראה צעיר יותר, מתייחסים אליו ביותר כבוד, וכאשר בן אדם נראה זקן, מתייחסים אליו בחוסר כבוד", מסבירה רונית.
"היא נורא לא אהבה שמדברים על הגיל שלה. יום הולדתה התשעים היה ביום החתונה של אילן. במהלך החתונה הכניסו עוגה ושרו לה יום הולדת שמח. היא כעסה. 'עכשיו כולם יידעו בת כמה אני'. אמרתי לה, 'אמא, כל אידיוט שלוחץ על גוגל יודע בת כמה את'.
"אני טוענת שמשפט היסוד הוא שברגע שבן אדם אוהב את עצמו, הוא יכול לאהוב אחרים. היא לא אהבה את עצמה. בשנים האחרונות היא רק סבלה. היא לא ידעה לקבל את הזקנה. בגלל זה היא גם נלחמה עד הרגע האחרון ללכת ללשכה בבית המשפט. היא לא יכלה לסבול את עצמה, והיכולת שלה לאהוב אחרים, גם קטנה".
עד הרגע האחרון, פעם בשבועיים הייתה הולכת לספרית הקבועה שלה. שנים הלכה בתסרוקת גבוהה, שהפכה לסמלה המסחרי. לפני עשר שנים הסתפרה. "היא חשבה שזה יעשה אותה יותר רכה", אומרת רונית. "היה לה חשוב. אני חשבתי שהתסרוקת הזאת מאוד יפה לה".
"היו לה רגליים של מרילין מונרו", היא חושפת. "בזמן האחרון הייתי הולכת איתה הרבה לרופא כי היו לה כאבי רגליים. שאלתי את הרופא, 'דוקטור, ראית כבר רגליים כאלה?'. היא אמרה, 'אויש, די, תפסיקי לדבר שטויות'. נורא השתדלתי להצחיק אותה, לפוצץ לה את הבועה, שתהיה יותר קלילה, אנושית, כמו כולם. אבל זה היה רק בכאילו, לזמנים קצרים".
פחות מחודש לפני שבן-פורת נפטרה, היא התחילה לעשות פלדנקרייז. כשהמטפלת הגיעה בפעם הראשונה היא בדיוק דיברה בטלפון. המטפלת נשכבה אצלה במיטה ונחה. "היא לא זיהתה את אמא שלי", אומרת רונית. "השם 'מרים בן-פורת לא אמר לה כלום. בביקור השני, אמא כבר לא התאפקה. היא שאלה אותה, 'אני לא מוכרת לך? השם שלי לא אומר לך כלום?'. בסוף היא אמרה לה, 'את זוכרת שהייתה מבקרת מדינה מרים בן-פורת? זאת אני'. היא הרגישה נורא לא אסתטית באותה תקופה. העובדה שהמטפלת נשכבה אצלה במיטה והרגישה בנוח עשתה לה טוב".
ראית אותה פעם צוחקת?
"יש שני סוגי צחוקים. יש שאתה מצפה מבן אדם לצחוק ממשהו, אז הוא עושה 'הא הא הא', והיה הצחוק היותר אמיתי,'הו, הו הו'. את זה זכינו לראות כשאחד הנינים שעשע אותה. התגלגלות מצחוק? אף פעם".
ובכי , ראית אותה בוכה?
"ראיתי שזולגות לה דמעות במקומות שהיא מאוד מתרגשת. ממש לבכות לא".
וכשאבא מת?
"היא לא בכתה. ורציתי. אני הייתי בבית וצרחתי והייתי בכאב ובכאוס אמיתי. אמרתי לה, 'אמא צריך להודיע לאנשים מתי הלוויה. תביאי את פנקס הטלפונים שלך'. היא אמרה, 'לא צריך פנקס טלפון, אני אגיד לך בעל פה את הכל'. זרקה לי 60 מספרי טלפון - מתוך הראש שלה. היא הייתה מאוד עצובה. מאוד כואבת. אני חושבת שאמא היא מסוג האנשים שבוכה בינו לבין עצמו, לא ליד אנשים. אפילו לא ליד הבת שלה".
בן-פורת חיה בגפה בירושלים, בבית שמשקיף על הר הרצל. שלוש או ארבע פעמים בשבוע הייתה נוסעת לבית המשפט העליון. בתקופה האחרונה עסקה בנושא משפטי סבוך ומורכב של "המחאת חיובים". מעולם לא השתמשה במחשב לצורך עבודתה. הייתה לה וולוו שקנתה כשפרשה ממשרת מבקרת המדינה, על אף שרישיון נהיגה לא היה לה. בשנים האחרונות, רונית הייתה זו שהסיעה אותה וליוותה אותה כמעט לכל מקום. בן-פורת דרשה שתנהג דווקא בוולוו, למרות שכבר הייתה ישנה ומקרטעת.
"לא פעם חלמה שהיא נוהגת והייתה מדברת על זה", מחייכת רונית. "הייתה אומרת לי, 'רונית, היום חלמתי שנהגתי. נהגתי לא רע'. היא נורא הצטערה שהיא לא נוהגת. הילדים היו אומרים לה, 'סבתא, בואי נלך לאיזה מגרש, נשים אותך באוטו, תנסי'. והיא 'אויש, באמת, אתם חושבים שמתאים לי?'. היא הייתה מבטלת את זה. אבל זאת הייתה כמיהה. עוד דבר שהיא נורא רצתה זה לנסות את הרכבת הקלה בירושלים. לא הספקנו".
מה היא חשבה על מה שקורה היום, בפוליטיקה למשל?
"היא לא אהבה פוליטיקאים. היא גם הייתה מאוד חרדה בשנים האחרונות להמשך קיומה של מדינת ישראל. מבחינת כל האיומים החיצוניים. כל הזמן אמרה, 'רק שהילדים יגדלו בשקט ובשלווה, שלא יהיה יותר גרוע'. היא מאוד חששה".
היא הקפידה לעקוב אחרי מה שקורה?
"היא חיה את הדברים. כשדיברו על הטרדות מיניות, למשל, היא אמרה, 'כולנו זוכרים את מעללי משה דיין. אם זה היה קורה היום מי היה סולח לו?'. היא הייתה מודעת לשינוי שחל. חשבה שזה חשוב. כשהייתה הנשיקה של רמון היא אמרה, 'מה קורה כאן, הגזימו'. עם קצב היא כן הרגישה שנעשה משפט צדק בסופו של דבר. היא הייתה עדיין חדת מחשבה בצורה בלתי רגילה".
מה היא חשבה על השחיתות במדינה?
"היא לא יכלה לסבול את זה".
מרים בן-פורת נפטרה ביום חמישי בבוקר. ביום ראשון של אותו שבוע, בשעות אחר הצהריים, חזרה רונית מארצות הברית מביקור אצל בתה. "התקשרתי אליה משדה התעופה. אמרתי לה, 'אמא, אני באה אלייך'. אי אפשר היה לבוא אליה בלי לקבוע מראש. היא אמרה, 'תנוחי, ותבואי מחר'".
למחרת אחר הצהריים נפגשו. רונית סיפרה לה לפרטי פרטים כל מה שעשתה בחו"ל. הביאה לה מתנות, תחתונים וחזייה ושמלה יפה. "ואמא הייתה מאוד שקטה ושלווה", היא אומרת.
למחרת, יום שלישי, קצת לפני חצות, צלצלה לרונית וביקשה שתגיע. החום עלה. בשנים האחרונות, מאז שרונית עזבה את הבית, היא נדדה מחדר השינה שלה לחדר ילדותה של רונית. זה חדר סגפני ומיושן: מכתבה עשויה פורמייקה בצבעי אדוםלבן, שם רונית הכינה שיעורים, וארון קיר תואם, ספרייה צנועה ומיטה צרה. החדר, כמו הבית כולו, נטול הדר או קישוטים. כאן הגתה בן-פורת את רעיונותיה הגדולים. "באתי וישבתי לידה עד שהחום ירד", מתארת רונית. "בשתיים בלילה היא אמרה לי'מותק'לה, לכי הביתה'. פתאום היה בה רוך. 'מותק'לה, מותק'לה, לכי'".
ביום רביעי הזמינה את הרופאה לביקור בית. הרופאה אמרה שהכל בסדר. לפנות ערב צלצלה רונית. היא ראתה בדיוק מופע בלט בטלוויזיה.'אני מבקשת ממך', אמרה לה,'לא להפריע לי עכשיו'. זמן קצר אחר כך התקשרה אליה. 'אני לא מרגישה טוב, אני מצטערת, אין לי מישהו אחר להתקשר אליו, לכן אני מבקשת שתבואי'.
כשהגיעה, מרים הייתה עם חום גבוה. היא הקיאה. "צלצלתי לרופאה אבל היא לא ענתה. סימסתי לה. רציתי לדעת אם לקחת את אמא לחדר מיון. אמא אמרה, 'בשום פנים ואופן לא, תורידי את החום וזהו'. הצלחתי להוריד את החום. ליוויתי אותה לשירותים והחזרתי למיטה. נישקתי אותה וחיבקתי אותה וליטפתי אותה ואמרתי לה, 'אימל'ה, אימוש, איך את מרגישה?'. היא אמרה לי, 'קליקע, אבל בסדר'. אמרתי ,'היום אני ישנה פה, בסלון'. הכנתי סט מצעים תואם, כי אסור היה אחרת. היא אמרה, 'לא, את הולכת הביתה לישון'. התעקשה. 'אני לוקחת כדור שינה. העוזרת תגיע בבוקר, היא בטח תיבהל כי אני אישן חזק'. אמרתי לה, 'לא נורא, אני אגיד לה'. והלכתי".
את מצטערת שלא נשארת?
"לא. אני חושבת שזה היה הדבר הנכון. היא רצתה שאני אלך ולא אהיה פה ברגע האחרון שלה".
ביום חמישי, בשמונה ורבע בבוקר, התקשרו מ"יד שרה" והודיעו לרונית בן-פורת שהזמינו לבית של אמא שלה אמבולנס. היא התקשרה מיד לעוזרת, שכבר הייתה בבית. "התעקשתי, אמרתי לה 'אמא רק ישנה חזק'".
אחר כך נסעה לשם. "אמא כבר הייתה בלי דופק ובלי הכרה. עשו לה החייאה. צעקתי להם, 'לא, אל תנסו'. כי היא לא רצתה את זה. כל הזמן דיברנו על זה. וידעתי שהיא לא רוצה. היא אמרה לי, 'רונית, אני לא רוצה להיות צמח, אני לא רוצה להיות בבית חולים, אני לא רוצה שיאריכו את חיי סתם. אני לא רוצה להיות סיעודית. אני רוצה למות וזהו'. אבל היא לא רצתה למות. היא נורא רצתה עוד לחיות.
"נכנסתי ונפרדתי ממנה, בחדר, כשעוד הייתה עם הסדין על הפרצוף ועל הפנים. נישקתי וחיבקתי אותה ובכיתי כמו משוגעת. אמרתי לה, 'אמא, יש לך עדיין ריח טוב בשיער, יש לך עדיין ריח טוב'. באמת היה לה ריח טוב. של ה'נווינג', הבושם שלה. היה לה כל כך חשוב להריח טוב".
מרים בן-פורת נקברה בערב שבת בבית העלמין בגבעת שאול, ליד בעלה יוסף."' אני נושמת אותך', אמרה רונית מעל הקבר הפתוח. "אני באמת נושמת אותה", היא אומרת גם עכשיו.
היא ביקשה מאחותה הביולוגית, אתי, שתבוא ללוויה. אתי הגיעה והייתה גם בשבעה. "הייתה לי המחשבה שאני צריכה להספיד שתי אמהות", אומרת רונית, "כי את האמא הראשונה שלי, שהייתה אישה טובה ומקסימה ונהדרת ונתנה לי הרבה מאוד חום ואהבה, מעולם לא הספדתי.
"אמרתי לאתי, 'סוף סוף את יכולה לבוא לאירוע של אמא שלי'. היא כבר מתה. היא לא יכולה להגיד כלום. אמרתי לה, 'בואי נבכה היום שתינו'. התכוונתי לשתף אותה בבכי שלי, על האמא שלה ושלי ושלנו. שאלתי אותה, 'איפה אמא שלנו קבורה?', היא ענתה לי, 'משהו באזור הזה, אני לא בדיוק יודעת'. 'אז איך את מוצאת את הקבר כשאת באה לבית הקברות?', והיא אמרה, 'אני באה וצועקת "אמא". ואמא תמיד עונה".
אקו"ם