אהוד ברק יהיה האנטי ביבי המושלם
ברק יגיע לניו יורק ולוושינגטון כפרומו לנתניהו. מעין עמוד אש ההולך לפני המחנה, במקרה שלנו זה יהיה עמוד אש ששורף את המחנה. ברק יהיה האנטי ביבי המושלם. בראיונות שייתן, בשיחות שיקיים, הוא יחזור פתאום, כבמטה קסמים, להיות האיש המתון, השפוי, המפוכח והמכיר בעליונותה של אמריקה
ברק יגיע לניו יורק ולוושינגטון כפרומו לנתניהו, שאמור להגיע מיד אחריו, מעין עמוד אש ההולך לפני המחנה, במקרה שלנו זה יהיה עמוד אש ששורף את המחנה. ברק יהיה האנטי ביבי המושלם. בראיונות שייתן, בשיחות שיקיים, הוא יחזור פתאום, כבמטה קסמים, להיות האיש המתון, השפוי, המפוכח והמכיר בעליונותה של אמריקה. אצל אהוד ברק מדובר בשינוי טכני פשוט. אתה מסיר מסיכה אחת, ומרכיב לעצמך על הפרצוף אחרת. הכל כדי להמשיך להתקדם הלאה.
כמי שזה עתה התעורר מהשפעתם המעיקה והארוכה של סמי הזיה, ברק יבצע פליק פלאק מרשים לאחור וידבר על כך שישראל לא מתערבת במערכת הבחירות האמריקאית, שאין לה עניין לבחוש בפוליטיקה המקומית כוונה לתקוף את איראן לפני הבחירות וללא תיאום עם ארצות הברית, הוא ידגיש את ריבונותה של ישראל וזכותה להגן על עצמה בכוחות עצמה, וגם לקבל החלטות קשות הקשורות בכך, אבל יכרוך את זה בצורך להתחשב בעמדותיה וצרכיה של "ידידתנו הגדולה ביותר", והוא יכריז על הצורך הדחוף לחדש את המשא ומתן מול הפלסטינים, ואולי ירחיק עד הצורך להתפייס עם הטורקים, וכו? וכו.? כאילו לא היו הדברים מעולם. כאילו לא ישב בעשרות ישיבות כמוסות ודחף, במלוא עוצמת כושר השכנוע שלו ובמשיחיות לוהטת, להתקיף באיראן כאן ועכשיו. כאילו לא הפעיל מסע לחצים על שרים, ועל אלופים, ועל מדינאים, ועל מי לא.
עד עכשיו נהוג היה לחשוב שברק וביבי עשו בעצם תרגיל הונאה מתוחכם על העולם, ו?לקחו לסיבוב? את אמריקה, בהציגם את משחק ה?תחזיקו אותי? מול איראן. עכשיו נוטים רבים לחשוב שתרגיל הונאה אמנם היה כאן, אבל הקורבן שלו לא הייתה אמריקה,אלא נתניהו.ברק לקח אותו לסיבוב, הביא אותו אל השוקת, אבל לשתות לא נתן.
נדמה לי שנתניהו מתחיל להבין את גודל השבר ביחסיו העתידיים עם וושינגטון. אובמה עלה השבוע ליתרון מכריע בסקרים, בקרב האלקטורים )הגוף הבוחר את הנשיא ( מצבו טוב עוד יותר. נדמה שרק נס יציל את רומני, ואת האנשים שתלו את עתידם בגורלו. לנס הזה מתפללים עכשיו נתניהו ואדלסון בדבקות. בעוד ביבי מנסה לשכנע את האמריקאים שהוא לא מתערב במערכת הבחירות והשיקולים היחידים העומדים לנגד עיניו הם סיבובי הצנטריפוגות בקום, ממשיכות תקלות מגוחכות ואופייניות להתרגש על ראשו בקצב יומי.
שלשום, בעוד נתניהו משייט בין רשתות השידור האמריקאיות ומסביר באנגלית מרשימה עד כמה הוא לא קשור ולא מתעניין ולא מתערב במאבק בין רומני לאובמה, צץ אחד מיועציו לשעבר, פרופסור בשם ישראל חנוקוגלו, ופרסם באתר האינטרנט שלו "תחקיר? המוכיח שתעודת הלידה של ברק אובמה מזויפת, והוא בכלל לא נולד באמריקה, כך שהוא לא יכול להיות נשיא ארצות הברית. התחקיר הוסר בזריזות מאתר האינטרנט אבל בינתיים הספיק לעלות באתרים רפובליקניים רבים
ואילו אתמול פורסם שקבוצות רפובליקניות שפועלות למען מיט רומני בפלורידה, מדינה קריטית, משתמשות בקטעי נאומים של נתניהו, כדי לשכנע את הבוחרים במדינה המתנדנדת לעבור מאובמה לרומני. ואחרי זה, צריך ביבי להוכיח שאין לו אחות ושלא קוראים לה אדלסון. את אובמה הוא כבר לא ישכנע.
נוכח עוצמת ההרס במרקם העדין כל כך, החשוב כל כך של היחסים בין וושינגטון לירושלים, מתחילים אצל נתניהו לאט לאט, בשקט ועל קצות האצבעות, לנסות לתכנן את היום שאחרי. בהנחה שהנס לא יתרחש ורומני ישוגר אבל וחפוי ראש לביתו ב-7 בנובמבר.
אנשיו של ראש הממשלה יודעים מצוין מה צפוי להם מהבית הלבן בקדנציה השנייה של אובמה. הם מבינים מצוין את עוצמת התיעוב שנבנתה בסביבתו של הנשיא האמריקאי כלפי כל מה שמשדר ומסמל ראש ממשלת ישראל. הם יודעים שעבודת השיקום הניצבת בפניהם חסרת סיכוי, כמעט. זה כמו לעמוד במקום שבו עמדו המגדלים התאומים בניו יורק, רבע שעה אחרי שקרסו. עיי חורבות, עשן ואש, וקול דממה דקה.
ובכל זאת, לנתניהו לא תהיה ברירה. הוא יצטרך לשרוד. עוד לא ברור אם עדיף לו לקיים את הבחירות אצלנו מהר ככל האפשר, בטרם יספיק אובמה להבהיר לציבור בישראל שבחירה מחודשת בביבי תעלה לו ביוקר, או רחוק ככל האפשר, כדי לנסות לתת לנשיא להתקרר ולחלות את פניו. מה שברור זה שנתניהו יצטרך לשלם ביוקר רב על מעלליו. זוהי בשורה רעה מאוד לימין, למתנחלים, לכל מי שקשר את גורלו בזה שקשר את גורלו בגורלו של מיט רומני. לא אפול מהכיסא אם הקדנציה השנייה של אובמה תיפתח בהקפאה נוספת בהתנחלויות ובחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים, בהנחה שאבו מאזן ישרוד עד אז.
על זה, אגב, בונה אהוד ברק, הזיקית הישראלית הצבועה עכשיו בצבעי שלום ופייסנות. המצרך שנתניהו יזדקק לו יותר מכל אחרי נובמבר זה שלום ופייסנות. הנחת העבודה של ברק היא שאם יעבור את אחוז החסימה ואם נתניהו בכל זאת יזכה בבחירות הבאות, הוא יהיה חייב להקים ממשלת מרכז מתונה, שתדבר שלום ולא תחרחר מלחמה, ממשלה שתקרוץ לאמריקה ותהווה פיצוי מסוים ומאוחר לכל מעלליו בקדנציה הקודמת. החיים כאן אצלנו משוגעים, כך שלך תדע, עוד נמצא את ציפי לבני שרת החוץ בממשלת נתניהו השלישית.
בממשלה כזו יהיה ברק, שוב, מצרך מבוקש. זוהי התוכנית המוגבלת של ברק. האורנים קטן שלו. אבל יש, כמובן, גם אורנים גדול. אולי אפילו גדול מאוד. ברק בונה על הוואקום. על זה שעצמאות כבר מצליחה לגשש לעצמה את דרכה אל מעבר לאחוז החסימה. ברגע שזה יקרה, ברק מאמין שהוא מסוגל להמריא. לפרוץ קדימה. הקהל שמתעב את ביבי, שהצביע בהמוניו לקדימה בפעם הקודמת )אבל הפעם לא(, יביט ימינה, יביט שמאלה, יראה את שלי יחימוביץ? מכאן ויאיר לפיד משם, ויהסס. שלי סוציאליסטית, לפיד חסר ניסיון. למי ניתן את המפתחות? מי נרצה שיהיה שם, ברגעים המכריעים, עם הניסיון וקור הרוח והרקע הביטחוני וכו?
ואז כולם יתנקזו לכיוונו. וגם אם לא, אפשר לקושש משהו. גם אם יגמור עם מספר קטן יותר של מנדטים, אפשר יהיה לסכם שלפיד ויחימוביץ' ימליצו עליו אצל הנשיא. ברק הרי כפה על איתן כבל, בזמנו, להמליץ עליו, למרות שלא היה חבר כנסת ולא יכול היה להיות ראש ממשלה על פי חוק. אז עכשיו? קטן עליו.
למזלנו, בדרך כלל נגמרות התוכניות של ברק בפיאסקו. כך קרה בצאלים, וכך בראשות הממשלה, וכך במפלגה, וכך במינוי הרמטכ?ל, וכך אפילו בדוח הרפז. כך ייגמר גם הפעם. בגוש המרכז תהיה הפעם מפלגה נוספת, המפלגה של חיים רמון וציפי לבני, ואולי גם אהוד אולמרט, ועוד רבים וטובים. לרמון יש מטרה אחת בחיים והיא להפיל את נתניהו, הוא עשה את זה כבר פעם אחת. אבל הרבה יותר מנתניהו, מתעב רמון את ברק. כל עוד הוא חי, ברק לא יהיה שם. זה יהיה הקרב המרתק הבא של הפוליטיקה הישראלית, הקרב בין חיים רמון לאהוד ברק, סיבוב מי-יודע-כמה.
הדיבור בגוש המרכז עכשיו הוא יצירת קואליציית מפלגות, מעין חזית מאוחדת שאולי תרוץ בנפרד לבחירות אבל תצהיר שאחריהן תתלכד לקואליציה אחת ויחידה, כדי לחסום ניסיונות של נתניהו לתקוע טריז באמצעות הבטחות ולמשוך לעצמו את אחת המפלגות הללו. תהיה מפלגת לבנירמון, יהיה לפיד, תהיה יחימוביץ,? יהיו שרידי קדימה. נכון להיום, הרוב שייך לגוש השני. אבל אנחנו לא עוסקים בהיום, אלא במחר, והתקווה הגדולה של גוש המרכז-שמאל המתעורר בישראל היא שמחר יהיה שונה. בדיוק כמו שכתב פעם חיים חפר. הן אפשר, הן אפשר, שיהיה זה פשוט כבר מחר.
חיים חפר נפטר השבוע, והקלישאות זרמו כמים. כולן, אגב, נכונות. שמעתי ברדיו את שלמה וישינסקי מספר על חפר, שהיה סוג של אב מאמץ עבורו, ושואל את המראיינת "תגידי, את מדמיינת לעצמך את המדינה בלי השירים של חפר.? ? אז זהו, שלוימל?ה, שכן. אני, למרבה היגון, מדמיין את המדינה בלי השירים של חיים חפר. חוץ מאשר סביב מותו, או בימי זיכרון, אתה שומע איפשהו חיים חפר? איי האיכות והתרבות הולכים ומצטמצמים לטובת ים גועש של רדידות והתבהמות. זוהי מדינתנו, נכון לשעה זו, ואין בה מקום עוד לחיים חפר. ונדמה לי שגם אין בו מקום עבורה. לא זו המדינה לה פיללו חפר וחבריו, שהקימו אותה בדם, אש והמון נשמה. זו ישראל אחרת, שהולכת ומשתנה לנגד עינינו, הולכת ומשחירה, הולכת ונטמעת בסביבתה, במובן הקיצוני של המילה. מדינה שאיבדה את הסולידריות, את המצפון החברתי, את תחושת הביחד.
כשהחלוצים שרו בשנות הארבעים את "מעל המגדל סביב אשקיפה,? מילות הפתיחה של "שיר השומר,? הם לא התכוונו למגדלי אקירוב. מייסדי המדינה הזו חלמו על הגשמה, לא על אקזיט בעסקי נדל?ן. הם גרו בצריפים ובדירות צנועות, לא בטירות פאר ווילות מהודרות. הציונות שבנתה את הארץ הזו בזעת אפה ודמיה לא ערבבה את אלוהים עם עסקי חולין, השאירה את היהדות במקום המקודש, בבית הכנסת ובלבב פנימה.
חיים חפר, באחת המקאמות הבלתי נשכחות שלו? שפורסמה השבוע בידיעות, כתב את השורות הקסומות הללו: "אז הניחו לי ולנפשי/ אני מבקש, בלי עולו של אלוהים להתהלך חופשי/ כי הרי לו הייתי מאמין בו ולו לדקה/ הייתי עושה זאת, לא ברעש, כי אם בדממה דקה". האמונה באלוהים הפכה בישראל היום מדת למקצוע. דורות שלמים הולכים ומתרבים של "מאמינים? בונים את פרנסתם ומטילים את עול הגנתם על אחרים.
כשהפלמ?חניקים יצאו לקרב, פעמים רבות על מנת לא לשוב ממנו, אף רב משיחי לא הטיף להם פסוקי קודש. איש לא העלה על דעתו לצאת מהחדר כשבנות השתתפו בשירים מסביב למדורה. הנוער חלם על הגשמה, על נתינה ועל תרומה, לא על "להגיע לטלוויזיה? או לעשות מכה. היום, כשקרוב למחצית הילדים בכיתה א? אינם ציונים, כשהארץ מחולקת לשבטים-שבטים, כשאיש בעיניו הישר )או קצת פחות( יעשה, טוב עשה חפר שהסתלק, כדי לא לראות מה קרה לחלום, להיכן נעלמה מדינת המופת שניסו להקים כאן, לאן התאדו הערכים הליברליים, האמונה בחופש האדם ורוחו, הצניעות.
ועל אף פי כן, ולמרות הכל, הוא עדיין נפלא, המקום הזה. יש בו, עדיין, כמויות בלתי נדלות של כישרון, של יכולת, של תעצומות נפש. יש כאן יוזמות מרשימה ודמיון פורה. יש כאן עדיין את שמעון פרס.
בהתעלמות מוחלטת מחשרת העננים הכבדה המשחירה תדיר מעל שמיו, ממשיך המקום הזה לנפק כמויות מסחריות של אופטימיות, יצירתיות, נחישות וכן, מדי פעם גם אור לגויים. זה לא יימשך לעולם. זה ילך וייעלם, יגווע, ייאסף אל מדמנת הרפש. אנחנו חיים בעידן שבו ייחרץ גורלו של המקום הזה, יוכרע הכיוון שאליו יצעיד את עצמו. זה עדיין לא מאוחר מדי. עוד אפשר לשנות את הכיוון.
ובאותו עניין בדיוק: בזמן שהשורות הללו נכתבות, צועדים עובדי העיתון הזה מבית "מעריב" לכיוון מרכז עזריאלי, בעוד הפגנה נואשת המיועדת להפנות את תשומת לבו של הציבור לעובדה שלמרות שזה עיתון, למרות שזו התקשורת (השנואה על רבים), הרי שעובדים בו אנשים עם משפחות, אנשים רגילים לגמרי, עם משכנתאות, עם חובות, עם ילדים, המון ילדים, עם חלומות ותקוות, ועם זכויות.
עד היום לא יצאתי להפגנות הללו. לא כי אני חושב שהמאבק הזה אינו צודק. אין צודק ממנו. אני פשוט לא מסוגל לקרוא "גנב" למי שהשקיע למעלה מ-300 מיליון שקל בשנה ורבע, במאמץ (אמיתי) ובאמונה (אותנטית) שאפשר להציל את העיתון ושזה חשוב להציל את העיתון. נוחי דנקנר לא ניסה להתאבד ב"מעריב". הוא ניסה להציל אותו (כן, ועל הדרך גם להועיל קצת לעצמו). בסוף יצא שלא הצליח להציל, וכמעט התאבד.
הרבה שגיאות עשה דנקנר ב"מעריב", אבל לדעתי אף אחת מהן לא הייתה במזיד. הן נבעו מערבוביה של אי הבנת המקצוע, יהירות ותמימות. הרבה שגיאות גם אנחנו עושים, במאבק להצלת "מעריב", אבל אלה שגיאות מובנות. ההצהרה, מאתמול, שעד הודעה חדשה לא יוזכרו שרי הממשלה בתמונה או בטקסט בעמודי החדשות של העיתון, עוררה בי חיוך. הרי זה בדיוק מה שהם רוצים. בעיתון חופשי, שרים אמורים להיות מוזכרים הרבה יותר לשלילה מאשר לחיוב.
אנחנו לא עלון המפלגה, אנחנו כלב השמירה של הדמוקרטיה. מה שקורה עכשיו זה שבקרוב יגורשו הכלבים ונישאר רק עם העלונים. העיתונים בהם מוזכרים השרים רק לחיוב, אלא אם כן עשו הרע בעיני הוד רוממותם.
אומרים שאין ל"מעריב" זכות קיום כלכלית. יש בזה משהו. אבל זכות הקיום לא אמורה להיות כלכלית בלבד. יש דברים שלא שואבים את זכות הקיום שלהם מהעניין הכלכלי. לא הכל אמור להימדד במאזניים ובטבלת רווח והפסד. יש מקומות בעולם שבהם הממשלות הבינו שהתקשורת זקוקה לסיוע כדי להתאים את עצמה לקריסת המודל הכלכלי ולשינויים המבניים העמוקים הנדרשים. בישראל קורה דבר הפוך. הממשלה מאיצה את התפרקות התקשורת, מעודדת אותה, במידה רבה אחראית עליה. דמם של עובדי "מעריב", דמם של עובדי ערוץ 10 ואחריהם עובדי "הארץ", ואחריהם כל מי שנשאר, יהיה מרוח לעד על ידיהם של מחוקקי המדינה הזו ושריה.
ביבי כבר אמרנו, שלדון אנחנו יודעים, קוראי המדור הזה מכירים את העובדות ואת המציאות הבלתי נתפסת בה מגיע מיליארדר זר ומקציב מאות מיליונים כדי למוטט שוק פורח של תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית, למען אדוניו, המהווה חלק מהמערכת הדמוקרטית הזו. שלא תתבלבלו, העובדה שמשבר התקשורת בישראל חריף ומהיר בהרבה ממה שקורה בחו"ל רשומה על שמו והונו של שלדון אדלסון. זאת אומרת על שמה של משפחת נתניהו.
אבל גם מקומם של שרי הממשלה, כל אחד ואחד מהם, וחברי הכנסת, כמעט כולם, לא ייפקד מרשימת הקלון הזו. הם משתפי הפעולה. הם אלה שראו את המראות, שמעו את הקולות, והעדיפו להפנות מבטם הצדה. הם אלה שחשבו שלהם זה לא יקרה. הם אלה שחששו מנקמת הקלגסים של "ישראל היום? ומזעמה של הגברת.
ביבי לא יהיה כאן לנצח, גם אדלסון ילך מתישהו. המדינה אמורה להישאר. מדינה שבה יצא "מעריב? לאור 64 שנה, בכל מצב ובכל שעה ובכל מזג אוויר. ההיסטוריה לא תעשה הנחה לאנשים האלה, שאחראים אחריות משותפת, קולקטיבית ואישית למה שקורה כאן לתקשורת, לעובדה שהדמוקרטיה גוועת, שחופש הביטוי קורס, שבקרוב נישאר עם עיתון אחד וחצי ערוץ טלוויזיה, וכל השאר יריעו לשלטון, בדרך לניוון מוחלט.
27 שנים אני ב"מעריב". את כל הקריירה עשיתי במקום הזה. הוא לא ביתי השני, הוא הראשון. מי שלא עסק במקצוע הזה, מי שלא לחם בשוחות הללו (כשממול האויב המר ביותר שאדם יכול לאחל לעצמו), מי שלא יודע מה זה להתעורר כל בוקר בחמש כדי להמתין, בברכיים פקות, לשליחים עם העיתונים וכדי לברר מי ניצח במלחמה היומית על הקיוסק, על הקורא, על סדר היום, לא יידע על מה אני מדבר.
אלה ימים עצובים. ברמה האישית, הלוואי שמצבם של כל עובדי העיתון היה כמצבי. למרות שהיו לי רגעים קשים לא מעטים ב"מעריב", ומכתבי התפטרות שוגרו בעקבותיהם, בסופו של יום ידעתי שכל עוד ירצו בי, אשאר עד שייסגרו האורות, ולו כדי לא לפגוע בסיכוייו של העיתון לשרוד, כדי להמשיך להילחם. גם היום, כשאיני תלוי עוד ב"מעריב" לפרנסתי, כשכל חלומותי בתחום התקשורת הוגשמו, אני עדיין כאן מתוך איזשהו פרינציפ מוזר וגם נאמנות, מוזרה לא פחות, כנראה מולדת.
העניין הוא, שאני לא לבד בסיפור הזה. יש ב"מעריב" 2,000 עובדים. אלפיים. רובם המכריע במצב אחר לגמרי. אין להם אופק מקצועי, אין להם עבודה אחרת, יש להם משכנתה, חובות, ילדים, חלומות. אם הם יקבלו, על מפעל חייהם, בסוף היום מאה אלף שקלים פיצויים במקום 150 שמגיעים להם, זה אסון. חלק מהם קשי יום, חלק מבוגרים, חלק לא ימצאו מקום אחר.
ביום שישי האחרון ראיתי ב"אולפן שישי" כתבה עצובה במיוחד, סוחטת דמעות, על מה שמתרחש במפעל "פניציה". יחד עם רבים וטובים בכיתי כששמעון אקריש סיפר שם על הילדה שלו, שהבטיח לה מיטה חדשה במקום השבורה, ואין לו לקיים. "מעריב", רבותי , הוא ארבע פניציות. יש לנו פי ארבעה אקרישים. מי שיזרוק אותם לרחוב בלי עבודה חלופית או לפחות פיצויים מלאים, יעשה מעשה נבלה בלתי נתפס.
נכון, יכול להיות שכדי להציל את העיתון צריך לשנות את המודל ולהיפרד ממספר גדול (מאוד) של אנשים. אבל חובה לתת להם את האפשרות לשרוד גם ביום שאחרי. אלמלא הסיפור הזה נכפה עלינו, באדיבות מפעלי הקזינו של אדלסון, אפשר היה להתאים את העיתון לעידן המודרני בהדרגה, לאורך כמה שנים.
"מעריב" כבר השיל מעליו מאות עובדים. כשצריך לעשות את זה באבחה אחת, זה כואב בהרבה, זה אכזרי בהרבה, לא כל גוף יעמוד בניתוח כזה. אני מקווה שתתפללו יחד איתנו להישרדותו של העיתון הזה, לישועת עובדיו, ולחיי מה שנותר מהדמוקרטיה.
אקו"ם