ראשי » חדשות » פוליטי מדיניגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

מסמכי ארכיון: "טורקיה רוצה הכל ללא תמורה"

ארכיון המדינה פרסם מאות מסמכים המציגים יחסים מורכבים בין י-ם לאנקרה בשנות ה-60. "מחזקת יחסיה עם הערבים על חשבוננו"

פרסום אלקטרוני חדש בנושא יחסי ישראל–טורקיה בין השנים 1967-1961 פורסם הבוקר (א') על ידי ארכיון המדינה ומתיימר לשפוך אור על כרוניקת היחסים בין המדינות. 314 המסמכים, שהוצגו במסגרת פרסומי תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל באותן שנים, מתארים את סיפור היחסים המורכבים והרגישים שבין ישראל לטורקיה בשנות השישים.

לאחר המשבר ביחסים בין המדינות בשנת 1956 מיד לאחר "מבצע קדש", המגעים בדרג הבכיר בין טורקיה וישראל התחדשו, בעיקר בניסיון להדק את שיתוף הפעולה המדיני והצבאי בין המדינות.

עם זאת, בדוח ששלח מנהל מחלקת מערב אירופה במשרד החוץ בשנת 1965 לציר ישראל בטורקיה, משה ששון, מוצגים יחסים מתוחים בין המדינות. "הטורקים רוצים מאתנו הכול", כתב זאב שק. "הם רואים בעצם העובדה שהם מואילים לקבל – תמורה מספקת ואינם מוכנים לתת בשלב זה יותר. יחס זה אינו נובע, חלילה, מחוסר אהבה אלינו, אולם כדי שלא להפסיד מה שאפשר להפסיד אצל הערבים".

מכתבו של שק מתאר את התסכול של מדינאי ישראל מהעובדה שהטורקים העדיפו לא פעם את חיזוק יחסיהם עם מדינות ערב על חשבונה של ישראל.

בשנים הראשונות המתוארות בפרסום זה, דווקא הביאו רצונה הפרגמאטי של ממשלת טורקיה ביחסים טובים עם ישראל והאינטרסים המשותפים ובהם האיבה למצרים של נאסר, לתקופה של פריחה ביחסי שתי המדינות.

תרמו לכך גם רצונה של טורקיה בשיתוף פעולה כלכלי עם ישראל ובעיקר ובקבלת הדרכה וסיוע ישראלי בתחום הפיתוח. כך למשל שלח ראש הממשלה דוד בן-גוריון שדר אל עמיתו הטורקי איסמט אינונו במרס 1963 ובו הביע את שמחתו על הסכמתה כביכול של ממשלת טורקיה

להעלות את דרג הנציגים של שתי המדינות לשגרירים, והביע סיפוק על "יחסי שיתוף הפעולה ההדוק, הפורה והענף בינינו".

אולם שמחתו של בן-גוריון התבררה כמוקדמת מדי. דרג הנציגים לא הועלה בכל התקופה הנסקרת בפרסום זה, וטורקיה הסכימה לכך רק בשנת 1991.

בארכיון המדינה טוענים כי פעם בפעם הכתיבו האינטרסים של טורקיה, שחייבו יחסים טובים עם מדינות ערב והתחשבות בגורמים פרו-אסלאמיים בטורקיה, צינון של היחסים לפעמים עד לשפל של ממש.

כך למשל, לדבריהם, הביאה החמרת שפיכות הדמים בקפריסין בין הקהילות הטורקית והיוונית בקיץ 1964, למשבר קשה ביחסי ישראל וטורקיה. בשנת 1965 כבר נכנסו היחסים החמים לכאורה להקפאה כשבמקביל מחממת טורקיה את יחסיה עם מדינות ערב.

משה ששון, ציר ישראל באנקרה, דיווח על כך למשרד החוץ ואף החריף את הביטויים שבהם השתמש כדי לתאר את מדינאי טורקיה כבלתי אמינים וכמי שנוטים שלא לומר דברי אמת. "גם משרד החוץ הטורקי וגם משרד המסחר הטורקי הודיעו כבר לכמה נציגים ערבים כאן, בסוד, שאין בכוונת טורקיה לחדש ההסכם עמנו וכי "הולכים לקראת חיסולו". הבטחה דומה ניתנה בדמשק לנציג משרד החרם הערבי. חידוש ההסכם הפך אם כן מנושא כלכלי טהור גם לנושא מדיני מובהק", כתב.

עם זאת, לא שברה טורקיה את הכלים והמשיכה לקיים יחסים דיפלומטים עם ישראל תוך הבטחה לשיפורם בעתיד. דבר זה מצא את ביטויו בשנת 1967, טרם מלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה ואחריה, שמרה טורקיה על עמדה נייטרלית.

היא אמנם הצביעה באופן בלתי נוח לישראל בדיוני עצרת האו"ם, אולם ראש ממשלתה דמירל הביע בשיחתו עם חבר הכנסת חיים צדוק עמדות ניטרליות ואף ידידותיות לישראל.

דמירל ציין במסמך שכתב למשרד החוץ כי "הערבים עשו טעות שהשרישו השנאה לישראל בידי ההמונים ועכשיו קשה להם לדבר על שלום", והוסיף שמ"דוחות שהגיעו לידיו, למד כי לא קיימת בישראל אווירה של שכרות מהניצחון, והוא שמח על כך".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...