קו אדום, ואז עוד אחד: אין ימין ושמאל בנושא האיום האיראני
כיאה לשגריר ישראל באו"ם לשעבר, נאום נתניהו בעצרת, במהלכו נקבע תאריך יעד מחודש לגרעין האיראני, עבר בהצלחה. וכעת השאלה היא עם מי נישאר בסופו של יום, כשהקו האדום האמיתי ייחצה. האם האמריקאים יהיו איתנו להתמודד עם המצב החדש?
נכון, ההרצאה שנשא אתמול בעצרת האו"ם הייתה הפשטה של תדרוך ממוצע שכל עיתונאי זוטר יכול לשמוע מראש חטיבת המחקר באמ"ן, וגם הציור של הפצצה הפגין סוג של ילדותיות חיננית, אבל באותה נשימה אפשר לקבוע בוודאות שהציור הזה יוקרן שוב ושוב בפני צופי טלוויזיה בכל שפה מסביב לעולם, ונתניהו, כמו שאומרים, עשה את הנקודות שלו.
שניות לאחר הנאום פרסם נפתלי בנט, לשעבר ראש לשכתו של נתניהו (עד שנבעט ממנה על ידי הרעיה שרה), המתמודד כעת על ראשות המפד"ל החדשה, את ההודעה הזו: "העם בישראל עומד מאחורי נתניהו, ואני ממליץ גם לשמאל הישראלי להבין שיש קו אדום אפילו למתקפות נגד נתניהו. הקו האדום הוא האיום האיראני על חיי כולנו, שנתניהו נחוש למנוע. בעניין קיומי זה אין ימין ואין שמאל, כולנו ישראלים, כולנו יהודים".
כל הכבוד לבנט. הוא גם מוכשר (באמת) וגם זריז. אבל בדרך מתברר שהוא גם פופוליסט. באמת שאין קשר בין ימין לשמאל בוויכוח על איראן גרעינית, כן או לא. אם תיפול כאן הפצצה, ימותו גם אנשי ימין וגם אנשי שמאל. אגב, מר בנט, ימותו גם ערבים וגם יהודים. יש כאן, עדיין, כמה ישראלים שאינם יהודים, כידוע.
ועדיין, יש על מה להתווכח. למשל, אם כדאי להאמין לנשיא ארצות הברית ברק אובמה, שמצהיר בפעם האלף שלא יניח
ולכן אין צורך להזדרז ולהפוך את הסוגיה לפוליטית, כי היא לא. בין שרי השמינייה הסבורים שאין צורך לתקוף עכשיו ומיד יש גם אנשי ימין אידאולוגי מובהק.
כדאי לזכור שעד לפני כמה שבועות תאריך היעד של הגרעין האיראני היה הקיץ הנוכחי. נתניהו וברק נשבעו שיתקפו תכף ומיד, עם פרוץ הקיץ, ואחר כך העבירו את זה לסוף הקיץ, ואז לסתיו (אוקטובר, זוכרים?), ופתאום מדלג תאריך היעד הזה חצי שנה קדימה, לאביב הבא.
כך שאחרי כל קו אדום יימצא הטוש העבה שישרטט קו אדום חדש תחתיו. השאלה היא עם מי נישאר בסופו של יום, כשהקו האמיתי אכן ייחצה, מי יעמוד שם איתנו להתמודד עם המצב החדש, האם המשענת האמריקאית החיונית כל כך עדיין תהיה שם איתנו?
בשבועות האחרונים, כשמתבררת מידת מעורבותו של נתניהו בקמפיין של מיט רומני, התשובה לשאלה הזו כבר אינה מובנת מאליה. ולכן, מר בנט, אף שנתניהו ייצג אתמול את כולנו באו"ם, ועשה את זה לא רע (האיש הוא שגריר באו"ם קלאסי), נותר עדיין ויכוח לא פשוט בינינו. זה ויכוח על סגנון, על דרך, על הבחנה בין עיקר לטפל ועל הזכות של ראש ממשלה בישראל להמר על מועמד רפובליקני לנשיאות ארצות הברית בהימור פרוע, שנראה בימים אלה מטורף יותר מאי פעם.
אקו"ם