מר "חיים שכאלה" לא מתבייש בגיל של אשתו
ילנה (30) ועמוס אטינגר (75) כבר שמעו הרבה תהיות על פער הגילאים, אבל בשורה התחתונה הזוגיות שלהם מחזיקה מעמד כבר 10 שנים
45 שנים מפרידות בין מר "חיים שכאלה" - הפזמונאי, הסופר ואיש הטלוויזיה עמוס אטינגר, לבין ילנה, ילידת אוקראינה, עד לאחרונה דיילת. והם כל כך ביחד, שאטינגר הפך את הזוגיות הביןדורית לחלק קבוע במופע שלו. "זה חלק אטרקטיבי", הוא אומר. "הקהל אוהב את הרכילות הקטנה הזו, וילנה גם שרה חלק מהשירים שלי. בהופעות בחו"ל אני קורא שירים שלי והיא מתרגמת".
"הלכנו למסעדה שבה תכולה של 450 איש, אבל היא הייתה ריקה לגמרי", הוא מספר. "הייתה איזו קבוצה קטנה של אוקראינים ואוקראיניות, ובצד ישבו שתי בחורות עם עוד מישהו. הוודקה עשתה את שלה ונהייתה שמחה וחגיגה. שתיים בלילה, תזמורת של ארבעה כלים, ואז המלווה שלנו מהסוכנות אומר לתזמורת 'אלה מישראל, מה מנגנים.'? פתאום מהשולחן הרחוק של שתי הבחורות אנחנו שומעים שיר בעברית צחה, שיר שלי".
בעבר סיפרת שזה היה בכלל שיר של שלמה ארצי.
"לא, לא. הם שרו גם שיר של שלמה ארצי. ניגשתי לשאול אותן מאיפה הן מכירות את השיר, התרגשתי. הן אמרו שהן שרות במקהלה של צעירי קייב. שרות מוצרט והנדל ובאך, אבל גם שירי פולקלור. הן היו בפסטיבל בארצות הברית והייתה שם להקה מעמק חפר. כל להקה לימדה את האחרת שירים שלה, וכך הן למדו את השיר. לך תספר להן שאני כתבתי את השיר. בטח הן יחשבו שאני רוצה להתחיל איתן, מה שרציתי, כמובן".
ם החליפו טלפונים, נפגשו לעוד צהריים משולש בקייב ו"שום דבר לא קרה". בפעם הבאה בקייב, אטינגר שוב צלצל, אבל, אוי לעקשנות, "שתי הבחורות, אי אפשר היה להפריד ביניהן בכלל, להכניס מילה".
ואתה ניסית, כמובן.
"שמע, זה מוגזם. לא הייתי נשוי אז, אבל אתה יודע, אחת מהן מאוד מצאה חן בעיני. שתיהן היו יפות. שאלתי אותן 'למה שלא תבואו לישראל פעם?', אמרו 'בהזדמנות'. רק חזרתי לארץ, הן צלצלו 'החלטנו לבוא'. הן באו, היו שבועיים בארץ,
הבהרת את זה?
"שאלתי אותה, אמרה 'כן' ומאז אנחנו יחד. היא בדיוק עשתה תואר שני, אז היא הייתה מגיעה לחודש בארץ ואני הייתי בא לכמה שבועות אליה. יש לה שם דירה ומכונית, תנאים טובים, לא איזו אחת שהייתה צריכה להינצל משם, מה שקורה אצל הרבה".
ילנה (30) היא אשתו השלישית של אטינגר .(75) בעבר היה נשוי לעיתונאית והסופרת תמר אבידר. אחרי 30 שנות נישואים התגרשו. בהמשך התחתן עם שריל, יהודייה אמריקאית, וכעבור ארבע שנים התגרשו. ילנה, בחיוך רחב, מתיישבת לצדו של אטינגר. הם גרים בצפון תל אביב, נושקים לים מגבוה. רק הנחיתות בשדה דב הסמוך מנסרות את האידיליה.
את שנת העשור חגגו בטיול לקייב, "לכל המקומות שבהם הכרנו", מספר אטינגר. "לא, לא נכון", מתקנת ילנה. עמוס: "רק לירמצ'ה לא נסענו, ואל תתקני אותי. אם אני אומר משהו אל תתקני אותי. מה זה חשוב אם היינו שם או לא? נסענו שלושה שבועות לקייב. עיר נפלאה ויפה". את מבקרת את המשפחה?
"בהתחלה כן. בארבע שנים האחרונות אפשר להגיד שרק עברתי שם, יומייםשלושה. אבא ואמא שלי עובדים באנגולה כבר 12 שנה, אבא פרופסור למתמטיקה. אח שלי היה בסין, עכשיו בוייטנאם".
עמוס: "הוא מספר 8 בשגרירות האוקראינית בוייטנאם. משפחה טובה. הם גם היו פה כמה פעמים, הגיעו לחתונה שלנו". שלוש חתונות. ראשונה פה בארץ, שנייה בקפריסין (ילנה התגיירה בגיור רפורמי רק אחרי החתונה), שלישית בקייב.
טוב, שאלה מתבקשת.
עמוס: "מה אתה רוצה, על סקס לשמוע?".
אתה אמרת.
עמוס: "אני יודע מה אתה מחפש, אתה מחפש את השורה האחרונה. אני לא אשאל אותך ואתה אל תשאל אותי".
למה, תשאל בכיף.
"תראה, חשבו שזה לא יחזיק והנה, אנחנו עשר שנים ביחד. הפער הוא כמו פער בין אנשים שחיים יחד והם באותו גיל ומתגרשים אחרי חודש או שנתיים או שלושים שנה. עזוב את הסטיגמה הזאת. זה לא הלך לפי גיל, זה הלך לפי התאהבות, הרגשה. הגיל לא שיחק פונקציה. מה אתה חושב, שאין לנו ויכוחים? יש לנו, אבל הם לא קשורים לגיל. לכל אחד יש את הדרך שלו לפתור את הבעיות. יש לנו חיים נורמליים של זוג".
ילנה: "טוב, ברור שפה אין לו על מה להתגבר כי הבעיה פה צריכה להיות אצלי, לא אצלו. אין לי בעיה איתו כי הוא בנאדם מאוד צעיר ויש לו יותר אנרגיה ממה שיש לי".
חושבים שאתם אב ובת, סב ונכדה?".
עמוס: "קורה, כן. עכשיו היינו במרוקו והייתה שם אחת, עד שעזבנו היא לא האמינה". ילנה: "פעם הלכנו לדיסקו. יצאתי לרגע, חזרתי והוא כבר עם פתק. מישהי ניגשה אליו, מספר טלפון, 'תתקשר, לא תצטער'".
עמוס: "זה קורה לי פעמיים בשבוע. סתם, אני צוחק".
ילנה, את בת .30 יוצאת קצת עם בני גילך, מבלה?
עמוס: "יש לה חברות רוסיות".
ילנה: "אני יוצאת עם חברות, לא עם גברים. אנחנו מבלות הרבה, למרות שאני לא כל כך בקטע של מועדונים".
איך המשפחה קיבלה את זה?
"בהתחלה ממש לא טוב. ההורים שלי צעירים ממנו ב-12 שנה. אחר כך התרגלו".
עמוס: "תראה, ישנה גם בעיה רצינית שגם קישון דיבר עליה. לקחתי בחורה בת 20, פתאום היא נהייתה לי בת 30, זו לא חוצפה, לדעתך? את זה כתבתי לה במקאמה למסיבת יום ההולדת שעשיתי לה. כתבתי לה 'זה שיא החוצפה'".
ולא רק הכלה השלישית במספר של אטינגר תעלה איתו על הבמה בפסטיבל הקרוב. גם הסיפורים שמאחורי השירים שכתב, יותר מ-400 שירים, חלקם בולטים בפאזל הארצישראלי.
מ"טיול לילי", הראשון שכתב, דרך "כשאור דולק בחלונך" שהלחין סשה ארגוב ו"אם רק תבואי בחמש", "כבר אחרי חצות", שירי קזבלן "יפו" ו"יש מקום", ועד "גולני שלי" ההמנוני. עשרה ספרים כתב, שישה מתוכם ספרי שירה. כולם התחילו ב"רבע לפני" לפני חצות, לפנות בוקר, לפני הגיוס, אחרי המלחמה.
"טיול לילי" היה החלוץ. אטינגר שירת בלהקת פיקוד מרכז, ולא מבחירה. ללהקת הנח"ל לא התקבל. "טופול לא קיבל אותי", הוא מסגיר, "בצדק. אנחנו חברים הכי טובים, ועד היום אני אומר לו 'צדקת".
כך הגיע ללהקת פיקוד מרכז, שהייתה "הלהקה הכי מחורבנת בצה"ל", הוא מודה. "בגלל שכולם היו אנשי מקצוע וכל אחד חשב על הקריירה הלאה. בלהקה שלנו היו אנשים שהיום הם בטופ של הבמה הישראלית. אילי גורליצקי, עודד קוטלר, עודד תאומי, שייקה לוי ואני, השחקן הגרוע. עודד תאומי מהלהקה הגיע ישר לתפקיד ראשי בקאמרי. היינו חבורה של אנשי תאטרון וגם למדנו את זה. פזמונים, מערכונים עלובים".
רפרטואר זוועה, אבל מהתחתית אפשר רק לטפס. "התערבתי עם אילי גורליצקי ששירים כאלה, פזמונים, אני כותב בשלוש דקות", מספר אטינגר. "התערבנו על ארוחת צהריים במסעדת גורמה ברמלה, ליד פיקוד מרכז. אמרנו שאם השיר הזה עושה משהו, אילי מזמין אותי. אם לא, אני מזמין אותו".
"בדרך להופעה כתבתי מילים. מה שהיה מקובל אז - 'הוא אוהב אותה, היא אוהבת אותו, במעלה ההר'. באנו למלחין מאיר נוי, שאהב את המילים. כעבור יומיים באו צמד שרק נולד אז, בני וישראל, 'הדודאים'. הם אהבו את השיר, לקחו אותו, וואללה, קיבלתי 25 לירות. בפעם ראשונה שהרווחתי כסף. הם תמיד הזכירו לי את זה, 'שדדת אותנו'".
והייתה ארוחה ברמלה?
"אילי לא הזמין אותי למסעדה כמו שהתערבנו, אבל בגלל התמלוגים מהשיר הזה אכלתי בהרבה מסעדות גורמה".
עם להקת הנח"ל, אלה שדפקו ברקס בהתחלה, סגר חשבון. "פתאום באו הנח"ל והזמינו ממני פזמון. אתה יודע איזו גאווה זו הייתה כשלהקת פיקוד הנח"ל לקחו שירים שלי?", הוא צוחק.
אחרי שסיים עם ארוחות הגורמה ברמלה והשתחרר, הגיע ל"קול ישראל". "היו ימים" ו"בית אבי" הן התוכניות המזוהות עם אטינגר. בכל הזמן הזה כתב. "אני זוכר שהסתובבתי בקול ישראל, ודובי זלצר ראה אותי ושמע שאני כותב. הוא בא אלי: 'שמע, עמוס, יש לי מנגינה. בוא תכתוב מילים על הכינרת'.
המצאתי סיפור. הוא הלך, לא חזר, היא בכתה, נהייתה כינרת. השיר הפך לשלאגר גדול, עד היום. אלא מה? בלשכת התיירות, בקורס מורי דרך, מספרים על אגדות שנוצרו סביב הכינרת ושם הם אומרים 'יש אגדה אחת שעמוס אטינגר כתב עליה שיר'. שכחו שאני המצאתי הכל. זה כבר הפך לפולקלור".
פעם השירים הופכים לפולקלור, פעם המשורר קולט נערה יושבת בחלון ומטפח הזיות. "השיר 'כשאור דולק בחלונך' זה באמת מוזה", הוא מסביר. "מעבר לרחוב, מול החלון שלי, ראיתי כל יום בחורה יושבת וכותבת. כל הזמן כותבת. אור דולק יום ולילה. גם כשלא ראיתי אותה, האור דולק והיא אולי על הרצפה. דמיינתי לי מה היא כותבת. ככה כתבתי את השיר. רק אחרי זה הסתבר שאבא שלה עובד בחברת חשמל. הם לא משלמים, אז האור דולק 24 שעות".
את "גולני שלי" כתב לאחד מכנסי החטיבה, אבל השיר, אולי ההמנון הכי מזוהה מבין המנוני החטיבות, חרג מגבולות הצבא. פעם הופיע בסיביר, סיפר על שירי ביטחון, המנוני החטיבות. "פתאום קמה אישה עם הסלולרי והשמיעה את 'גולני שלי'. אתה יודע איזו התרגשות זו? מעבר להרי החושך 'גולני שלי.' ואז היא אומרת 'הבן שלי, אנטון, גר בראשון לציון ומשרת בגולני'.
כמובן שמצאנו אותו והזמנו אותו להופעה בארץ. בהמשך, גולני עשו כנס גדול בקיסריה, 3,000 חיילים. הם ביקשו ממני להוסיף בית לשיר, כי מאז שהוא נכתב קרתה מלחמת לבנון ועוד דברים. הוספתי בית. באו לראיין אותי על תוספת הבית. שאלו 'איך היה הכנס?", אמרתי 'שמעתי שהיה יוצא מהכלל. רק שכחו להזמין אותי'".
ואם כבר קרדיט. אחד המתחים הלאומיים, העקרוניים, יושב על המשבצת משורר-פזמונאי. משורר - עניין של קונוטציה - הוא הנשגב, הנביא, המואר. תלחינו, לא תלחינו - הוא כותב. מנותק מכל פרשנות מוזיקלית. כך ביאליק, אלתרמן, יונתן. כולם, כמובן, הולחנו. הפזמונאי - נעמי שמר, טהרלב, חפר, אטינגר ועוד רבים - מתלבש בתפיסה הישראלית כמן יצרן קומזיצים, ימי זיכרון, המנוני חטיבה.
במילים אחרות, גבוה מול המוני, איכותי מול פופולרי. שנים בער הוויכוח. כך או כך, אטינגר לא שם. מאמין בחלוקה, מצדיק אותה. "אתה לא יכול להשוות", הוא פוסק. "לפעמים אתה כותב שיר, שירה, ולפעמים פזמון. אלה שני דברים שונים לגמרי. אני לא קורא לספרים האלה שירים, אני קורא להם שורות. כי אלה שירים בגובה העיניים, זו לא פואטיקה שאנחנו מכירים - ביאליק וכאלה. זה יותר שיח בינך לבין מישהו, מישהי, עצמך. אני לא מתבייש שקוראים לי פזמונאי. אני מכבד כל כותב, לטוב ולרע.
אני מאוד מקפיד על חרוז נקי. איך ביאליק אמר? 'לא תחרוז שור בחמור'. זה ששניהם נגמרים ברי"ש, זה עוד לא עושה את זה חרוז. זו טכניקה שטבועה בך, אתה לא יכול ללמוד את זה. או שיש לך את זה, או שאין לך. המתח הזה לא קיים. ביאליק כתב שירה, הרבה מהשירים שלו הולחנו. אז תקרא לו 'פזמונאי?' לא".
אתה מתייחס לזה בביטול, אבל, לנעמי שמר הודבק התואר "פזמונאית" בזלזול.
"לדעתי נעמי שמר היא משוררת. תקרא את הטקסטים שלה, היא משוררת, אחת הגדולות שהיו לנו. הפזמונים שלה הם שירה. גם חיים חפר - אבל הוא נוטה יותר לצד הפזמונאי. זו מלאכה מאוד מכובדת לכתוב פזמונים, זה לא פשוט - בהשוואה למה שאתה שומע היום כמובן, כמו 'בלבלי אותו'. תדע לך שיש שם שירים יפים בזמר הים תיכוני, אבל הם לא מגיעים אלינו. מה שמגיע זה 'בלבלי אותי, תרקדי אותי, את אחלה, את זה'. זה הבסיס. יש מבצעים נהדרים. שרית חדד ואייל גולן - קול יש להם, לשיר הם יודעים".
ילנה, את מכירה את אייל גולן?
"שמעתי. מאוד לא אוהבת אותו".
עמוס: "אנשים שיש להם טיפה היגיון וטעם אומרים 'השיר הזה טוב, השיר הזה לא טוב. השיר הזה יוצא מן הכלל, השיר הזה בושה שהוא מגיע בכלל לשידור'. זה הכל. אני גם שומע מזרחית כשיש דברים טובים".
ילנה: "ממש לא".
עמוס: "מה לא? אני שומע ברדיו, מה את מדברת?".
הוא מתכוון להגיד שהוא לא סוגר את הרדיו כשמשמיעים שיר מזרחי.
עמוס: "ים תיכוני, לא מזרחי".
42 שנים עבד ברשות השידור. משם יצא עם מפעל אחד, ממותג על שמו. מפעל שהתחיל כתוכנית רדיו ב"קול ישראל". "אלה הם חייך 1966", תחקירן ומגיש: עמוס אטינגר.
אחר כך יעבור לטלוויזיה, ישנה ל"חיים שכאלה" ויארח את המופתע הראשון, חיים גורי. כל המי ומי ביקשו להיכנס לאולם חשוך ולגלות את אטינגר, על ברכיו ספר "חיים שכאלה" עב כרס, עם המשפחה והאורחים המתחלפים. יותר מתוכנית טלוויזיה, הפכה "חיים שכאלה" למסז' אגו מפנק לאנשי צבא ועסקנות, כולם מהאליטה הישראלית.
מי לא עבר שם, ככוכב הערב או כאורח. לפוליטיקאים, הוא מדגיש, מעולם לא עשה "חיים שכאלה". אבל הם התארחו. בהמוניהם. "כשעזבתי את הטלוויזיה עשו לי מסיבת פרידה בשפיים. היו מאות אנשים. אתה יודע, לערב כזה 30 אחוז לא באים. פה היו 35 אחוז שלא הוזמנו ובאו. אני רואה את צ'יץ' ומאיר עמית יושבים על המדרגות, שמגר ולובה אליאב וקהלני וחודורוב, בלי סוף".
30 שנה מאוחר יותר, שנת המילניום, אירח את שייקה בן פורת וסיים. אטינגר יצא את דלתות רשות השידור בכמה חבטות עזות. עם יוסף (ג'ו) בראל, אז מנכ"ל הרשות, הסתכסך עד שלקח איתו את "חיים שכאלה" והפך אותה לתוכנית להשכרה. לכל דכפין, העיקר שישלם.
הוא מסתכל אחורה, וגם הצדה, לרשות השידור הנוכחית (וכרגיל, המסוכסכת), ומסרב להיכנס לבלנדר. "עזוב אותי מהגוף הזה, הם עומדים אולי לשדר תוכנית שלי סוף סוף, על טרנר. הם ביקשו, לא אני. אלה תוכניות פרטיות שאני עשיתי ונדמה לי שזה הולך להיות משודר. זה היה הבית שלי, אבל כל פעם משתנה משהו, ואין לי סיבה לפתוח איתם עניין. תראה, אני ממשיך לעשות 'חיים שכאלה' בקצב מסחרר. זה התענוג. אתה עובד עם סיפורים של אנשים בלי סוף. זה מפעל".
אתה צופה בערוץ 1?
"כן, גם. יש תוכניות דוקומנטריות מאוד טובות".
ערוץ 10 ,2, ריאליטי?
"אני לא מכור לטלוויזיה, אבל לפעמים אני רואה עד להיכן הטיפשות מגיעה. זה מעניין אותי, 'האח הגדול', 'הישרדות' - זה מלמד אותך על מערכות יחסים בין אנשים. זו לא התוכנית עצמה, אלא האנשים שמוציאים את האמת החוצה, איך הם נראים באמת. אתה יודע, כמו הדן מנו הזה והתורג'י הזה, זה פשוט גועל נפש".
אתה ממש שולט בדמויות. כמה אתה רואה "הישרדות?"
ילנה: "הוא רואה תמיד. כמעט תמיד".
עמוס: "אתה רואה? אלה הוויכוחים בינינו. איזה תמיד?".
ילנה: "מה, 'הישרדות' אתה לא מפסיד. אני לא רואה את זה. זה נראה לי כל כך מבוים".
עמוס: "לא, זה לא מבוים. אני יודע איפה זה מבוים ואיפה לא. מה שאנשים מוציאים החוצה זה מה שיש להם, האמת שלהם, חוסר אינטליגנציה שלהם - זה יוצא החוצה אצל כולם. זה מה שמעניין אותי, לא המשימות".
למי התחברת?
"לבוקי נאה. היחיד שהיה ואמר את מה שיש לו בבטן, ויש לו בטן גדולה, אז יש לו הרבה מה להגיד".
כששודרה, ספגה "חיים שכאלה" את מיטב חצי המבקרים. טרחנית, משעממת, מתחנפת, ארוכה. כמה ארוכה הייתה אז הדרך ל"פסוקו של יום". בדרך כלל, שלוש שעות מחולקות לשני חלקים, שבשניהם אדם אחד ואינספור זיכרונות ועדי אופי.
"לא התרגשתי מהביקורות", מכריז אטינגר. "אתה יודע כמה ירדו על 'חיים שכאלה?' היו גם ביקורות טובות, שלא תבין".
אתה חושב של"חיים שכאלה" יש היום מקום בטלוויזיה?
"לא יודע. באנגליה היא רצה 60-50 שנה. היא בבי-בי-סי, אותו מנחה עשה את זה עד מותו, 40 שנה ויותר. התוכנית הזו רצה עד היום, ברוך השם. אחד השלאגרים שלהם".
היום הכל מהיר, למי תהיה סבלנות?
"זו המצאה. אתה אומר 'היום הכל מהיר'. אתה מייצג אותם. מהיר, שוטף, זיקוקי דינור. סליחה, יש גם תוכן. אתם מוחקים את הגיל של 45 והלאה, שאותם זה כן מעניין. אתם חושבים שהעולם שייך לצעירים? יש עוד כמה אנשים בעולם. אנשי העלייה הרוסית, רובם אמרו לי 'אנחנו למדנו על ארץ ישראל מהתוכניות שלך'".
יפה. ספר לי על התוכנית הכי טובה.
"התוכנית הכי טובה היא התוכנית האחרונה. יש כל כך הרבה רגעים, אין גבול. אחת התוכניות הראשונות הייתה עם עזר ויצמן שעבד באופן פרטי אצל מרידור. הטלוויזיה הייתה בידי המערך, והם רצו לבטל את התוכנית. סוכם שאני אצלם והם יראו לפני שידורה. התוכנית הוקלטה ושודרה, וזו הייתה אחת התוכנית הכי גדולות אז. עייזר, עם השובבות שלו, נתן תוכנית מעולה. יכולת לראות את בקבוק הוויסקי הולך ונגמר לאורך התוכנית. היו לו ויכוחים כי הוא לא היה רגיל שמישהו ייתן לו פקודות".
בושות היו?
"תראה, אני לא אזכיר שמות, אבל היו אנשים שהם מבחינתנו גדולי האומה, מכובדים, מוכרים, שבאנו אל מקורבים שלהם והם זרקו אותנו מהדלת. 'אתם לא מתביישים לעשות עליו תוכנית?'". אחד אמר לנו 'אני שונא את הבנאדם, אני בא רק בשביל לדבר על החברים שלו'. תראה, לא עשיתי פרובוקציות, בשביל זה יש את 'מוקד'. באתי לעשות חגיגה, ואני לא מתבייש בזה. גם לנוסטלגיה יש מקום. מה שפעם קראו 'חיים שכאלה', היום זה היסטוריה. מוטי קירשנבאום אמר: 'הארכיון של 'חיים שכאלה' זה ההיסטוריה של מדינת ישראל'. הוא עוד הוסיף 'ואטינגר אשם בזה'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם