אמה של הילה בצלאלי לא סולחת לאחראים
5 חודשים אחרי האסון בהר הרצל, משחזרת סיגלית את היום האחרון בחיי בתה, ומסמנת את מנהלת מרכז ההסברה כאחראית העיקרית
הרי לא ייתכן ששלחה נערה למצעד דגלנים שגרתי במקום מאובטח ומסודר, ושם, בפשטות מעליבה כל כך, נפל על גופה הגבעולי גשר תאורה מגושם ומחץ אותה למוות. ואיך, למען השם, מכל המקומות בעולם, מתרחש כל זה דווקא במקום העבודה של האם, מול עיניה המבועתות, בעיצומן של ההכנות לטקס שהיא עצמה נטלה בהן חלק.
בצלאלי טופפת בבית האבן השקט ברגליים יחפות. ממול מוריק הוואדי. בוסתן תבלינים ריחני ואוויר ירושלמי צלול. כשהילה נולדה, בת יחידה בין שלושה בנים, כל כך שמחה שפרצה בבכי. "אף לידה לא בכיתי ככה. המיילדת אמרה, סיגלית, מה פרץ הרגשות הזה, הרי נולדה לך שלגיה. תינוקת יפהפייה עם עור לבן ושיער שחור כעורב.“ הקול של בצלאלי יציב. רק העיניים בוערות. "הכינוי 'שלגיה' ליווה את הילה בכל חייה הקצרים ובמיוחד כשבאתי להיפרד ממנה בחדר המתים וראיתי אותה שוכבת שקטה, שחורת שיער וחיוורת מאוד. המיילדת בטח הייתה אומרת, ’יפה כמו שלגיה.“‘
שום גמדים לא יבואו להעיר אותה. "הילה חתמה על כרטיס אדי,“ אומרת האם. "דיברנו על זה הרבה. בעלי שומר מסורת. לכן הילה אמרה, למרות שחתמתי, אם יצטרכו לתרום את האיברים שלי ואבא לא יסכים, אל תפגעי בו. פעמיים אמרה לי את זה, אולי שלוש. ואני התרגזתי עליה. אמרתי, את צריכה לקבל הוראות כאלה ממני ולא ההפך, כי הורים הולכים לעולמם הרבה לפני הילדים. וכשהתעקשה שאלתי, מה הסיפור, הילה? הרי את לא עומדת לסיים את החיים.

"הילה עסקה בהצלת חיים מגיל צעיר. ביום הראשון שלה כמתנדבת מד“א, נפטרה לה חולה בידיים. הרבה פעמים דיברה איתי על מסתרי החיים והמוות. בגלל שלמדה אנטומיה עם סטודנטים לרפואה במסגרת חוג מצטיינים בבית הספר התיכון, הכירה את הנושא מקרוב. כשהשתתפה בניתוח גופה שנתרמה למדע, היא סיפרה לי איך העור נראה. מאוד צהוב. מאוד חיוור ומדולדל. הייתי שואלת, והשלד, והמוח? והילה אמרה בפסקנות, כשאדם נפטר, הכל כלה ומת.“
וזה מנחם אותך?
"יומם ולילה מאז האסון אני מקווה שמה שהילה האמינה באמת נכון.“ עכשיו היא דומעת כל כך, שהלב נכמר. "אני רוצה להאמין שהיא צדקה וכשאדם מת הכל נגמר והוא לא מרגיש כלום. הלוואי שהילה לא מרגישה ולא יודעת. לא מפחדת ולא מתגעגעת. הלוואי שהיא לא רואה כמה אנחנו סובלים. לא רוצה הילה פרפר. או כוכב. או מלאך.“
ובעלך?
"אומר עליה קדיש בבית הכנסת. מאמין שהתפילות שלו מעלות את הנשמה של הילה למקום גבוה. וזה בסדר. אני אומרת, אם אני טועה, בעלי מכפר על העוונות שלי. בעלי הקפיד שהילה תיקבר באותו הלילה, שלא להלין את המת ושלא יספיקו לנתח את הגופה. לכן לא הייתי צריכה לעמוד בכלל בדילמה הזו של תרומת האיברים ולהכריע בינה לבינו".
"רק היה חשוב לי שאנשים יבואו. חששתי שמעטים בלבד יגיעו להלוויה בלילה. אבל בלילה שבו קברנו את הילה באו המונים. אני זוכרת מעט מאוד גושים ירוקים פנויים בהר הרצל. כאלה שאפילו לא מכירים אותה הגיעו. מצפון ודרום. מדימונה ומחיפה. אמרתי לעצמי, איך הילה שלי נגעה בחייה ובמותה בכל כך הרבה נפשות.“

שום דבר לא הכין אותה לאסון כזה. אפילו לא האמירה המפתיעה של בתה בבוקר האחרון לחייה. בדיוק יצאו יחד, כהרגלן, להר הרצל. סיגלית (46) לעבודתה כמנהלת אדמיניסטרטיבית במרכז הרצל והילה (20) לאימוני הדגלנים ברחבת האתר. "ובדרך הילה שאלה אותי פתאום, אמא, מתי את תדליקי משואה,“? ואני אמרתי, "משואה, אני, מה פתאום,“? אבל הילה התעקשה. את עושה עבודה ציונית חשובה על ההר. ושבוע אחר כך הדלקתי משואה עם יושב ראש הכנסת. ועדיין חשבתי, משואה, אני, מה פתאום, לא מגיע לי. אלא שהבת שלי כבר הייתה קבורה שם. ולה הגיע.“
זה היה ב19- באפריל, יום אחד מתוך שבועות אימונים ארוכים ומפרכים לקראת צעדת דגלני צה“ל בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. סגן משנה בצלאלי הייתה אמורה לשאת את דגל חיל הרפואה. גשר תאורה כבד קרס על רחבת המסדרים, מחץ אותה ופצע שבעה חיילים נוספים. בצלאלי מתה במקום. "יום לפני האסון החיילים התריעו שהגשר מתנדנד בפראות,“ אומרת אמה במרירות. "כולם קצינים, לא חבר‘ה מפונקים אלא בחורים רציניים ואחראים שניסו להזהיר ולמנוע את האסון, אבל אף אחד לא התייחס, עד שגם הם חשבו שמדובר בבדיחה".
"בשבעה סיפרו לי שכמה שעות לפני שהגשר קרס הם ישבו על הטריבונה וצפו בגשר מתנדנד פעם לימין ופעם לשמאל. ובכל פעם שהתנדנד, יצא מין קול חריקה כזה, הווו ימינה, הווו שמאלה. החיילים אמרו, איזה הווו ייפול עלינו, הימני או השמאלי? והמפיקים בשטח הרגיעו אותם. אל תדאגו, אמרו להם, אין מצב שהגשר יקרוס. מפקד משטרת מוריה הראה לי תמונות של הכבל שחיזק את הבטונדות. הוא היה שחוק לגמרי.
"המשטרה חיפשה את הסיבה לשחיקה והתברר שבמהלך עבודת בניית הבמה, נהג העמיד את המלגזה שלו בין התפאורה לבטון, וכל כניסה כזו דפקה את הבטון ונתנה מכה לכבל. כולם ראו שכחבל נשחק ונחלש, כולם הבינו את המשמעות. שאלו את הנהג למה החנה את המלגזה ככה, והוא אמר, כי היה לי נוח. כי לא ידעתי שזה עלול למוטט את הגשר. ואני שואלת, איפה היו המהנדסים שידעו גם ידעו שכבל שחוק מעמיד בסכנה את יציבות המתקנים באתר? איפה כל האחראים שהיו אמורים להסתובב בשטח פעמיים ביום ולהבחין בגשר המתנדנד? למה הם לא הפסיקו מיד את החזרות ופינו את החיילים עד שהכל יתוקן?"
"יומיים לקח למהנדסים להגיע לשטח כדי לבדוק את תנודות הגשר. אבל כשקרה האסון, תוך שתי דקות הם התייצבו במקום. "אמהות שכולות מתנהלות בעולם בכאב בלתי נסבל, חור שחור, אבל לפחות עם איזו השראה. הילדים שלהן התגייסו לצבא כדי להגן על המדינה ונפלו למען מטרה ראויה במלחמה צודקת".
"גם אצל הילה המטרה הייתה ראויה אבל הדרך כל כך רשלנית, כל כך חאפרית, שאין לזה סליחה ומחילה. כבר ביום הראשון, כשקברו את הבת שלי, צעקתי שאנחנו עם לא מחונך. אנחנו עצלנים וחובבנים וחסרי אחריות. וחמישה חודשים אחרי האירוע אני מרשה לעצמי להגיד שהבת שלי, שקיפחה את חייה לחינם בגלל מחדל, לא תהיה האחרונה.“
מיד לאחר האסון עצרה משטרת ירושלים ארבעה חשודים בגרימת מוות ברשלנות וביניהם יועץ הבטיחות איציק צוקר, המהנדס האחראי לבטיחות המתחם אורן ורשבסקי, מפיק האירוע אלכס סלע ואלעד לביא, מבעלי חברת "עיצוב במה.“ בדיון להארכת מעצרם טענה המשטרה כי מהחקירה עולה חשד להתנהלות רשלנית חמורה שחזרה על עצמה גם באירועים קודמים.
בשלב הראשון החליטה המשטרה לא לחקור את אנשי מרכז ההסברה, האחראים הישירים להפקת האירוע, בשל לוח הזמנים הצפוף לקראת הטקס. אולם שרשרת המחדלים שהתגלו הכתה גלים בציבור וימים אחדים לאחר מכן נעצרה חנה הכהן, מנהלת מרכז ההסברה, ונחקרה בחשד לגרימת מוות ברשלנות. במשטרה טענו כי במסגרת ההסכמים שניתנו למארגני הטקס בהר הרצל, אפשרה הכהן לחשודים להתנהל ככל העולה על רוחם, מבלי לבחון לעומק את מסמכי הבטיחות המתאימים.
הכהן זומנה לשימוע בנציבות שירות המדינה ולבצלאלי נמסר כי הוחלט להרחיקה מעבודתה ולהוציאה לחופשה ללא תשלום. אלא שבאמצע אוגוסט, בעודה ממתינה להמלצות המשטרה ולהחלטת הפרקליטות, התבשרה לתדהמתה, שמטה ההסברה הישראלי החזיר לעבודה את הכהן ואף שלח אותה לארצות הברית כמלווה לוגיסטית במשלחת ממלכתית.
זעמה של בצלאלי אינו יודע גבול. "איך ייתכן שאדם שתלויים ועומדים נגדו חשדות כבדים על הפקת אירוע שגרם למוות ברשלנות נשלח לייצג את מדינת ישראל בחו“ל? מיד כשנודע לי על כך שלחתי מכתבי מחאה לשר ההסברה, לשר המשפטים, לפרקליט המדינה ולנציב שירות המדינה וקבלתי על המעשה הבלתי נתפס הזה. אף אחד לא טרח להשיב על המכתב.“
רק לאחרונה קיבלה, סוף סוף, התייחסות ראשונה. מלשכת המשנה לפרקליט המדינה במשרד המשפטים נשלח מכתב ארוך ונמלץ, ובין השורות נאמר כי התפקיד החדש של הכהן אינו כולל אחריות עם נותני שירותים או ארגון אירועים ציבוריים. "אדם מוחזק חף מפשע עד שתוכח אשמתו,“ כתב לה דן אלדד, מנהל תחום בכיר בפרקליטות המדינה. "הצעדים שניתן לנקוט נגדו בתקופת החקירה מוגבלים ומדודים מאוד.“

בצלאלי הייתה ילדה חמה ואוהבת חיים. אמה זוכרת אותה בעיקר מחייכת. 20" שנה ושמונה חודשים הייתה לי הזכות לגדל אותה וכמעט לא רבנו,“ היא אומרת. "ידעתי שבגיל ההתבגרות אמהות חוות דברים מורכבים עם ילדים, בעיקר עם ילדות, אבל הילה הייתה נערה חלקה ונוחה. מגיל צעיר שאפה להצליח. סיימה את הלימודים בהצטיינות וחלמה להיות רופאה.“
בכיתה ז‘ החלה לסבול מאנורקסיה. "אורנה בנאי אירחה את הילה והחברות שלה בביתה בתל אביב ודיברה איתן על פיטום אווזים ועל צער בעלי חיים. הילה כל כך הושפעה, שהפסיקה לאכול בשר. משם זה הידרדר להרעבה עצמית. בתחילה, כשהחזירה את המנה בלי לגעת בה, חשבנו שזה בגלל הצמחונות. אבל לאט לאט היא רזתה מאוד, רזתה מדי. נהיה לה צבע צהוב חולני בידיים. כשדיברנו איתה היא הכחישה. אמרה, אתם עוקבים אחרי במצלמות כדי לדעת אם אכלתי או לא? כי תמיד היו מצלמות אבטחה בבית. אמרתי לה, אם את צמחונית, תאכלי שקדים ואגוזים. אבל הילה התחלחלה. את יודעת כמה קלוריות יש באגוז קטן? ככה הבנתי שיש לנו בעיה.
"נרשמנו למרפאה של הפרעות אכילה. עשינו הסכם, אני מלווה אותה למרפאה, אנחנו מסיימות את הפגישה ויורדות לחנות הסמוכה לאכול גלידה. קנינו כרטיסייה לגלידות קצפת, ואחת לשבוע היינו יושבות ומדברות על כל הדברים שבעולם, אני אוכלת עשרה ביסים והילה חצי ביס. לאט לאט היא החלימה. ויום אחד אמרה לי, אמא, שוטטתי באינטרנט וגיליתי בפורומים המון בנות במצבי שפוחדות לדבר ולא מקבלות עזרה. אני רוצה להקים להן פורום. עזרתי לה בזה ומאוד התקרבנו. התקופה הזו יצרה בינינו חברות עמוקה.
"הילה הייתה פעילה חברתית בכל מיזם קהילתי. היא השתתפה במשלחות ותמיד התחברה עם כולם, בדואים, ערבים, חרדים. הייתה לה אוזן קשבת וסקרנות אינסופית. תמיד משכה אליה את כל הבעיות והשמחות. הייתי אומרת לה, הילה, את לא פסיכולוגית. את בעצמך ילדה. תעזבי קצת את הצרות של האחרים ותחיי את החיים. בחטיבה ואחר כך בתיכון, היא הקימה את מועצת התלמידים בירושלים ונבחרה ליו“ר מועצה מחוזית. הסגן שלה היה בחור דתי עם פאות. כל שבוע היו מדברים שעות בטלפון. בשבעה הגיע חייל מהנחל החרדי עם כיפה ופאות. לא ידעתי מיהו. רציתי לשאול והתביישתי. בסוף אזרתי אומץ ופניתי אליו והוא אמר, הייתי הסגן של הילה במועצת תלמידים.
"כשלמדה בשביעית, נסעה עם משלחת צעירים ללמד נערים בהודו להגיש עזרה ראשונה. ראיתי אותה בפייסבוק, יושבת בבית ספר בהודו ועושה החייאה לבובות. וכשחזרה משם הציעו לה לייצג את מדינת ישראל בוועידת נוער בינלאומית בארצות הברית. הילה נסעה ונאמה שם באנגלית. בשבעה סיפרו לי שישבו שם בנות מאיראן ומלבנון, מאנגליה ומהולנד, ובחורה בדואית אמרה, אני נציגת פלסטין. אז הילה התעטפה בדגל ישראל, קמה ואמרה, אני לא מכירה את פלסטין, אני מכירה את ישראל. חלק מחאו לה כפיים ושתי נערות מאיראן קמו ועזבו את האולם.“

בבוקר 19 באפריל, בעיתוי מטריד, התפרסמה פרשת המפקד הישיר של הילה, סמח“ט הבקעה שלום אייזנברג, שתועד מכה פעיל שמאל בנשקו. "הילה עוד הייתה בחדרה, ואני פתחתי את העיתון, ראיתי את התמונה וצעקתי לה, הילה, בואי מהר למטה. שמעתי את נעלי הצבא שלה במדרגות. אחר כך היא קראה את הידיעה והתחילה לבכות. אמרה לי, זו כנראה עלילה. אני מכירה את שלום, זה אדם שפועל בשכל ולא ברגש.
"וככה יצאנו מהבית בבוקר האחרון. חודש שלם היינו יוצאות וחוזרות יחד. הציעו לה לינה במלון חן, ביחד עם כל הקצינים הצועדים בטקס, אבל הילה העדיפה לחזור איתי הביתה. פעם חיכתה לי, פעם אני חיכיתי לה. לפעמים הייתי אומרת לה, תשני לפחות לילה אחד בשבוע במלון במקום להתברבר בפקקים, והילה אמרה, מבחינתי זה שעות איכות. היום אני חושבת, אולי גם זה סימן.“
איך היא הרגישה בחזרות?
"הילה הייתה היחידה שלא התלוננה, משום שרצתה כל כך לצעוד בטקס עם הדגל. אני זוכרת שכשבחרו בה היא התקשרה אלי בהתרגשות. אמרה לי, אמא, אני אצעד בטקס הדלקת המשואות. שאלתי, הילה, למה זה כל כך חשוב לך? והיא אמרה, מהרגע שנכנסתי לצבא, חלמתי רק על זה. וזה מה שכל כך מכאיב בסיפור שלה, כי הרבה חבר‘ה בכלל לא רצו להיות שם. מדובר באימונים לא פשוטים, שלושה חודשים של צעידה קילומטרים על קילומטרים ברחבה קטנה בקור ובגשם, במקום פרוץ לרוחות כשהמאמנים צועקים וקפדנים, והילה רגישה. אבל היא הייתה כל כך מאושרת שנבחרה לתפקיד.
"עוד כשהתקיימו המיונים הסמח“ט שלה הודיע שצריך לבחור שני קצינים לטקס. הילה אמרה, אני מבקשת להיבחר. אבל הסמח“ט אמר, אנחנו לא יכולים לוותר עלייך. אנחנו גזרה עסוקה ואין מי שיעשה שבתות במקומך. אז הילה הבטיחה שתגיע כל שבוע לסגור שבתות בבקעה. אמרתי לה, הילה, אני מכירה את הפרויקט הזה, אני עובדת שם. זה לא פשוט בכלל. והילה השיבה, אמא, זה לא עונש לצעוד עם הדגל. זו זכות.“
הגיעו להר הרצל ובצלאלי ביקשה מאמה לצפות בה צועדת באימונים האחרונים. "אמרתי לאנשים במשרד, סליחה, אני קופצת לעשר דקות לראות את הילדה על הבמה. וישבתי בטריבונה הרבה יותר מעשר דקות. לא זזתי. ראיתי אותה זורחת מאושר, סוחבת את הדגל הכבד ומחייכת בהתרגשות. לא יכולתי לתאר לעצמי שאני ניצבת משנה בשעות חייה האחרונות. ובהפסקה היא ניגשה וישבה לידי. חברים שלה התבדחו שהיא בטקס בגללי. והילה כל כך נעלבה. אמרה להם, אני הגעתי להר הרצל בלי שום קשר לעבודה של אמא שלי".

"אף אחד בחטיבה בכלל לא ידע שהיא עובדת כאן. הנעליים שלה היו שחוקות מהצעדה. חייל אחד התנדב להביא נעליים במידה מתאימה והילה חלצה את הנעליים הישנות ונשענה עלי בגרביים. ישבנו עוד כמה דקות, קרובות מאוד, עד שקראו להם לארוחת צהריים. הילה אמרה, אל תחכי לי, אני אחזור באוטובוס. אמרתי לה, אני אחכה לך, כמובן. הרי מדי א‘ שלך תלויים אצלי באוטו. והיא חייכה ונעלמה. אחרי שלוש דקות קיבלתי ממנה הודעה אחרונה לנייד: "את האמא המדהימה ביותר בעולם. את גורמת לי לבכות.“ וזהו.
חזרה אל המשרד, טיפלה קצת בניירת. מאיזו סיבה עלומה נמשכה חזרה החוצה. עמדה בפתח כשנשמע הבום הגדול. "זה היה בום איטי כזה,“ היא משחזרת ביובש. "כמו פח.. פח.. פח.. וצעקות של חיילים שהפכו לזעקה איומה ואז שקט. דממה. תפסתי את הטרקטורון של המאבטח ואמרתי לו, תיקח אותי לשם, יוסי, הבת שלי על הרחבה. ויוסי לקח אותי ואמר, אל תדאגי, סיגי, 200 חיילים יש שם, בטח פינו אותם בזמן".
"עצרתי את הטרקטורון והתחלתי לרוץ. מולי ברחו על נפשם עשרות אנשים ואני בניגוד לכיוון התנועה. מרחוק כבר ראיתי כמה פצועים וחיילת אחת שוכבת על הרצפה מחוסרת הכרה. התבוננתי בה במאמץ וידעתי שזו לא הילה. ניגשתי למפקד הטקס ושאלתי אותו, ראית את הילדה שלי? והוא הסב את פניו.
"פתאום, מזווית העין, קלטתי רי“ש ענק, מפלצתי, של עמוד תאורה ששכב על הארץ וכמה עשרות חיילים מרימים אותו בקושי ומניחים בצד. מתחתיו שוכבת מישהי על הרצפה. ראיתי שקורעים לה את החולצה ומנסים לבצע בה החייאה. ראיתי שהיא לא זזה, ראיתי את השיער השחור ואת התנוחה הלא טבעית. ובבת אחת הציפה אותי ההבנה המזוויעה שזו היא. הילדה שלי. פשוט כי אם זו הייתה מישהי אחרת, הילה הייתה בין החיילים שמנסים לבצע בה החייאה.
"קצינה שהכירה אותי ניגשה אלי ואמרה לי, תתרחקי, סיגי, הבת שלך פצועה בבית חולים. ואני לא הקשבתי. ניגשתי כמו רובוט לחנה הכהן, מנהלת מרכז ההסברה שהתרוצצה בשטח. בשלב הזה כבר צעקתי, או בכיתי, או שני הדברים ביחד. הכהן ראתה אותי ואמרה לי, "סיגי, בבקשה ממך, אל תעשי לי פה מהומות, כי בעוד שבוע הבת שלך כבר תהיה בסדר אבל לי לא יהיה טקס." הסתובבתי שוב. ראיתי שמכסים את הילה. מתנדבת ממד“א שלא ידעה ניסתה להרחיק אותי. אמרה, אין מה לגשת, אין כבר מה להציל.“
קפואה וחיוורת חזרה אל המאבטח ונסעה איתו את הנסיעה הארוכה בחייה אל המשרד. ושם חייגה לבעלה שענה בעליצות מהעבר השני של הקו. "אמרתי לו, בוא מהר, הבת שלנו נהרגה,“ בצלאלי נושכת את שפתיה. "אבל הוא לא הבין. התחיל לצעוק. אמר, איזה שטויות את מדברת. מה פתאום מתה.“?

קצין העיר הגיע אליהם. זיהה את עצמו ואמר, הבת שלכם נהרגה בתאונה על ההר. "ובעלי לא היה מסוגל להבין. שאל והוסיף לשאול ורק אני שתקתי. הלב שלי בכה. למה שם, למה ככה, למה דווקא הילה שכל כך רצתה לצעוד בטקס המשואות ובסוף לא הספיקה.“
את היית שותפה מסייעת בהכנות לטקס. למה באמת?
"שנים אני משתתפת בישיבות ארגון הטקסים, מלווה את המלאכה עד היום שבו אנחנו נפגשים במלון שלום ומדינת ישראל מודה לנו על שהיה טקס כל כך יפה ומכובד. שנים אני יושבת שם ופשוט רואה את התשוקה הבלתי נסבלת לעשות בכל פעם טקס יותר גבוה, יותר מרשים, יותר בומבסטי. להכניס עוד תאורה ועוד מוזיקה ועוד אפקטים. בכל שנה אני אומרת בלבי, את מי מנסים להרשים פה? הרי הטקס מעיקרו, בגלל מה שהוא מייצג, מרגש ומכבד כל כך, ומי צריך את כל הרושם הגדול והיקר הזה".
"משם הכל מתחיל. גשר התאורה שקרס לא היה בטקסים הקודמים והובא במיוחד השנה מגרמניה כדי שיהיה יותר מואר, יותר מיוחד, יותר מפוצץ. הבעיה היא שאנחנו לא גרמניה. אנחנו הרי לא עם מחונך ויסודי, וכשהגרמנים נתנו לנו מפרט מסודר של איך צריך להרכיב את הגשר הזה, אמרנו, לא נורא, נחפף, נשים קצת פחות חזק, קצת פחות טוב. בשביל מה לעמוד בקריטריונים של הגרמנים? התקן הישראלי מספיק. נקבע פחות עמודי תמיכה. נבנה רק ארבע בטונדות מצדי הגשר שיתמכו בו, שזה אפילו לא עשירית ממה שדורש המפרט הגרמני. למה? כי אנחנו רשלנים. כי הרי הכל יהיה בסדר".
"במשטרה גילו כל כך הרבה מחדלים. המפיקים אמרו להגנתם, לא ידענו שתהיה רוח כל כך סוערת באותו יום. ואני אומרת, רוח יש בכל יום בהר הרצל. זה מקום גבוה. ואין שום הצדקה שגשר תאורה כבד כל כך ייפול שם בלי סיבה, חוץ מרשלנות. למה בחרו במהנדסים ומפיקים כל כך רשלנים, שכבר התרשלו בעבר? למה לא בדקו את העבודות שלהם? למה לא דרשו מהם להיות נוכחים ולטפל בסדקים שהופיעו?"
"למה לא פיטרו אותם ברגע שראו איך הם מגיבים כשהגשר התחיל להתנודד והכבל להישחק? למה, למה תמיד מחכים שיקרו פה אסונות כדי שיזוזו דברים. ולמה גם כשאסונות מתרחשים באמת, אף אחד לא מפיק לקחים. פעם עוד אמרו, צריך שמישהו ימות כדי שמישהו יתעורר. מדהים אותי שמישהו מת ועולם כמנהגו נוהג.“

ככה את מרגישה?
"היה אסון הכרמל. מבקר המדינה קבע באופן ברור, בפה מלא, שיש לשרים אלי ישי ויובל שטייניץ אחריות ישירה לאסון. הם התפטרו? מישהו זרק אותם מכל המדרגות? מה פתאום, הם ממשיכים בתפקיד והכל עובר לסדר היום עד האסון הבא. הילה שלי מתה בגלל רשלנות. עד היום החקירה לא הסתיימה ואף כתב אישום לא הוגש. אף משפט לא נפתח. מנהלת מרכז ההסברה שהושעתה מהתפקיד נוסעת לה בשם המדינה ללוות משלחות בחו“ל, בתפקיד ממלכתי אחראי, כאילו לא תלוי ועומד נגדה חשד לגרימת מוות ברשלנות. למה בדיוק מחכים? שעוד חיילת תמות? שעוד שריפה תפרוץ?
"לפעמים אני חושבת, מה היה קורה אם גשר התאורה הרעוע היה מחזיק מעמד עוד שבוע. רק עוד שבוע עד הטקס, ואז נופל ברעש על השורה הראשונה. את יודעת מי יושב בשורה הראשונה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל? יו"ר הכנסת יושב שם, והשרים, והרמטכ“ל, המפכ“ל ועוד מכובדים. אם חס וחלילה, חס וחלילה, היה מתרחש אסון כבד יותר לאנשים ידועים יותר, האם ההסברה הייתה מעיזה לשלוח את חנה הכהן לתפקיד ממלכתי בחו“ל.“?
חנה הכהן איננה מהנדסת או אחראית בטיחות. ייתכן שלא הכירה בסכנה.

"המפיק הסביר את הסכום הנמוך בכך שעשה את העבודה בהתנדבות. בואו לא נהיה תמימים. טקס הדלקת המשואות הפותח את אירועי יום העצמאות עולה הון תועפות למדינה ולמשלם המסים. אף אחד לא עובד שם בהתנדבות. ואם אנחנו משלמים כל כך הרבה למשהו כל כך ראוותני, אין סיבה שלא לשכור, לפחות בצד הבטיחותי, את האנשים הטובים ביותר.“
ולך כעובדת במרכז הרצל אין דרך לשנות את הדברים?
"אני לא ליוויתי את הטקס בתחום בחירת אנשי המקצוע. אני קיבלתי מוצר מוגמר. תפקידה של ההסתדרות הציונית בהר הרצל, לה אני שייכת, לעזור למרכז ההסברה, משטרת ישראל והצבא בהכנות לאירוע אחרי שכל בעלי התפקידים נבחרים על ידם. אנחנו מצטרפים רק לקראת הסוף.“

במהלך שבעת ימי האבל ניסו לגשש בעדינות אצל בצלאלי כיצד תגיב אם הטקס יתקיים למרות האסון. כשהוחלט לקיימו כמתוכנן, הייתה זאת הכהן עצמה שבאה לבשר לה על כך. הכהן הביאה עמה מתנת ניחומים: הזמנה לאם השכולה להדליק משואה עם יו“ר הכנסת ראובן ריבלין. "אמרו לי, איך אפשר לחשוב בכלל על טקס, אבל אני, באבלי הכבד מאוד, אמרתי, הטקס הוא לא שלי ולא של חנה הכהן וגם לא של הילה אלא של המדינה.“
לא ראית בהצעה להדליק משואה פיצוי על שהטקס מתקיים למרות האסון?
"היום, בדיעבד, אני חושבת שייתכן שניצלו אותי ניצול ציני. אבל זה לא מעניין אותי. כי לא באתי להדליק את המשואה כדי להראות לכולם שהכל ממשיך כרגיל והנה, ניקינו את המחדל. הסכמתי להדליק את המשואה רק בגלל הילה. לא אני עמדתי שם. רק היא. אני לא מאחלת לאף אמא לקום בבוקר משבעה על בתה, להתקלח, ללבוש חולצה לבנה, לעשות פן בשיער ובלילה לעמוד מול הציבור ולהדליק משואה בהר הרצל".
"אבל אני עשיתי את זה כי הבת שלי רצתה. כי אם היא הייתה קיימת, הייתה אומרת, אמא, תלכי לשם ותראי לכולם שהטקס בכל זאת מתקיים. במשך חודש שלם הסריטו אותה עם הדגלנים ובכל הזדמנות היא אמרה שאין גאווה גדולה יותר מהצעידה עם דגל ישראל בהר הרצל. שבוע אחר כך מבקשים ממני להדליק בשמה משואה בהר הרצל, איזו זכות יש לי לסרב.“?
חצבים ראשונים מבצבצים בשכונה השקטה. הבית פועם את פעימותיו כי החיים מוכרחים להמשיך. בצלאלי מעירה את הבן לבית הספר, מכינה לגדול כריכים מושקעים, יוצאת ושבה, ובין לבין לובשת את הבגדים של הילה ועונדת את תכשיטיה ונושמת את ריחה האופייני שהולך ומתפוגג לאיטו. לפני כן מעולם לא ענדה תכשיטי זהב.
"אנשים אמרו לי, אל תנעלי את הכפכפים שלה, כי אז את כאילו דורכת עליה. אבל אצלי אין בוקר שאני מתחילה בלעדיהם. אני לא יודעת מה עוד לעשות כדי לכבות את השריפה שבוערת בי. פעם היינו משפחה שמחה, חברותית. היום אנחנו משפחה עצובה ומרוסקת. אנחנו לא יוצאים, לא צוחקים. אנשים אומרים, האסון עוד טרי, צריך להתגבר ולהתחזק. ואני אומרת, אני חזקה ומפורקת.
"חזרתי לעבודה בהר הרצל. בכל יום אני רואה את הבלטה שעליה עמדה הילה באימונים ושממנה הייתה אמורה להתחיל לצעוד. בכל יום אני רואה את הבלטה השנייה שעליה צנחה כשקיבלה את המכה ונמחצה למוות. בכל יום אני בורחת לקבר שלה באמצע העבודה. אנשים לא יודעים איפה אני. חושבים שיצאתי לישיבה או לשירותים.
"שנים אני עובדת בהר הרצל ורואה את המשפחות השכולות. פוגשת אמהות שבורות ואומרת לעצמי, אלוהים, שהר הרצל יישאר עבורי רק מקום עבודה. פעם שאלתי אמא אחת איך אפשר בכלל להמשיך הלאה, איך קמים בבוקר, איך מתלבשים, איך אוכלים ושותים וישנים. והנה אני במקום הזה. אם שכולה חיה, נושמת, ולצערי, גם צוחקת לפעמים. אני ממשיכה בחיים. מי שלא חיה זו הבת שלי. השעון שלה על פרק היד שלי. הוא מכוון לצלצול מעורר בתשע וחצי כל בוקר. אין לי מושג למה. יש בקרים שאני מכוונת את בואי אל קברה בשעה הזו. אני מניחה את השעון על האבן ואומרת. ילדה שלי, השעון מצלצל לך. לא לי.“

גל אילן, דובר משרד ההסברה והתפוצות: "חנה הכהן הועברה לעבוד במטה משרד ההסברה והתפוצות בתקן זמני עד תום ההליכים בעניינה ובהתאם להחלטת נציבות שירות המדינה. לכל עניין הנוגע לחקירת האסון, אנו פועלים בהתאם להנחיות הגורמים המוסמכים, ויש להמתין עד מיצוי הליכי החקירה בעניין."
אריה גרינבלט, דובר נציבות שירות המדינה: "עם פתיחת החקירה הפלילית בתיק זה, בו חשודה גם העובדת חנה הכהן, בחן נציב שירות המדינה נקיטת הליך מנהלי נגדה של השעיה או העברה לתפקיד אחר. לאחר שנערך לגב' הכהן שימוע ולאחר שקיים הנציב התייעצות עם בא כוח היועץ המשפטי לממשלה, ולאחר שבחן את כלל השיקולים שנקבעו להליך זה, החליט נציב שירות המדינה להורות בשלב זה על העברתה של הגב' הכהן לתפקיד אחר, שאינו ניהולי ושאין לו קשר כלל לעריכת טקסים, לתקופת זמן קצובה".
"נציב שירות המדינה עוקב באופן שוטף אחר התפתחות החקירה הפלילית והחלטתו נבחנת בהתאם להתפתחויות אלה. במידה ויהא שינוי ו/או התפתחות כלשהי - ישקול נציב שירות המדינה החלטתו."
sofash@maariv.co.il
