הארכיון הפרטי של "ברן", הגנרל האחרון
אחרי מותו, חשפו ילדיו של אברהם אדן את היומן מ-73', הנאום שנשא בפני לוחמיו לקראת הצליחה והגלויה מהעבר המצרי של התעלה
בשבוע שעבר, בצהרי יום הכיפורים, עצם גנרל ברן את עיניו - לתמיד. בדיוק 39 שנים אחרי שהופעלו צופרי האזעקה במדינת ישראל ביום הכיפורים ההוא בשעה שתיים בצהריים, כשהכוחות המצריים והסוריים פתחו בהתקפה על כוחות צה?ל בדרום ובצפון והארץ רעשה, סיים ברן את ארוחת הצהריים שלו, הלך לנוח, ולא קם. הוא איבד את הכרתו. כמעט יומיים שכב במיטה בביתו ברמת השרון, מחוסר הכרה ומוקף בני משפחה. ביום שישי לפנות בוקר הוא נפטר.
ברן, הגנרל המיתולוגי והאיש שמלחמת יום הכיפורים הייתה הקרב של חייו, שזכר וחי כל פרט של המלחמה גם כמעט 40 שנה אחרי שנגמרה, שהיה ענייני ומאופק, הגיוני, שקול וחף מסמלים - מת ביום כיפור. "מאוד סמלי", אמר השבוע עומר, בנו הבכור של ברן. הבן ואביו דומים זה לזה כשתי טיפות מים.
בארון העץ, ליד שולחן הכתיבה, דחוק קלסר אדום ישן. איש משלושת ילדיו של ברן, עומר הבכור, נטע וטלילה, הבנות, לא ידע על קיומו של הקלסר. רק עכשיו, אחרי שנפטר, מצאו אותו, והופתעו. בתוך הקלסר, מנוילנים, ערוכים לפי סדר כרונולוגי, כמעט מגוהצים, חלקם כבר צהובים מיושן, שמורים דפי פנקס קטנים, רישומים בכתב ידו של ברן, יומן אוקטובר 1973 כפי שהיה צריך להיות אלמלא מלחמת כיפור שהוא גזר ותייק אחר כך, תמלול הנאום שנשא ברן בפני הכוחות בשטח לפני הצליחה, הגלויה להורים, פתקים שקיבל, טבלאות, מספרי הרוגים, נעדרים, פצועים, שמות של אנשים שכבר אינם. אלה הדברים שברן בחר לשמור.
לפני עשרה חודשים חלה ברן במחלה קשה. גידול אכזרי ועיקש בראש. היה ברור שזמנו קצר וקצוב. עודד, חתנו, בעלה של בתו הצעירה, טלילה, שוחח איתו על כך שמתקרב יום השנה למלחמה. "נראה היה לי שעובר לו בראש "לכוון לשם"", סיפר השבוע. "הוא גלגל את זה בראש".
בחודשים האחרונים ניהל מרוץ נגד הזמן. הוא רצה להספיק לעשות סרט על חייו, "בשביל הנכדים". יש לו 11 נכדים, ועוד שישה נינים. התחביב שלו, בשנים האחרונות, היה עריכת סרטים. כשמצבו הבריאותי הידרדר, התייצבו הנכדים ועשו איתו תורנויות עריכה סביב השעון, "כדי שסבא ישלים את הסרט".
סיפורים על תקופתו בתנועת הנוער, בפלמ"ח ובזמן הקמת המדינה. ברן היה איש מסודר, מאורגן ומוקפד, נוקשה במידה, אבל גם, כנראה, סנטימנטלי. בחדר העבודה הקטן שלו, מלא בטנקים קטנים מברזל ומפלסטיק, מתנות שקיבל, מהדהד עדיין קולו, מפסקול הסרט שלא זכה לסיים.
זה סיפור מלחמת יום הכיפורים של האלוף אברהם אדן מזווית אחרת, מזעזעת באותנטיות שלה, נקייה. בלי מפות, בלי אסטרטגיה, בלי מלחמות גנרלים ובלי ועדת חקירה. תמצית הסיפור האנושי של המלחמה ההיא בעיניו של הגנרל שהיה לאגדה, שהאוגדה שלו בלמה את המצרים בקרבות שנלמדים עד היום בבתי ספר לפיקוד ולוחמה, ושאיבד שם, בחצי האי סיני, במלחמה אחת, 463 לוחמים. עכשיו גם קולו נדם.
"חברי הלוחמים, אני רוצה לנצל את ההזדמנות, לפני שאנו יוצאים למבצע שמיועד לעסוק בהשמדת הצבא המצרי ומבצע צליחה, ובהזדמנות זו שאנו נמצאים בפרק מעבר משלב אחד לשלב שני, לומר לכם כמה מילים.
"אנחנו נמצאים במלחמה קשה ממדרגה ראשונה. זו לא מלחמה כנגד המצרים, זו לא מלחמה כנגד הסורים, נדמה כמעט, כי אנחנו במלחמה כנגד המזרח התיכון כולו. משתתפים בה כוחות מצבאות ערביים שונים. הרוסים עוזרים בכמויות פנטסטיות של נשק ורבים הם התומכים בערבים.
"אתמול נפל כאן מיראז' עם טייס לובי. שלשום נפל טייס עיראקי ... כאשר הצבא הסורי ספג מכה רצינית ממדרגה ראשונה והדרך לדמשק כמעט הייתה פתוחה, התייצבה דיביזיה עיראקית. וכאשר החטיבה הראשונה שלה הושמדה, הצטרפו למלחמה גם כוחות ירדניים... אנחנו נתונים באחת המלחמות הקשות והנוראיות אשר ידענו.
"יש גם סיבה נוספת, ומי כמוכם יודע אותה. לא אתעכב על הסיבות - ודאי עוד ידובר בזאת - אבל אנחנו מצאנו את עצמנו במלחמה מפתיעה. מצאנו את עצמנו, כאשר הידיעות שהגיעו אלינו... (שלוש הנקודות במקור - חק"ב), והצבנו במהירות את השריון הסדיר ופיצלנו אותו ושלחנו חלקו לרמה וחלקו לסיני. הכוחות הסדירים הצליחו, כל עוד נפשם בם, להצטייד, להתחמש, מצאנו את עצמנו מול עשרות ומאות טילים, ששחקו והשמידו טנקים מרובים שלנו".
(מתוך דברים שנשא ברן בפני לוחמי חטיבה 217 לקראת הצליחה. הוקלט בשטח כינוס חטיבה 217 ליד "ציוץ", נלקח מקלטות מס' 1, 2 ו-3. הוקלט על ידי רס"ן כהנא ביום העשירי למלחמה).
בדף היומן של 6 באוקטובר 1973, היום בו פרצה המלחמה, נכתב בעיפרון, באותיות כתב עגולות "יום הכיפורים". יום קודם חל יום ההולדת שלו, הוא חגג 47. היום (שישי), לו היה חי, היה חוגג 86. היומן של אוקטובר 1973 מגלה יותר מהכל את מידת ההפתעה וההלם של בעליו, נציג מכובד של צבא שלם,
ב-8 באוקטובר, היום בו הובילה אוגדה 162 את מתקפת הנגד שכשלה - יום נוראי בו ספגה האוגדה אבידות כבדות - היה ברן, כך על פי היומן, צריך בכלל להתייצב לוועדה רפואית בבית החולים הדסה ברחוב בלפור 2 בתל אביב. ברן כבר היה אז בעל היסטוריה צבאית מפוארת. הוא התגייס לפלמ"ח בגיל 17 ועשה שורה של פעולות שהוציאו לו שם של גיבור.
בין השאר השתתף בפריצה למחנה עתלית והניף כמובן את דגל הדיו, בכיבוש אום רשרש, אילת (ר' מסגרת). ילדיו מספרים ש"אלה היו הסיפורים ששמענו לפני השינה". "פעם אחת נעצר וישב בכלא באל-עריש חודש, כשהחליט להתרחץ שם בים", אומרת טלילה. "פעם אחרת נלחם בשודדים שתקפו אותו. נדקר ונפצע בצלעות".
מרים, לימים אם ילדיו, טיפלה בו. הם התחתנו רק עשרות שנים אחר כך, בחתונת נכדם הבכור. אז הביאו להם הילדים טבעות נישואים ועשו להם, טלילה צוחקת, "אמבוש". "אבא שלא היה נוכח הרבה בבית, אבל הנוכחות שלו בכל זאת הייתה מורגשת. בימי ההולדת שלהם הוא היה אחראי "על חידונים ועל יצירת פירמידה אנושית".
כשהיה בן 70 ארגנו לו הם פירמידה כזאת, מכל בני המשפחה. איש חם. לא מנשק ומחבק, אבל "מאיר פנים ועיניים". את כל הילדים לימד בעצמו לשחות. עם כולם עשה סקי מים. פעם בשנה היו נוסעים במכונית שקיבל מהצבא לאילת. מדי שנה נסעו גם לאכזיב.
כשפרצה מלחמת יום כיפור, עומר בנו היה בן 22, טייס קרב צעיר בקורס הסבה למטוס חדש. עד שהתגייס היה ספורטאי מצטיין, אלוף הארץ בריצה. יכול היה להיות ג'ובניק, אבל העדיף להתגייס לשירות קרבי. זה היה המסר בבית וגם בסביבה הקרובה. "תרכיז של ציונות", הגדירו השבוע את מה שגדלו עליו.
נטע, האמצעית, שירתה בלהקה צבאית וטלילה עוד למדה בתיכון. שלושתם נולדו בקיבוץ נירים, שברן היה ממקימיו, אבל גדלו בהמשך ברמת השרון. באותו בית נעים וצנוע בו נפטר ברן לפני שבוע. "אני זוכר שהגעתי הביתה בערב כיפור", משחזר עומר. "אבא גם הגיע. היה לו איזה דיון חשוב במטכ"ל אחר הצהריים, עוד לפני כיפור. הוא היה עסוק נורא. אפילו לא דיברנו על יום ההולדת שלו. לא חגגנו. שום דבר. למחרת, בבוקר, קיבלתי טלפון מהטייסת לחזור מהר. אני חושב שזה היה בסביבות שש בבוקר. קמתי, אבל הוא כבר לא היה. אותו הקפיצו בארבע. הוא אפילו לא העיר אותי. קם, יצא מהבית, ונעלם.
"נפרדנו. הוא היה כל כך עסוק שלא היה לו זמן לפי דעתי אפילו לנשום. אני הייתי עסוק בדברים שלי. יצא לי, פעמיים או שלוש, שגיחות שעשינו לתקיפת כוחות קרקע מצריים היו בתחום האוגדה שלו. זה משהו שידעתי. אתה רואה את חלוקת האוגדות, אתה יודע באיזה אוגדה הוא. פעם אחת אפילו קיבלנו את ההכוונה, איפה לתקוף, מקצין הסיוע האוויר של מפקדת האוגדה של ברן. זאת אומרת, זה מישהו שהיה ממש איתו בחפ"ק שלו, אולי אפילו באותו זחל"ם, וגם אם לא, אז זחל"ם ליד, ומתתי להגיד לו "תמסור דרישת שלום לאבא שלי", אבל זה לא יצא".
לא אמרת לו כלום?
"אף מילה. יש לזה שתי סיבות. אחת, סיפרתי להורים שאני בכלל לא משתתף במלחמה. בגלל שהייתי בהסבה, בין מטוס למטוס, זאת גם הסיבה ששחררו אותי הביתה לכיפור, אמרתי להם, "אני בכלל לא משתתף, נפלתי פה בין הכיסאות, אתם יכולים להיות רגועים לגמרי". שכחתי לעדכן אותם שמיד כשפרצה המלחמה פיזרו את הקורס שלי, והחזירו אותנו למטוס הקודם.
"הסיבה השנייה שלא דיברתי איתו הייתה שבאו אלי פתאום, באמצע המלחמה, נתנו לי תעודה ואמרו לי, "עומר, הנה, אנחנו משנים לך את השם, כי אם תיפול בשבי, זה לא טוב שיידעו שאתה הבן של ברן". אז עוד הייתי תחת הרושם של הדבר הזה. חשבתי על הקשר, חופשי לגמרי, ואני אגיד לו, "אבא, מה נשמע? זה עומר". התאפקתי, ואחר כך הצטערתי".
הוא הכיר את הסיפור הזה?
"כן".
מה הוא חשב עליו?
"אני חושב שאם הייתי אומר לו שלום, הוא היה שמח מאוד".
"גייסנו את המילואים, כרגיל. המילואים צריכים אחרי 24 שעות להתחיל לרדת. ידענו שאם כל המילואים יירדו כעבור 24 שעות, אין לנו מספיק מובילים, כל הכבישים יהיו חסומים. יהיו פקקים עצומים ועד אשר נגיע לחזית, לזירות הלחימה, יעבור זמן רב. החטיבה שלכם, מבלי שהיא הייתה מוכנה, על מנת לצאת מה שיותר מהר עם טנקים על מובילים אל החזית, קמה ויצאה - בטח עוד ידובר בזה אבל אין לכם מושג איך הגענו בחמש דקות לפני שתיים-עשרה (צורת ביטוי - חק"ב).
"150 טנקים של הסדיר הוצאו מכלל פעולה בלילה הראשון. אנחנו הגענו כמעט עם שחר, ובעוד אנו יורדים עם המובילים הותקפנו על ידי קומנדו. החיילים, טנקיסטים מהחטיבה שלכם, תוך כדי לחימה, מאותו הרגע ועד לפני יומיים בערך, מצאנו את עצמנו בשרשרת של לחימה, החל מהסתערות מאזור בלוזה, שבו בעצם, הוצאנו במידה רבה מאד את התנופה מידי האויב בחמישה לשתים-עשרה, ומאז, בשרשרת של קרבות מול הסתערויות חוזרות ונשנות, שלוש ביום הראשון, ארבע ביום השני, חמש ביום השלישי, תוך התארגנויות בלילה, ללא שינה, כאשר רבים, רבים מחברינו נפצעים ונהרגים, כאשר מפקדים מחליפים מפקדים, כאשר טנקים מתפוצצים ויוצאים מכלל פעולה, וכאשר כל יום יש לנו יותר ויותר נפגעים.
"אני לחמתי בהרבה מלחמות, ובתור אחד שזה המקצוע שלו, גם קראתי על הרבה מלחמות אצל צבאות העולם ובעמים אחרים, ואני רוצה להגיד שבמלחמה שבה עמדתם, עמדנו - אני לא חושב שיש לה רע ודוגמה. אני לא חושב שמישהו נקלע למצב כזה, בנתונים כאלה, ולמלחמה כזאת. אני חושב שהמצרים בימים הראשונים חגגו. האופי הלאומי שלהם השתנה, הם אזרו עוז, נהיו אמיצים, הסתערו, היו באקסטזה. אבל, משונה, כמה שלא תקפו אותנו, כמה שלא פצעו אותנו, כמה שלא הרגו בנו, באיזה מצבים קשים שלא היינו - גם כאשר בסוף יום הלחימה הראשון, עם שבעה טנקים מימין ושבעה טנקים משמאל, הדפנו הסתערות של עשרות טנקים תוך דקות ספורות.
"וגם במצבים האלה הם המשיכו להסתער. אבל אנחנו, למרות כל האבידות, למרות השחיקה הנוראית, עומדים היום, ביום העשירי למלחמה, חזקים יותר, רבים יותר, גדולים יותר, מאשר בימים בהם נכנסנו למלחמה. כמעט ואינני יודע איך זה נעשה. אתם, המפקדים, החיילים, הפצועים, אלה שנפגעו פעם ופעמיים, שום דבר לא יכול היה לכם, ואנחנו בנינו את הכוח תוך כדי מלחמה איומה" (המשכו של אותו נאום ללוחמים, זמן קצר לפני הצליחה: ברן מתייחס לשעות הראשונות של המלחמה).
ברן היה אחד משלושת מפקדי האוגדות בחזית המצרית, יחד עם אריאל שרון ואלברט מנדלר, שנהרג אחרי שבוע של לחימה מפגיעת טיל סאגר. הזיכרונות של בני משפחת אדן מהמלחמה צרים. הם יודעים לספר את מהלך הקרבות בהם השתתפה אוגדה 162. בלימה , צליחה, כיתור. אלה פרטים יבשים נטולי רגשות. כמו ששמעו מאביהם.
ברן עצמו, בראיונות שנתן לאורך השנים, תיאר את תחושת התסכול ב-8 באוקטובר, במהלך מתקפת הנגד שנכשלה. הוא לא האמין ביכולת של צה"ל לצלוח את התעלה באותו שלב, מה שיתברר בסופו של דבר כנכון. צה"ל היה צבא פצוע וחבול. כשהחלה המתקפה הכושלת, סיפר אחר כך, לא ידע ששונו תוכניות שסוכמו קודם לכן. "הייתי אומלל במצב הזה", אמר בראיון שנתן לפני שנתיים ל"מעריב". אבל גם אז דבריו היו מדודים.
"הרבה לפני המלחמה", מגלה עומר, "אבא אמר ש'יש אנשים שהם טיפוסים, באופיים, שונים'. הוא היה מאוד שונה משרון, הוא גם מאוד שונה מגורודיש. הוא אפילו היה שונה מהאלוף ישראל טל. זה קיים בכל ארגון. הוא אף פעם לא היה חבר שלהם. במקרה של שרון, היה לו יחס קצת אמביוולנטי. הוא כן העריך את ההבנה הצבאית שלו. מעבר לזה, היו גם מחלוקות ענייניות בין האנשים על כל מיני דברים צבאיים, שזה הגיוני וטבעי וקיים בכל ארגון".
הנכד, עידו, בנה של טלילה: "פעם אחת, כשהייתי בצבא, הבאתי את סבא לפורום מפקדים, לדבר על יום כיפור. פחות על המלחמה, יותר על הנושא של הצליחה, גשר הגלילים. אני זוכר שהוא אמר בצורה מאוד מפורשת שהוא לא מאוד אהב את הפתרון, למרות שכולם כן היו בעדו. זאת הייתה שיחה מאוד טכנית".
הוא חשב שהוא שגה בנקודות מסוימות?
עומר: "הוא לא התכחש. היו שני קרבות ידועים לשמצה, שנגמרו בהרבה אבידות וגם לא השיגו את המטרה שלהם, הקרב של ה-8 באוקטובר, והקרב של כוחות מהאוגדה בכניסה לסואץ. הוא עשה שם חשבון נפש מאוד גדול, מה שהביא את המסקנה שלו, שהנטייה שלו להיות מאוד קואופרטיבי ומאוד "בעדניק", היא שהכשילה אותו בשני המקומות האלה. היו חסרות המון אינפורמציות, ובכל זאת היה צריך לעשות משהו, שינו את הדברים מקצה לקצה, והוא חשב, "לא יכול להיות שהם לא יודעים מה הם אומרים, הם בטח יודעים מה שהם אומרים".
"היינו כולנו", אמר ברן בדבריו הכל כך כנים וסוערים ללוחמים, "ועוד יותר מזה, הייתם אתם, במצבים מביכים. להילחם כך, ללא הפסק, יום אחרי יום, לילה אחרי לילה, כאשר בעצם, אתם לא בדיוק יודעים מה הולך כאן, יורים, מסתערים עליכם, ואתם מסתערים, מי מימין, ומי משמאל? מי האויב ומה קורה איתו? מה קורה עם כוחותינו? מה קורה בצפון ומה קורה באוגדה השנייה? עד כדי כך הייתם לחוצים, שבעצם אפילו לא הייתה לכם תמונה, אבל בכל זאת, עמדתם במלחמה".
ועוד אמר להם ברן: "בימים הראשונים היינו נאלצים לעמוד נדהמים מול גילויי העקשנות (של החיילים המצרים - חק"ב). הגבורה, ההסתערות שלהם. זה הפתיע אותנו. אולי אפשר להסביר את זה, אך עוד לא הספקתי להקדיש לזה מספיק מחשבה. ודאי כולנו עוד נחשוב על זה. נחשוב על התופעה שכאשר הערבים, שבסך הכל רואים את עצמם כמושפלים, מצאו לפתע מצב שבו הם חודרים באלפים, שבו הם מסתערים, שבו אנחנו מוקפים, שבו אנחנו מוכים, הם נהיו גיבורים. אבל אתמול הם חזרו אל עצמם".
נטע: "הוא לא הצטער על דברים שהוא עשה או אמר שהיה עושה אחרת, הוא בעצמו הבין שמי שעושה לפעמים טועה".
מה לגבי המספר העצום של האבידות?
"אותי באמת עניינו תמיד הדברים האלה, היותר רגשיים. איך זה להוביל אנשים לקרב, כשחלק לא חוזר. גם דיברתי איתו על זה. ניסיתי. אני לא זוכרת ממש שיחה. כתוב בספרים הכל, ואולי לא רצינו להוסיף על זה".
מחיר המלחמה בגזרה של האלוף אברהם אדן הצטמצם לפתק. הוא רשם: "1,600 חללים ונעדרים, 1,800 פצועים ומחלימים. 120-100 נכים, 50 אחוזים ומעלה. שמונה משפחות" - כתב ביובש- "2 בנים נפלו". עכשיו, אחרי שנפטר, מצאו ילדיו ספרי הנצחה שקיבל מהמשפחות השכולות, ושמר.
"חברי הלוחמים, הגענו לשלב של מעבר וניסיון לצלוח לצד השני. עבורנו זה קרב לא פשוט. אנחנו עוסקים כבר מספר שנים בנושא הצליחה, אבל לא חשבנו כי נצטרך לצלוח בתנאים האלה. אם זה יצליח, חברי הלוחמים, אנחנו בצד השני, ואם אנחנו בצד השני, אנחנו נכה במצרים, אנחנו נשמיד את המצרים ולא נשאיר להם שם זכר. הם לא ישכחו את יום הדין ואת הפשע של ההתקפה עלינו ביום הכיפורים.
"אתם משרתים הפעם במסגרת אוגדת הפלדה, אוגדה שיש לה דפים מפוארים בהיסטוריה של המלחמות הקודמות. מה שהפסקנו לעשות במלחמה הזו, הם דפים זוהרים ומפוארים אשר מאפילים על ההיסטוריה הקודמת, אבל אנחנו רק במחצית המלחמה. אני בטוח, מראייה של לחימתכם אשר לא יכולתי להעלות גם בדמיוני, מכל מה שראיתי בעבר, מין לחימה שכזו. אני בטוח, ממה שראיתי בימים האחרונים, ממידת החישול שעברתם, כי אתם עומדים לעשות מלחמה רצינית, מלחמה מקצועית וחסכונית (תשמרו על עצמכם), אבל מלחמה שתכה באויב עד חורמה".
(מתוך הדברים לחטיבה 217 לקראת הצליחה).
לוחמים שהיו בשטח הכינוס ושמעו את ברן, מעידים כי לא ישכחו את הדברים הללו לעולם. גם בגלל הפאתוס שבו נאמרו, אבל בעיקר בזכות האיש שאמר אותם. גם שם היה ברן הגיוני, ישיר ונחוש. 19 יממות רצופות נמשכה הלחימה. בתום הקרבות שב הביתה גאה, סיפרו ילדיו השבוע. "הוא חזר בתחושה שהם עשו את הלא ייאמן", מתארת טלילה.
"שממצב כל כך קשה הם הגיעו לניצחון הכי אדיר שהיה אפשר בכלל להעלות על הדעת. והוא פגש פה דעת קהל מאוכזבת, חושבת שהיה נורא, והיה לו ממש קשה להבין את הפער הזה בין ההישגים, שלדעתו היו מדהימים, לבין מה שאנשים חשבו. הוא דיבר על זה המון".
נטע: "הוא עשה ערב לחברים. הוא הזמין את החברים הקרובים שלו ושל אמא לפה, ואותנו, את המשפחה, מיד, קרוב קרוב לסוף המלחמה. והוא שם מסך, בסלון, והראה לנו בדיוק את הכל, מה עשו פה, ומה עשו פה, ואיפה הוא כיתר, ואיפה זה, והוא הרגיש נורא טוב. מבחינתו זה התחיל מהנקודה הכי נמוכה שאפשר, וזה נגמר בצורה ממש טובה".
אחר כך החליטה ממשלת ישראל להקים את ועדת אגרנט, שתחקור את האירועים שקדמו למלחמה ואת ימי הלחימה הראשונים. ברן נחקר בוועדה פעם אחת. הוועדה לא ביקרה את תפקודו. ברקע הייתה מלחמת הגנרלים. בעיקר בין גורודיש לשרון, אבל גם בין גורודיש לבין ברן ובין ברן לשרון. זאת מלחמה ישנה, עם הרבה מאוד יצרים. בשנים האחרונות, גם כשנשאל, ברן נמנע מלדבר או למתוח ביקורת על עמיתיו באותה תקופה. נטע, בתו, מספרת שאמר ש"אני לא מתווכח לא עם המתים ולא עם הישנים", מכוון לראש הממשלה לשעבר שרון.
גם בפתקים ששמר אין זכר למלחמת הגנרלים. יש רמז למה שחשב על מזגם של עמיתיו. הוא עצמו היה איש רגוע, מאופק. ברשימה "לדרישה לרמטכ"ל, לקציני חי"ר להסבה לשריון", כבר אחרי המלחמה, המליץ על אמון ליפקין וכתב על שי תמרי, סא"ל, "באם יתאושש אחרי שעברו עליו גורודיש וטליק". לא מעבר לזה. עומר, בנו, אומר ש"אני לא חושב שנכון היום, 39 שנים אחרי, להחיות מחדש את מלחמת הגנרלים. בסופו של דבר האבק הזה שקע, וטוב שהוא שקע".
ובאותה תקופה איך אבא הרגיש?
"זה היה לו מאוד קשה. הוא נשאר מאוד ממוקד מטרה. הוא התכונן ברצינות לוועדת אגרנט, ואסף את כל המסמכים. הוא עסק בזה הרבה מאוד. חוץ מזה שהוא היה צריך לשקם את הצבא".
הוא דיבר על מה שקורה?
"הוא לא דיבר, כי הוא היה עדיין בצבא. הוא דיבר רק עם החברים שלו ובבית. אז הוא התווכח עם כל הטיעונים, שהיו בעיניו לא רציניים, לא מחזיקים מים. גם העובדות, וגם ההיגיון הפנימי שכאילו מריץ אותם. אני, בתור צעיר, נורא נסחפתי לטיעונים. הייתי בקיא בכל שמות הקוד ובכל הקרבות ובכל היחידות. למרות שאני בכלל מחיל אוויר".
נטע: "הוא עמד על האמת שלו. הוא הצטער שככה זה יצא, אבל הדרך השנייה הייתה לוותר כשמישהו מתקיף אותך. הוא לא כזה. הוא היה אדם נורא הגיוני. הוא היה אומר, "יש אנשים כאלה ויש אנשים כאלה", ו-"אפשר להסתכל על זה ככה, ואפשר להסתכל על זה ככה", ו-"יש שיותר דואגים ליחסי ציבור, ויש פחות", "ויש מחיר לאלה, ויש מחיר לאלה". אקזיסטנציאליסט אמיתי.
"הפקודים שלו", היא ממשיכה, "הרגישו קצת תרעומת. המפקד שלהם הוא כזה נחבא אל הכלים. הם הרגישו שהם עשו את רוב המלחמה בחזית הדרום. הם הרגישו שאיכשהו, מה שמופיע בעיתונים זה הכל - חוץ מהם. אז היו קצת טענות אליו, "למה הוא כזה צנוע ואף אחד לא יודע על פועלם". אבל אחר כך הוא ניסה לתקן את זה. בגלל זה הוא גם התראיין במשך השנים".
דיברתם על המלחמה, בזמנו?
"אני לא דיברתי איתו. הכל גם עניין של טיימינג. מיד אחרי המלחמה התחתנתי ונסעתי לחוץ לארץ. היה ניסיון אחד שאני זוכרת, ואני מצטערת עליו. הוא נסע יום אחד לקילומטר ה-101 (שם נערכו השיחות ונחתם הסכם הפסקת האש - חק"ב). הוא שאל אם אני רוצה לבוא איתו, ואמרתי "לא". עד כדי כך זה לא עניין אותי".
שם, בקילומטר ה-101, בעט שחור, שרבט דב שיאון, שהיה בין השאר תא"ל בצה"ל, ציור של ברן. גם את הציור הזה מצאנו השבוע בין הפתקים ששמר ברן.
הוא השתחרר מצה"ל והתפנה לכתוב ספר על המלחמה. הספר, "מעל שתי גדות הסואץ", מלאכת מחשבת, התפרסם שש שנים אחרי המלחמה. הוא מונח על שולחן העבודה של ברן. את הנכדים, כשהיו באים לשאול אותו על המלחמה, היה שולח "לקרוא את הספר. אם יהיו לכם עוד שאלות אחר כך, תחזרו אלי".
"כל המלחמה הזאת, כל מה שהיה שם", אומר עומר, "זה הוא. החל מזה שהוא הקים את השריון משני הטנקים הראשונים, וכל התורות, איך להילחם, וקו הביצורים בסיני, הכל זה הוא. הוא לא יכול היה לזרוק על אף אחד, "זה עשו לי", "זה הביאו לי". מטבעו הוא גם לא היה כזה. לכן טבעי שבאה מלחמה כזאת, שהפכה למאוד מאוד קשה, בגלל הצורה שבה היא התחילה, ונחרתה לו בזיכרון. הוא זכר כל פרט".
טלילה: "הוא אמר, "אני אאסוף את החומר, אני אבין בדיוק מה היה שם". כי זה סיפר ככה, זה סיפר ככה. הוא עבד מול מחלקת היסטוריה. הוא למד. מאוד מפורט. הוא רצה לדעת".
בסרט שעשה על עצמו ליום הולדתו ה-80, הקדיש רק חלק קטן יחסית למלחמת יום הכיפורים. כן ציין את מספר ההרוגים באוגדה ואת מספר הפצועים- 1,279 בסך הכל. "המלחמה לא רדפה אותו", מסכמת טלילה. "הוא המשיך בחייו". עומר: "הוא עשה דברים. הם לא השתוו בעוצמתם, בגודלם, ליום כיפור".
"אין לי ספק שתאריך מותו מקרי, אבל מאוד סמלי", קובע הבן. "יום כיפור היה גולת הכותרת של כל מה שהוא עשה. בלי ספק. מכל בחינה שרק אפשר לחשוב עליה.
"העובדה שהוא נדרש למבחן הכי גדול בחיים שלו, במה שהוא התמחה בו מגיל מאוד צעיר, במובן של גורלה של מדינה שהייתה מונחת לו על הכתפיים, במובן של כל מיני הפרעות שהיו שם, מכל הכיוונים, להצליח לבצע את המשימה. בכל מובן שאני רק יכול לחשוב עליו, מלחמת יום כיפור הייתה גולת הכותרת של החיים שלו. הוא לא נתקע שם, והוא המשיך לחיות את החיים שלו והמשיך לעשות דברים, אבל במבט לאחור, זאת הייתה הנקודה הכי עקרונית, הכי גדולה, הכי חשובה, המבחן הכי גדול שהוא עבר בחיים, המלחמה הזאת. היא הייתה תעודת הבגרות שלו, מלחמת יום הכיפורים".
יש פער עצום, אמרו השבוע ילדיו של ברן, בין הסטריאוטיפ של הגנרל, לבין מי שהיה ברן באמת. קצת יותר משנה אחרי המלחמה, הוא היה אז נספח צה"ל בוושינגטון, תפקידו האחרון בצה"ל, נסעו יחד לעשות סקי. ברן לא למד מעולם סקי. אלא שברן כמו ברן, דבר לא יעצור אותו. בבגדים לא מתאימים עלה עד קצה ההר, ופשוט דהר למטה. "מזל", אומרת נטע, "שהוא נתקל בגבעה. אחרת היה נכנס בשוונג ישר לתוך מסעדה שהייתה שם".
כשהחליט ללמוד להשתמש במחשב לקח קורס מחשבים. אחר כך למד עריכת סרטים. כל יום, עד לאחרונה, הלך לים בבוקר. יש לו חבר מאז ימי הפלמ"ח, חיימק'ה. בארבע בבוקר היו עושים הליכה ואחר כך מפליגים בחסקה. אחרי החסקה היו משחקים שח בסוכת המציל. "יקיר הים", כתב המציל למשפחת אדן אחרי מותו של ברן, על אבא שלהם. בקיץ היה מארגן קייטנות לנכדים. שטים בסירה, לומדים קרב מגע - כמו בפלמ"ח.
כששכב, חולה ועייף, בימיו האחרונים, עמדו שני נכדיו על השטיח והזכירו לו תרגילים שלימד אותם. הוא צחק. איש מנכדיו לא שירת בשריון. כן שירתו שירות צבאי משמעותי.
אחרי שהשתחרר מהצבא מונה למבקר המשטרה. בשנים האחרונות היה פעיל במועצה לשלום וביטחון. העיד כ"נאמן של בית המשפט", מחדד עומר, בכל הנוגע לתוואי הגדר. תועלת ומידתיות. אמר תמיד ש"שלום זה נושא ששווה להשקיע בו את כל המאמץ, לפחות כמו שמשקיעים במלחמה".
בכל זאת, היה לו ברור שהוא לא מתאים לפוליטיקה. "אמר, "אני לא אהיה פוליטיקאי, כמו שלא התאים לי להיות רמטכ"ל"", מצטט עומר.
תקופה מסוימת עוד עשה מילואים. אחר כך היו מלחמות חדשות וגנרלים חדשים. ברן נשאר בבית. "אני כבר פחות עדכני", נהג לומר. "יש עכשיו אחרים". "הוא אף פעם לא התלונן על מה שקורה היום", אומר עומר. "הוא רק הביע פליאה כזאת, "יא אללה, מי היה מאמין?"".
מה למשל?
"ההתחזקות של הדתיים, ההתחזקות של הימין. גם על הערבים, איך הם קיבלו הכל באוסלו והצליחו לחרב את זה. אבל הוא לא לקח את זה אף פעם למחוזות של "מה קרה פה?", "מה נהיה פה?", "מה יהיה?", "בשום פנים ואופן לא".
מה הוא חשב על מלחמת לבנון השנייה?
"אני לא זוכר מה המשפט המדויק שהוא אמר, אבל הוא בפירוש חשב שהמפקדים שם לא היו מספיק תוקפניים. הוא חשב שהתוצאות הלא כל כך חיוביות של המלחמה הזאת נובעות הרבה מההתנהגות של המפקדים".
לפני שנה וחודשיים נפטרה אשתו, מרים. מרים, שהייתה רבת כישורים, ועבדה כמעצבת אופנה ב"כיתן". שמונה שנים נאבקה במחלת הסרטן. הם היו יחד מאז 1947, יותר מ-60 שנה. זאת הייתה אהבה גדולה. בחודשים האחרונים לחייה הוא היה זה שסעד אותה. "הפך להיות עקרת בית שלמה. אנחנו הערכנו שזאת מכה מאוד קשה בשבילו", מספר עומר, "אבל הוא נשאר בפנים חתומות".
בנובמבר, זמן קצר אחר כך, התגלה אצלו הגידול. הוא התלונן שהוא שוכח מילים. בשלב מסוים, לא הצליח לזכור את שמות הנכדים. לקחו אותו למיון בבית החולים. "אנחנו כל הזמן חשדנו שזה שבץ", מסבירה נטע. "אני יודעת ששבץ יכול לעשות מצב בלתי הפיך, וזה בעייתי. אז לתומי, כשאמרו לנו שזה גידול, סרטן, אמרתי, טוב, אמא חיה עם סרטן הרבה שנים. מוצאים טיפול וממשיכים הלאה".
הודעת לו?
"כן. לא הייתה התלבטות. אני זוכרת שהוא אמר רק "מה, באמת?"".
"הגידול הנבזי" של ברן, ככה מכנה אותו עומר, היה קטלני וקשה. לא משאיר סיכוי כמעט, גם לא ללוחם ללא חת מהסוג שלו. הוא התיישב במוח על מרכז הדיבור וגרם לו לשכוח מילים. בדיבור, בכתיבה ובמחשבה. זה היה תהליך התפשטות מהיר. שבועיים מהגילוי ברן כבר דיבר רק ג'יבריש.
הנכדים הכינו לו אילן יוחסין, כדי להזכיר לו את השמות של בני המשפחה. בבית חולים אחד אמרו שאין מה לעשות. הרופאים הרימו ידיים. נתנו לו "אולי שבועיים". בני משפחתו של ברן עברו איתו לבית חולים אחר. שם הרופאים היו דווקא אופטימיים. מצבו הגופני של ברן, פסקו, למרות שכבר עבר בחייו פעמיים ניתוח לב פתוח, "כמו של אדם בן 50". ברן הסכים לניתוח, כאמור, רק משום שרצה להשלים את הסרט שלו. "סרט סיכום".
בדצמבר נותח. כעבור כמה ימים חזר לדבר. הוא היה מאושר. "התנהל משא ומתן על הטיפולים שיקבל", משחזר עומר. "הוא לא רצה, למשל, לעשות הקרנות. לכל מי שרק רצה לשמוע, הוא יספר ש"אני עומד למות"".
טלילה: "היה ברור שאם לא הסרט, הוא גם לא היה עושה את הניתוח. "היו לי חיים טובים, ארוכים", אמר למי ששאל אותו. "הציעו לי כמה מסלולים ואני בוחר במסלול הקצר. אני לא מפחד למות"".
לפני חודשיים חזרה המחלה. שוב החל לשכוח מילים. בסוף חופשת הקיץ עוד הספיקו לנסוע יחד, כל המשפחה, לירושלים. ברן רץ וטיפס. מכאן, ההידרדרות הייתה מהירה. עומר רצה שיעבור עוד ניתוח. להילחם "אול אאוט", הוא אומר. ברן חשב אחרת. הוא עבר בין כל חבריו, שכנים ותיקים של עשרות שנים, והסביר להם ש"אני עומד למות", ו-"אני לא רוצה לעבור עוד ניתוח". השכנים הסכימו איתו. גם טלילה ונטע. "אני חשבתי שהייתי מחליטה אותו דבר במקומו", מסבירה נטע. "אבא היה איש של עשייה. לשבת פה ולראות טלוויזיה, זה לא היה בשבילו".
זה היה מסע מרומז אל המוות. בראש השנה ישב לשולחן, ליד טלילה. "מרוכז בעצמו", היא אומרת. פחות החצין. הוא יכול היה ללכת, אבל כבר לא יצא החוצה. אבא שלו היה איש גדוד העבודה. כך נכתב על המצבה שלו בבית העלמין ברמת השרון. הוא ביקש שעל המצבה שלו ייכתב שהיה איש פלמ"ח. יפה בעיניו, אמר, הקשר הדורי.
כשמרים נפטרה, קנה חלקת קבר זוגית בבית העלמין בשפיים. ביקש להיקבר על ידה. אז היה בטוח שירצה שייכתב על קברו מה שנכתב על קברה. חלקם בפלמ"ח ובהקמת הארץ. עכשיו ביקש להוסיף. "עשיתי חשיבה מחודשת", אמר לעומר. "הוא כבר לא היה יכול להיכנס לניסוח, בגלל מצבו", מספר הבן, "אבל הוא ביקש שיהיה כתוב גם על כיפור, שיבינו שהוא היה מפקד גייסות השריון שכיתר את הארמיה השלישית. הוא רצה שעל המצבה ניתן ביטוי גם לדברים האלה".
פעם, סיפרו לי השבוע ילדיו של ברן, עוד כשהיה בפלמ"ח, שקעה שיירה של הכוח בחול, ולא יכלה להיחלץ. השעות חלפו והנהגים נרדמו במכוניות. ברן היה היחיד שירד מהרכב שלו, העיר את הנהגים, דחף את הרכבים ועזר להם להיחלץ. "הוא אמר לי פעם", משתפת טלילה, "שהוא בן אדם כזה, שאם הוא יודע שהוא יכול לקפוץ שלושה מטר על הקרקע, אז הוא יקפוץ שלושה מטר גם מעל תהום. מה שהוא יודע הוא יודע".
בקרב על הסרטן, היא אומרת, הוא הבין שזה הסוף. "אתם משקיעים אנרגיה במקום שהוא לא בעיה", אמר. בימים האחרונים כבר לא יכול היה לדבר. אירועים כל כך דרמטיים, אומרת נטע, ולברן נגמרו המילים. הוא ישב על הכורסה בסלון כשבאה אליו בערב יום כיפור. גם עומר וגם טלילה היו אז בחו"ל.
"דיברתי איתו, חד צדדית", היא אומרת. "הוא כבר לא דיבר בכלל, והייתי צריכה להמציא נושאי שיחה, שלא נשב פה סתם, אז אמרתי "טוב, אם אני הייתי הוא מה היה מעניין אותי", בטח כאילו "מה עושים עכשיו?", הרי הוא איש של עשייה. אמרתי לו, "אתה רוצה שנדבר על המחלה?", הוא אמר לי "כן".
"לא ידעתי מה הוא זוכר ומה לא ואמרתי, "אם אתה זוכר שעשינו את הטיפולים הביולוגיים אבל לצערנו, זה לא הצליח, ועכשיו אין יותר מה לעשות". ראיתי ככה שהוא מעכל. אמרתי, "היית רוצה שנחפש עוד דרכים ועוד טיפולים?", אז הוא סימן לי "לא". אמרתי לו, "אתה רוצה שבכל זאת אולי ננסה לעשות עוד פעם עוד ניתוח?", הוא אמר לי "לא".
למחרת, בצהריים, נרדם ולא קם. המטפלת שלו התקשרה לנטע. בערב, בצאת החג, הגיעה נטע לרמת השרון. היא הזמינה את הרופא של ברן ואחות הוספיס. בלי אמבולנסים, בלי אשפוזים. ברן, היא ידעה, רצה למות בבית. "בשביל מה בית חולים", היא אומרת, "שיתעללו בו סתם? אנחנו שיתפנו פעולה עם מה שהוא רצה".
ביום שישי בשעה ארבע בבוקר קם בעלה של נטע לטיסה וגילה שברן נפטר. "ישבתי לידו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו", אומרת נטע. אלוף אברהם אדן, ברן, נפטר שבוע לפני יום הולדתו ה-86. "תקלה", אומר בנו, עומר. כי אבא שלו היה צעיר, סוער ותאב חיים. "טעות. זה פשוט לא היה צריך לקרות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם