הטור האחרון 2
כותב בכל זאת ובחריקת שיניים. כמה קשה להיות גם ממשפחת דיין וגם ממשפחת "מעריב". משפחה אחת חייבת לעוף מחיי, וכמה שיותר מהר ככה יותר טוב
נכון, אמרו לנו שאנחנו יכולים לבקש מכתב פיטורין ולקבל את כל מה שמגיע לנו בלי לפגוע בזכויותינו, אבל האם אתם מאשימים אותנו שאנחנו לא מאמינים יותר לשום מילה שלהם?
היו גם חברים, עיתונאים וסופרים, שאמרו לי ש"דווקא עכשיו אתה חייב להשמיע את קולך", למרות שאני צרוד כבר מרוב צעקות ומחוק מרוב מחאה.
לפי מה שאנחנו, הכותבים, יודעים כעת - העיתון, שמשום מה עכשיו די פורח, אמור להיסגר או להימכר עד 23 באוקטובר ואולי גם ישלמו לנו משכורות בעזרת השם והרב רנטגן.
אלא שעמוק בלבי אני כבר לא שם, ואני ממש מחכה שהעיתון הזה ייסגר כבר. מה, הם לא שמעו שם בחלונות הגבוהים על המתת חסד? אתה נוסע לציריך, חותם על איזה מסמך של חברת ההמתה "דיגניטאט”, שותה איזה קוקטייל של מיץ עם סם מוות ועובר ל"מקור ראשון" ולעולם המתים, אם כי בשוויצריה אי אפשר כל כך להרגיש את השינוי הזה.
למרות שזה עצוב, אני חושב שמישהו צריך להודיע למשפחת "מעריב” שהעיתון איננו, נא להימנע מביקורי תנחומים כי אולי ההנהלה תביא לשבעה מאבטחים אלימים.
ולמשפחה המתפוררת הזאת וגם קצת לעצמי, אני מקדיש את השיר הבא:
× × ×
אֲנִי מֵת/ רנדי ניומן / עִבְרִית: י. גֶּפֶן ©
אֵין לִי מַה לְּהַגִּיד יוֹתֵר
אֲבָל
אֲנִי לֹא מְוַתֵּר,
שְׁלֹשִׁים שָׁנָה עַל הַבָּמָה,
וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַקָּהָל מִתְלַחֵשׁ:
לָמָּה הוּא עוֹד פֹּה? וּבִשְׁבִיל מָה?
בְּכָל פַּעַם כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֵר לְיַד בֵּית קְבָרוֹת
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַמֵּתִים צוֹעֲקִים
"בּוֹא כְּבָר אֵלֵינוּ!"
אֲבָל הִנֵּה אֲנִי מוֹפִיעַ עוֹד וָעוֹד וָעוֹד וָעוֹד
אֱלֹהִים, שְׁמֹר עָלֵינוּ מֵהָאֱמֶת שֶׁל שְׁנֵינוּ.
אֲנִי מֵת (אֲבָל אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֶת זֶה)
יֵשׁ לִי מִשְׁפָּחָה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְפַרְנֵס,
לַמְרוֹת שֶׁזֶּה לֹא תֵּרוּץ, וְהַזְּמַן
שֶׁאַתֶּם מְבַזְבְּזִים עָלַי הוּא
זְמַן מֵת שֶׁחֲבָל עַל הַזְּמַן.
תָּמִיד חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי אֵדַע/
מָתַי לִפְרֹש, וּמִזְּמַן כְּבָר הֵבַנְתִּי
שֶׁאֲנִי כְּבָר הִיסְטוֹרְיָה מַטְרִידָה
וּכְבָר הַרְבֵּה שָׁנִים אֲנִי לֹא רֶלֶוַנְטִי.
אֲבָל הִנֵּה, אֲנִי פֹּה, וְעוֹד פַּעַם הִגַּעְתִּי!
וְכֵן, כְּבָר הֵבַנְתִּי שֶׁנִּגְמַר לִי הַכִּשְׁרוֹן,
חוֹזֵר עַל עַצְמִי כְּמוֹ תֻּכִּי זָקֵן וְרָזֶה
וְאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַד כַּמָּה שֶׁזֶּה מֵבִיךְ
כְּשֶׁגַּם כְּשֶׁאַתָּה מֵת - קָשֶׁה לְךָ לִחְיוֹת עִם זֶה.
כֻּלָּם שׁוֹאֲלִים: עַד מָתַי הוּא יִתְעַלֵּל בָּנוּ?
מָה, הוּא לֹא קוֹלֵט שֶׁהוּא כְּבָר אַחֲרֵי הַסּוֹף?
כָּל מַה שֶּׁאֲנִי כּוֹתֵב זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁכְּבָר כָּתַבְתִּי
כָּל שִׁיר שֶׁאֲנִי מַקְלִיט הוּא שִׁיר שֶׁכְּבָר שַׁרְתִּי.
וּלְרֹב – אָז, זֶה נִשְׁמַע הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב.
אֲנִי מֵת (אֲבָל אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֶת זֶה)
איור: דקל חברוני
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם