עזריאל קרליבך מסביר: למה הקמנו את מעריב
עורכו הראשון של העיתון מספר בטור משנת 48' למה עזב את "ידיעות אחרונות" לטובת הקמת "עיתון חופשי של עיתונאים חופשיים"
איננו קדושים. כל אדם במקומנו היה יוצא. אילו היה נודע לך, שמישהו שם את חתימתך שלך על שטר, שאתה לא ראית אותו ואתה אינך יודע עליו, ואתה אינך מתכוון לשלמו היית אתה עושה בדיוק את אשר עשינו אנחנו. היית מפרסם ברבים לא אני חתמתי, לא אני אחראי, לא אני חייב.
ובעיתון נעשו דברים בשמנו שלא מדעתנו. נגד רצוננו. נגד מצפוננו. נגד הבנתנו. התנגדנו. מחינו. התחננו. הצענו תיקון. ללא הועיל. קיר אטום. על כן קמנו ויצאנו.
כי לא רצינו להוליך שולל. הבטחנו לתת לך, הקורא, עיתון בלתי מפלגתי, בלתי תלוי, עיתון חופשי של עיתונאים חופשיים. וברגע שבא מישהו מבחוץ ועשה לבלתי אפשרי לקיים את ההבטחה הזאת - מחויבים היינו להודיע: אל תשלו את עצמכם עוד. זה אינו עוד בלתי מפלגתי. זה אינו עוד בלתי תלוי. זה ביטאונו המשפחתי של איש, שאין אתם מכירים אותו ואת נטיותיו וכוונותיו, זה מודרך על ידי אינטרסים שאינם שלכם ושלנו. זה איננו מה שאתם רוצים ומה שאנחנו רוצים. על כן קמנו ויצאנו.
אתם חשבתם, שהעיתון הניתן לכם, אנחנו מגישים אותו. אתם לא ידעתם, שכל בוקר ישב מישהו במשרד מסחרי ועבר על תוכן העיתון ונתן פקודות לדפוס. אתם חשבתם, שזהו עיתון הנלחם לאינטרסים של האדם הקטן. אתם לא ידעתם, שמישהו מערב כאן ביקורת מסוימת על עסקים מסוימים ותקיפי קהל וכו'. אתם חשבתם, שאנחנו שולחים ילדים לרחוב לעורר רוגזה ובהלה בגיליונות המוצאים בכל מיני קומבינציות. אתם לא ידעתם שמאחורינו ישב מישהו, שביקש להוציא את הפרוטה מכיסו של הקורא בכל דרך שהיא. אף בדרכים שבעינינו אינן כשרות.
עזריאל קרליבך, מערכת ''מעריב''
צילום: ארכיון מעריב
כיצד קרה כל זה? בעצם מתוך טעות. האיש עצמו אמר, בבית המשפט, בשבוע זה כאשר נשאל על תפקידו בעיתון: "אני הייתי בעל העיתון ומתפקידי היה להשגיח שאנשים יכתבו כמו שצריך". זאת הטעות. זה, דווקא זה, לא היה מתפקידו. איש לא מסר לו תפקיד זה. זהו תפקיד הנמסר על ידי הציבור ובעיתוני מפלגות לנבחרי המפלגות והזרמים. זהו תפקיד שבעיתונים בלתי מפלגתיים הוא נמסר לקבוצת עיתונאים. אבל לעולם אינו נמסר בכסף. או ב"לייסנס" ממשלתי. ולא יימסר, לא על ידינו. ולא על ידי הקורא.
יחד יצאנו. אנשי המערכת, פועלי הדפוס, העובדים והמפיצים. לייסד את העיתון העברי הראשון על יסודות שיתופיים. כי למדנו משהו מן הסכסוכים המתמידים האלה. למדנו, שאין זה בריא כשאדם פרטי, שאין מאחוריו כל
גוש ציבורי ואין לנגד עיניו אחריות ציבורית, יכול להשתלט על דעת הציבור. למדנו, שגישה עסקית-פרטית זו אל ענייני ציבור מוכרחה להביא לידי התנגשויות יומיומיות - עד למשבר הסופי. וגמרנו אומר לבסס את העיתון, שאין מאחוריו מפלגה מגובשת, על היסודות הציבוריים היחידים האפשריים בנסיבות אלה: שיתוף חופשי של אנשים חופשיים. בשביל אנשים חופשיים.
ואנו מאושרים מאוד מאחר שיצאנו. סר הצל שהאפיל על הכל. אורו פני הפועלים, נזדקפו קומות הפקידים, פשטה אווירה של שמחת העבודה ומרץ מחודש. פסקו צריחות והוסרו מכשירי האזנה סודיים לבילוש אחרי הפקידים, חדלו הפרעות והתערבויות. השתררו אחווה ושלווה. ואנו יודעים, כי זאת האווירה, שבה ניתן לעשות עיתון טוב. ולשם כך יצאנו.
עורך "מעריב" הראשון
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם