סוד הקאמבק: הפרופיל המקיף של מיט רומני
אחרי שנתפס כמיליונר מנותק, הסתבך בסדרת פליטות פה מביכות והוספד על ידי גדולי הפרשנים, הגיע המהפך: כעת רומני קרוב מתמיד לבית הלבן
"אני אוהב לראות את האגמים", התפייט. "אני אוהב את האגמים. יש פה משהו מאוד מיוחד". מה עוד? "אני אוהב מכוניות", השתפך מול תושבי המדינה שהפכה לסמל תעשיית הרכב המקומית, "אני אוהב מכוניות אמריקאיות".
זה היה אמור להיות המגרש הביתי של המועמד, המקום שבו הוא יכול לבטא, ללא חשש, את הקסם והחום האנושי שיועציו המסורים טוענים שיש לו מהם בשפע. רק שבמקום תשוקה יצאה מועקה. במקום נוסטלגיה יצאה פארסה. במקום אגמים פגמים. רומני ניסה להשתחרר מהחליפה החונקת של תדמיתו וגילה שזו משימה בכלל לא קלה.
בימים שאחרי האירוע הפך נאום האגמים והעצים של רומני לספק התחמושת העיקרי של תוכניות הסאטירה. הנאום הזה לא נתפס כמעידה חד פעמית שקרתה ביום חלש של המועמד אלא כעדות מהימנה לאישיותו של האיש ש-20 שנה לאחר שנכנס לחיים הפוליטיים ממשיך להישמע כמו חיקוי לא מוצלח של עצמו. חסר מעוף ונטול כריזמה, אפור, משעמם, צפוי. במילה אחת, בוק.
בכלל, נראה שמישיגן לא מיטיבה עם רומני. בהזדמנות אחרת הוא ניסה להוכיח את הנאמנות הגדולה שלו לתעשיית הרכב המקומית, כשאמר ש"אני נוסע במוסטנג ובמשאית שברולט, ואן נוהגת בכמה רכבי קדילאק". כמו במקרה האגמים, משהו התפקשש לו בדרך.
האזכור, כבדרך אגב, של צי הרכבים המשפחתי היווה הוכחה נוספת, למי שהיה זקוק לה, לאורח חייו הראוותני של המיליונר שהונו מוערך ברבע מיליארד דולר ושההיסטוריה העסקית שלו נתפסת כביטוי המובהק ביותר להתנהלות המנוכרת והאנוכית של מעמד הטייקונים האמריקאי, זה שמאז קריסת המערכת הבנקאית לפני ארבע שנים מוצא את עצמו בתפקיד אויב הציבור.
"הוא יותר מדי עשיר, יותר מדי מלוטש", כתב עליו הפרשן הפוליטי הבכיר של המגזין "טיים", ג'ו קליין. "הוא אליטיסט במפלגה שהפכה לבית עבור מצביעי הצווארון הלבן והלבנים המקופחים. והוא מורמוני, מה שגורם למשבר אמון רציני עם הרבה מצביעים אוונגליסטים. הוא יותר מדי מתון".
חצי שנה אחרי בדיחות הקדילאק והעצים, רומני נמצא במרחק נגיעה מהבית הלבן. הפוליטיקאי שלפי ההערכות המוקדמות היה אמור לראות עכשיו את הגב של הנשיא אובמה, מגיע להקפה האחרונה במרוץ כשהוא כתף אל כתף עם הנשיא. סקר עדכני של מכון "פיו" אפילו קובע שהוא מוביל בארבעה אחוזים על אובמה, 49 מול 45.
הסקר הזה, שפורסם ביום שלישי, הוא ביטוי למה שהוכתר בז'רגון הפוליטי באמריקה כ"ביג מו" - המומנטום הגדול שממנו נהנה רומני מאז העימות האחרון מול אובמה שבוע קודם לכן. סקרים אחרים מדברים על שובר שוויון: זה של רסמוסן מעניק לשני המועמדים 48 אחוזי תמיכה, זה של גאלופ מעלה תיקו- 47:47.
מבט עומק על נתוני הסקר החדש של "פיו" מספק תמונה מפתיעה ומעודדת מבחינת רומני, שפיגר בסקר קודם בשמונה אחוזים. בתשובה על השאלה "מי מהמועמדים מציג רעיונות חדשים?", בחרו 47 אחוז מהנשאלים ברומני, לעומת 40 אחוז בלבד שהשיבו אובמה. אם בסקר הקודם נחשב רומני למועמד של פשרה שתומכיו מצביעים נגד אובמה יותר מאשר בעדו,
"רומני נראה כעת כמועמד בעל הרעיונות החדשים ונתפס כמי שיכול לשפר את מצב התעסוקה ולהפחית את הגירעון בצורה טובה יותר מאשר אובמה", נכתב בהודעה שפרסם מכון הסקרים לצד התוצאות המפתיעות.
זה לא רק "פיו". סקר של "גאלופ" שנערך לאחר העימות מצא כי ניצחונו המוחץ של רומני היה הגדול מסוגו מאז החלו העימותים המצולמים. כ-72 אחוז מהנשאלים שהשיבו שרומני סיים את הערב כשידו על העליונה, לעומת 20 אחוז בלבד שהעניקו את הניצחון לאובמה.
כך שאם לצטט את חיים יבין, מדובר במהפך. עדיין לא בקלפיות, אבל כן בדעת הקהל. פתאום מוצא את עצמו אובמה, נשיא השינוי והתקווה, האיש שגרם לאומה שלמה להזיל דמעה ולמיליוני מתנדבים לצאת לרחובות, על תקן המועמד הממוחזר, נטול הברק, העייף, ואילו מיט רומני, עד לא מזמן כדור שינה פוליטי, מייצג את הרעיונות הגדולים והתקווה לשינוי.
בזכות השינוי התדמיתי רומני נראה לא פחות נשיאותי מאובמה. "היחסים בין נשיא ארצות הברית לראש ממשלת ישראל, בת הברית הקרובה שלנו באזור, סבלו ממתיחות רבה. הנשיא הצהיר בפירוש כי המטרה שלו היא לחדד את עניין הפער בין המדינות, והוא הצליח", תקף רומני בנאום מיוחד שנשא בתחילת השבוע בוירג'יניה ושהוקדש כולו למדיניות החוץ.
"זהו מצב מסוכן שפוגע בתהליך השלום במזרח התיכון ומקשיח את עמדות האויבים שלנו, במיוחד איראן. היא קרובה יותר מאי פעם ליכולת של נשק גרעיני, ומעולם לא היוותה סכנה גדולה יותר לידידותינו, בנות בריתנו ולנו, והיא לא מתנהגת כמי שארצות הברית מרתיעה אותה".
אי אפשר להבין את סיפור הקאמבק המופלא של מיט רומני בלי להתוודע למקום שממנו הגיע. במשך שנים נחשב מיט רומני לבן החורג של המפלגה הרפובליקנית. עם תחילת מערכת הבחירות ראו בו ראשי המפלגה ותומכיה מועמד של פשרה שזכה מההפקר בזכות גלריה של מועמדים קיצוניים והזויים ממנו.
לא רק התנהלותו הקפואה ודתו המורמונית - מכשלה ציבורית לא קטנה בפני עצמה - גרמו לכך, גם הרזומה הפוליטי שלו נתפס כמכשול לא עביר. רומני נודע בזכות קפיצות זיגזג פוליטיות שהיו מצליחות לבלבל אפילו את נתניהו. הוא נחשב לפוליטיקאי ציני וחסר עכבות שעמדותיו הן תוצאה של שיקולי תועלת נקודתיים. וכמו שביטא זאת הקומיקאי גראוצ'ו מרקס, "אלו הערכים שלי, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך, יש לי אחרים".
"אני חושב שהוא בחור חסר אידאולוגיה שמתמודד בעידן אידאולוגי ומתיימר להיות הרבה יותר אידאולוגי ממה שהוא באמת", תקף לפני עשרה ימים דיוויד ברוקס, הפרשן הפוליטי הבכיר של "הניו יורק טיימס" ואחד הקולות השמרניים הנחשבים ביותר בתקשורת האמריקאית.
"הוא מדבר כמו קריקטורה של איך שהוא אמור לדבר ומשום כך חצי מהזמן הוא נשמע מטופש. זה חיקוי. לדעתי, הוא צריך לחזור ולהתמודד כמו המנהל המשעמם שהוא. הוא מנהל מוצלח, או לפחות כך חשבנו".
אין דבר חמור יותר שאפשר להגיד על פוליטיקאי, בוודאי כזה שמתמודד לנשיאות, מאשר שהוא נטול אידאולוגיה. אבל רומני הרוויח את הביקורת הזאת ביושר. "אני מאמין שהפלות צריכות להיות בטוחות וחוקיות במדינה הזאת, אני מאמין בכך מאז שאמי רצה לסנאט ב-1970. אני תומך בזכותה של אישה לקבל החלטות בנוגע לגופה", כך נשמע רומני בעת שהתמודד על מקום בסנאט מטעם מדינת מסצ'וסטס ב-1994.
וכך נשמע רומני בגילוי דעת מיוחד שפרסם לפני שלושה חודשים באותו נושא. "אני נגד הפלות ומאמין שיש להגביל הפלות אך ורק למקרים של אונס, גילוי עריות או על מנת להציל את חייה של האם". מה השתנה? אם ב-1994 דיבר רומני אל תושבי מדינת מסצ' וסטס הליברלית, לפני שלושה חודשים הוא כיוון את מסריו לבסיס השמרני של המפלגה הרפובליקנית.
דוגמה נוספת: "הגעתי למסקנה שהתחממות כדור הארץ פוגעת במשאבים הטבעיים שלנו, וזה הזמן לנקוט פעולה", הצהיר רומני בשנת 2003, כשהיה מושל מסצ' וסטס. וכך נשמע רומני המועמד לנשיאות: "בנוגע להתחממות כדור הארץ, זה משהו שהמדע טרם הצליח להוכיח באופן מוחלט".
את הזיגזג הגדול מכולם הוא שמר לעמדתו בעניין נישואים חד מיניים, הנושא החברתי הנפיץ ביותר על סדר היום הפוליטי באמריקה. "אני משוכנע היום יותר מתמיד שבזמן שאנחנו מנסים לקדם שוויון זכויות מלא להומואים ולסביות אמריקאים, אני אספק הנהגה יעילה יותר מזו של יריבי", הצהיר בקמפיין הבחירות שלו לסנאט ב-1994.
בחודש שעבר הוא נשמע אחרת. "העמדה שלי הייתה ונשארה מאז ומתמיד, אני מתנגד לאיחוד אזרחי אם הוא זהה לנישואים, ואני נגד נישואים בין בני זוג מאותו מין".
ג'ו קליין ממגזין "טיים" מסביר בצורה הטובה ביותר את הקונפליקט שמלווה את הקריירה של רומני: "בכל שנותיו בחיים הציבוריים הוא תמיד התמודד בתור מישהו שהוא לא", כתב . "כשהוא רץ לסנאט ולתפקיד המושל במסצ'וסטס, הוא הציג עמדות חברתיות ליברליות יותר מאלו שהוא האמין בהן, וכשהוא רץ לנשיאות הוא מעמיד פנים שהוא שמרן יותר מכפי שהוא באמת".
אך לא רק זאת. מאז שקיבל את מועמדות המפלגה הרפובליקנית, הצדיק רומני את תדמית הפוליטיקאי המגושם שבכל פעם שהוא סוטה מנאומו הכתוב הוא מצליח לסבך את עצמו בפליטת פה מביכה. "אני צריך לספר את סיפורי האישי. גם אני מובטל", אמר לקבוצה של מובטלים בפלורידה שהתקשו לחוש הזדהות עם הפוליטיקאי ששווה 250 מיליון דולר. כשנשאל כמה כסף הרוויח בשנה שעברה עבור נאומים שנשא השיב, "לא יותר מדי", רק כדי לגלות שמדובר ב-347 אלף דולר בשנה.
"אני אוהב להיות מסוגל לפטר אנשים שמספקים לי שירותים", הצהיר בנאום שנשא בתחילת השנה בפני תומכים בניו המפשייר. "אתם יודעים, אם מישהו לא מעניק לי שירות טוב שאני זקוק לו, אני רוצה להגיד לו'אני מתכוון לשכור מישהו אחר שיספק לי את השירות הזה'".
אחרי שהביע את תשוקתו לפטר אנשים בסיטואציה כלכלית שבה האבטלה היא מקור הדאגה מספר אחת, טען רומני בראיון לסי-אן-אן כי "אני לא מודאג לגבי העניים. יש לנו רשת ביטחון עבורם". מיותר לציין שההצהרה הזאת הפכה במהירות לתשדיר בחירות נשכני מבית היוצר של המפלגה הדמוקרטית.
והייתה גם המתקפה שלוחת הרסן נגד 47 אחוז מהציבור האמריקאי, הקבוצה החלשה באוכלוסייה שאותה תיאר רומני כחבורה של פרזיטים הסמוכים על שולחנה של הממשלה.
"ישנם 47 אחוז שתלויים בממשל, שסבורים שהם קורבנות, שמאמינים שהממשל אחראי לדאוג להם, שחושבים שהם זכאים לביטוח בריאות, לאוכל, לדיור ולכל מה שתרצו, ושהממשלה אמורה לספק להם את זה... התפקיד שלי הוא לדאוג לאנשים האלה. אני לעולם לא אצליח לשכנע אותם לקחת אחריות על החיים שלהם", הצהיר.
"הבעיה הגדולה של מיט היא שגם בהופעות קצרות היא נוטה להציע שלוש או חמש נקודות פוליטיות שמצליחות לשעמם את המאזינים לו", כתב לפני שבועיים ניקולאס לימן, הכתב הפוליטי של "הניו יורקר". "הוא מדבר אל המצביעים כמו אל אנשי עסקים, יוצא מנקודת הנחה שכל אחד מנהל עסק או רוצה לנהל אחד".
עד הבחירות עצמן יש עוד חודש שבמהלכו יתמודדו המתמודדים בשני עימותים נוספים. קשה להניח שהפיאסקו של אובמה בעימות הראשון יחזור על עצמו. ובכל זאת, צריך לענות על השאלה כיצד הפך מי שעד לאחרונה תואר כקריקטורה פוליטית, שהוגדר כ"מועמד הכי לא פופולרי בהיסטוריה", למועמד המוביל במרוץ לנשיאות.
על דבר אחד אין מחלוקת. רומני הוא אחד המועמדים החכמים והמבריקים שידעה הפוליטיקה האמריקאית בשנים האחרונות. שוב ושוב הוא מתואר על ידי אנשים שמכירים אותו כ"איש הכי חכם בחדר". רומני הוא הסטודנט שנבחר לנאום בטקס קבלת התואר הראשון באוניברסיטת בריגהאם יאנג, המשיך לתואר שני כפול במשפטים ובמנהל עסקים בהארוורד וסיים בין חמשת האחוזים המצטיינים.
"אני אוהב אנשים חכמים", כתב באוטוביוגרפיה שלו, "תפנית: משבר, הנהגה והמשחקים האולימפיים", שיצא ב-2004.
רומני הוא פריק של עובדות ושל נתונים, ועברו העסקי המצליח כמייסד חברת ההשקעות הפרטית ביין קפיטל הוא הבסיס להבנת התנהלותו הפוליטית המחושבת. "התשובות נמצאות במספרים. הזהב נמצא במספרים", הוא כותב בספרו.
"תערמו את התקציבים על השולחן שלי ותנו לי להתפלש בהם. החשש שלי בנוגע לוושינגטון הוא שאנשים מוצאים תשובות לפני שהם אוספים את המידע ומבצעים ניתוח שלו", אמר בראיון. "כשאתה מגיע מעולם העסקים אתה מסתכל על זה ואומר לעצמך, 'אתה צוחק עלי?'".
"הוא לא מפסיק להטיל ספק", מסבירה פרייזר בולוק, קולגה לשעבר בביין קפיטל. "הוא לא אידאולוג. הוא מקבל החלטות בהתאם לחקר נתונים באופן מעמיק יותר מכל מי שאני מכירה".
מהבחינה הזאת, רומני הוא היפוכו הקר והשקול של הנשיא אובמה, איש שניסח את חזונו הפוליטי במונחים של מהפכה חברתית. רומני מסרב ליפול למלכודת הזאת. הוא שומר את הקלפים קרוב לחזה, וגם כשנדחק לפינה במהלך העימות האחרון סירב לרדת לפרטים בנוגע לרפורמה שיבצע במערכת הבריאות ולחורים שיסגור במערכת המיסוי.
בהקשר זה קל לקבל את הזיג-זג הפוליטי שלו כעדות להתנהלותו העסקית והמחושבת וכרמז אפשרי לסגנון נשיאותי פרגמטי וזהיר. "איך חוסר העקביות שלו והקריירה העסקית שלו קשורים זה בזה?", תהה לא מזמן הפרשן הבכיר של "ניוזוויק", דניאל גרוס.
"יש מי שחושדים שרומני לא מאמין בדברים שהוא אומר. אשתו אן לקתה בטרשת נפוצה, והוא המשיך להתנגד למחקר בתאי מוח עצם. צביעות כזאת שמרחיקה בוחרים היא בדיוק מסוג הדברים שהם חלק מתנאי הקבלה לעבודה למי שרוצה להיות מנכ"ל.
במשרות ניהול בכירות, היכולת לנטוש גישות שנטועות עמוק בפנים ולהחליף עמדות היא חלק מדרישות התפקיד. מנכ"ל ישבח מוצר חדש ביום אחד, וביום השני יבטל את התקציב שלו. יום אחד יטען שהחברה שלו היא מספר אחת, ורגע אחרי שיעבור לחברה אחרת יטען אותו דבר על החברה החדשה".
"מיט רומני הוא הבחור הרציני וההישגי ביותר בבית ספר, זה שיושב תמיד בשורה הראשונה", כתב לאחרונה הפרשן הפוליטי טים ג'ונס מ"השיקגו טריביון". "ידו הימנית מונפת למעלה, האצבעות נעות באוויר, מנסות בכוח לזכות בתשומת הלב של המורה. למיט יש תשובה לשאלה. תמיד יש לו תשובות".
והוא סיכם בהערה שכבר הפכה לקלישאה: "מבין כל המועמדים הרפובליקנים, מיט רומני הוא ככל הנראה האיש החכם ביותר בכיתה".
הפוליטיקה האמריקאית מלאה באנשים שנסיבות חייהם ושיקולים אישיים גרמו להם להישאר מחוץ למאבק על הנשיאות, גם כשנראה היה שיש להם סיכוי לא רע.
דוגמה אחת היא מושל מדינת ארקנסו לשעבר, מייק האקבי, פוליטיקאי פופולרי שסיים את הקמפיין שלו לראשות המפלגה הרפובליקנית ב-2008 כהפתעה גדולה ביותר וסומן כמועמד מועדף למערכת הבחירות הנוכחית.
אלא שהאקבי, בעל רצועת שידור יומית ברדיו ותוכנית טלוויזיה שבועית בפוקס ניוז, החליט לשמור על שתי המשרות המרפדות והנעימות ולוותר, כנראה שלתמיד, על חלומו להיות נשיא. כך גם ראש עיריית ניו יורק לשעבר, רודי ג'וליאני, שאחרי הכישלון ב-2008 נשאר הפעם מחוץ למשחק.
רומני הוא היפוכם הגמור של אלה. פוליטיקאי שסימן בגיל צעיר את הבית הלבן כמטרה ולא נתן לשום הפסד לעמוד בדרכו. את ההתמודדות הראשונה שלו - לסנאט מטעם מדינת מסצ'וסטס - סיים ב-1994, בתבוסה מול טד קנדי הפופולרי. "אני לא מתכוון לרוץ עוד פעם אלא אם כן אדע שאני יכול לנצח", אמר לאחר ההפסד.
שמונה שנים אחר כך הוא התמודד ואף ניצח בבחירות למושל מסצ'וסטס. ב-2008 הוא הפסיד את המועמדות הרפובליקנית לג'ון מקיין, אבל חזר ארבע שנים מאוחר יותר מוכן יותר ומנוסה יותר.
כדי להבין את שורשי האמביציה הפוליטית של רומני צריך לחזור לבית הוריו ולאווירה הפוליטית שספג מהם. אביו כיהן כמושל מדינת מישיגן בשנות השישים והתמודד על ראשות המפלגה הרפובליקנית ב-1968.
אבל להבדיל מהשושלות הפוליטיות של משפחות קנדי ובוש, גם אמו של מיט, לינור, התמודדה על תפקיד בסנאט ב-1970. רומני הוא, לפיכך, המועמד הראשון בהיסטוריה ששני הוריו התמודדו על תפקיד פוליטי בכיר. לרומני היה קשר עמוק עם אמו והוא היה מעורב במסע הבחירות שלה, שבו שימש כנהג אישי שלה וכאיש שטח.
פעילותו בקמפיין הייתה חשובה במיוחד על רקע החלטתו של אביו, ג'ורג', שכיהן כשר הבינוי והפיתוח העירני בממשל ניקסון, להדיר את רגליו באופן מוחלט ממסע הבחירות של אשתו.
יחד עם לינור ביקר רומני הצעיר, בן 22 בלבד, בכל 83 מחוזות הבחירה במישיגן. כשנשאל אז על העתיד הפוליטי שלו עצמו, השיב רומני שקודם הוא ירוויח מספיק כסף אחר כך יעבור לפוליטיקה. "ייתכן שאשקול קריירה פוליטית. אני רק לא רוצה להגיע למצב שבו אני צריך לפרנס את המשפחה שלי ממשכורת של פוליטיקאי".
רומני התייחס לקריירה של אמו כשאמר בראיון ל"טיים": "היא עמדה בראש קמפיין אמיץ, אנרגטי ומלהיב ובסופו ניצחה בפריימריז קשים". עוד הוסיף כי "ראיתי את ההורים שלי משתתפים במשחק הפוליטי כפוליטיקאים. היה להם חזון לגבי עתידם שאותו הם שטחו בפני. הם ניצחו, הם היו מסופקים. אם לא, הם היו מסופקים גם כן".
בהקשר זה זכורה מחווה נדירה של לינור רומני רגע אחרי שנאלצה להודות בהפסד מול יריבה הדמוקרטי, הסנאטור הדמוקרטי, פיליפ הארט, שגבר עליה בפער עצום של 67 אחוז מול 33 אחוז: היא בירכה אותו באופן אישי ואיחלה לו ש"כל הדברים הטובים יהיו שלו". הארט הכריז בתגובה כי מדובר ב"נאום ההפסד הנוגע ללב והמרגש ביותר שאי פעם שמעתי".
אם הקשר של רומני לאמו התאפיין באהבה גדולה ובשותפות לדרך, הקשר עם אביו היה מבוסס בעיקר על הערצה גדולה. "ראיתי איך הוא מלקט דעות של אנשים אחרים", סיפר רומני בעבר, "איך הוא בנה צוות של אנשים מצוינים, איך הוא קיבל החלטות על סמך מידע וניתוח קר ולא על סמך תחושת בטן או דעה אישית".
רומני האב, שניהל בהצלחה את תאגיד ג'נרל מוטורס ואחר כך הפך למושל פופולרי, נחשב ב-1968 לאחד המועמדים המובילים לנצח בקרב על ראשות המפלגה הרפובליקנית והבחירות לנשיאות עצמן. ביקור בביצות הטובעניות של שדה הקרב בוויטנאם הטביע גם את הקריירה שלו, כשטען כי "עברתי שם את שטיפת המוח הגדולה ביותר שמישהו יכול לעבור".
רומני, שבסך הכל רצה להביע את התנגדותו הנחרצת להמשך הלחימה ולהתנהגות הגנרלים האמריקאים שהוליכו שולל את הציבור, מצא עצמו סופג אש בגלל הביקורת נגד הצבא האמריקאי בשעת מלחמה. לרומני האב לא הייתה ברירה, והוא נאלץ לפרוש מהמרוץ עוד לפני הפריימריז. "אמך ואני איננו מיוסרים באופן אישי", כתב רומני האב למיט זמן קצר לאחר מכן. "למען האמת, הוקל לנו", הוסיף.
מיט הצעיר קיבל את ההחלטה בצורה קשה. הוא מעולם לא סלח על המתקפה הפתאומית על אביו, על הקריירה הפוליטית המזהירה שנגדעה במשפט אחד. "אביו הוא הגיבור הגדול שלו", מספר בן קוס, מי שעמד בראש הקמפיין של רומני בבחירות לתפקיד המושל ב-2002. "הוא חושב עליו לפחות פעם בשעה, אם לא יותר. הוא מעריץ אותו".
דוגמה שממחישה את ההערצה לאביו, הייתה ב-1994, לאחר פגישה שקיים עם מושל מסצ'וסטס וויליאם וולד, זמן קצר לאחר שרומני הפסיד בבחירות לסנאט. "מיט ואבא שלו נכנסו למשרד", נזכר וולד. "ג'ורג' דיבר קרוב לשעה. לא רק שמיט לא אמר כלום, העיניים שלו לרגע לא עזבו את הפנים של אביו. המבע בעיניים שלו הראה שהוא גיבור שהוא מעריץ".
"תחושת המחויבות של אדם לאדם והשכנוע הפנימי המוחלט שכולנו הבנים והבנות של אותו אל ולכן שייכים לאותה משפחת אנושות - הם הסיבה שאני עושה את מה שאני עושה", תיאר רומני בראיון מהחודש שעבר בתוכנית "פגוש את העיתונות" את הקשר שבין דתו המורמונית לקריירה הפוליטית שלו.
לרומני נדרש לא מעט זמן בטרם חש בטוח ונוח מספיק בשביל לדבר על אמונתו הדתית, שגם היום רבים רואים בה מכשלה ממשית בדרכו לכבוש את הבית הלבן.
דווקא אמונתו הדתית של רומני אחראית במידה רבה להחלטתו להקדיש את שש השנים האחרונות לניסיון להיכנס לבית הלבן - ולא על תקן של אורח. "דתו המורמונית של רומני היא לא הערת שוליים אלא מרכיב קריטי בהבנתו של האיש, המשימה שלקח על עצמו והמועמדות שלו", כתבה לאחרונה סאלי דנטון מהמגזין "סלון".
"כמו אביו, גם רומני ניהל מסלול חיים של מיסיונר דתי שהפך לאיש עסקים, של ראש כנסייה שהפך לפוליטיקאי, ובהמשך למועמד לנשיאות. ההשפעה של הדת המורמונית ניכרת בכל צעד בחייו".
כמו המסורת המשפחתית, גם הכנסייה המורמונית ייעדה את מיט רומני לתפקיד מנהיגותי כבר בגיל 19, כשנשלח למשימה מיסיונרית בת שנתיים וחצי בצרפת. מיט הצעיר לא בילה את השנים האלה בלגימת שמפניה או במועדונים ארוטיים בכיכר פיגאל. שליחי הכנסייה מחויבים לשמור על כללים קפדניים שאוסרים עליהם לשתות אלכוהול, לעשן ולהתרועע עם נשים. רומני היה מתחיל את היום בשש בבוקר, קורא בכתבי הקודש ויוצא לדפוק על דלתות בתיהם של תושבים מקומיים בניסיון לגייס מאמינים חדשים לדת שלו.
עד מהרה התבלט רומני כאחד השליחים המצליחים ביותר, מבחינת מספר המאמינים שסחף לכנסייה. בעלון "יומן ההמרה" שפרסמו ראשי המשלחת בפריז תואר רומני כמי שהוביל על חבריו הן מבחינת השעות שהקדיש למשימה והן מבחינת מספר ספרי הקודש שחילק לתושבים. מבחינתו של רומני זו הייתה חוויה מעצבת, שבמהלכה הפך מנער עתיר אמביציה למנהיג. "באותה תקופה זכיתי ללמוד את הדת שלי באופן מעמיק ביותר", סיפר בהמשך.
כך שהכנסייה המורמונית לא רק העניקה לרומני הצעיר את השליחות הדתית הראשונה בחייו, היא גם ייעדה אותו מגיל צעיר לתפקיד מנהיגותי. כשחזר מהשליחות בצרפת התמסר רומני באופן מוחלט לפעילות בכנסייה וניהל את חייו על הציר המקביל שבין עולם העסקים לעולם הדת. תוך כמה שנים הוא הפך לאחד מראשי הכנסייה במסצ'וסטס, האחראי ליותר מארבעת אלפים מאמינים. רומני גייס מיליוני דולרים מדי שנה, סייע בהקמת כנסיות חדשות, הוביל טקסים דתיים, ארגן חוגי בית, נפגש עם מאמינים בביתם ונשא דרשות. הוא השקיע בתפקיד, שאותו עשה בהתנדבות, לא פחות מ-30 שעות בשבוע.
ההשפעה הגדולה של הכנסייה על הקריירה הפוליטית של רומני לא הסתכמה רק בתפקידי ההנהגה שייעדה לו אלא גם בעיצוב השקפת העולם שלו. "מה שפחות מקבל תשומת לב הוא תחושת המצור והטראגיות ההיסטורית של הדת המורמונית", כתב ג'ון מיצ' ם לאחרונה ב"טיים".
"גם מבחינה דתית וגם מבחינה תרבותית, רומני מצפה מהחיים להיות קשים, אפילו מבלבלים, והדבר מביא לידי ביטוי את כישורי הניתוח האנליטיים שלו כיועץ עסקי. המורמונים רגילים למצב של קונפליקט ומצפים להיות נרדפים. הייעוד של המורמונים מעניק למאמינים משהו מהסיפור האלוהי של קונפליקט בין טוב לרע וממלא את חייהם בתחושה גדולה של ייעוד ושל פרגמטיות".
"הקריירה של רומני מאז ביין קפיטל לוותה פעם אחר פעם בנרטיב המושיע", מסביר ניקולאס לימן מ"הניו יורקר".
"האיש שמשלב תשוקה מוסרית וכישורים פרקטיים כדי לתקן מצב מעוות. ב-1990 חזר מיט מתפקיד המושל כדי להציל את חברת ביין. כשהוא רץ לסנאט ב-1994, הוא הרגיש כמי שנקרא לתקן מצב של ביוב מוסרי.
"רומני נגעל מסיפורי ההוללות של בני משפחת קנדי, במיוחד למשמע העדויות במשפט האונס בפלורידה של אחיינו של קנדי, וויליאם קנדי סמית". רומני עצמו סיכם זאת טוב יותר מכל אחד: "אני משוכנע שהרקע שלי והמסורת והאמונה שלי הפכו אותי לאדם שאני היום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם