הולכים לקלפי: סיכום אירועים פוליטי שבועי
הפרנויה של נתניהו, הטרגדיה של מופז וההתלבטות של אולמרט: המשחק הפוליטי בשיאו, אבל אף תוצאה לא תפגע בהגמוניה של הימין
עד לפני פחות משבוע נתניהו עוד השמיע קולות של "מתלבט" בין בחירות לבין תקציב, והנה הוא כבר בעיצומו של קמפיין לכהונה השלישית. ראש הממשלה כאמור רוצה שהבחירות האלה יתקיימו מהר ככל האפשר. הסקרים הראשונים שנעשו לאחר הכרזתו הצפויה על הקדמת הבחירות, ביניהם סקר "מעריב" גם מסבירים מדוע.
מאז חזר מהאו"ם הוא התחזק ונמצא במומנטום חיובי עם 29 מנדטים, קרוב כמעט לימי השיא בחודשים שלאחר חזרת גלעד שליט. הפער בינו לבין יחימוביץ' גדל, ושוב אין אלטרנטיבה הנראית לעין לשלטונו.
לכן מבחינת נתניהו אסור לו לבזבז זמן, כי כל יום שעובר חושף אותו לסכנות: החל מזליגת מנדטים מהליכוד לליברמן וש"ס בתוך גוש הימין וכלה בהתהוות מרכז מאיים מולו בגוש המרכז-שמאל. בינתיים איחוד כוחות בין אולמרט ללבני, גם בתוספת קדימה, אינו מצליח לייצר את הסחף הזה. אבל גם נתניהו מכיר היטב את רפרטואר קלישאות הבחירות: אתה יודע איך אתה נכנס לבחירות אבל לא איך אתה יוצא מהן, וראשי ממשלה שהקדימו בחירות איבדו את השלטון. חוץ מזה שאצל נתניהו תמיד יש מקום גם ללחץ ולהגברת הפרנויה שמשמשת כדייר קבע באקווריום. זו הסיבה שהוא עקב בדאגה גם אחרי הבאזז שנוצר סביב אולמרט בימים האחרונים.
עובר אורח אילו היה נקלע ביום רביעי האחרון לקומה ה-15 בבניין המילניום היוקרתי במרכז תל אביב, ללשכתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, היה יכול להתרשם ששם נטמנים זרעי המהפך הבא. כל מה שצריך זה שאולמרט ייתן לדליה איציק וחיים רמון אור ירוק והם כבר יקימו מפלגה, ישכנעו את מופז לוותר על ראשות קדימה ולהצטרף למיזם, את לבני להיות מספר 2, יצרו אווירת שינוי ויסחפו גם את התקשורת.
עכשיו, רגע לפני מה שמסתמן כמו התרסקותה הסופית של קדימה עוד לפני הבחירות, נאחזים חברי הכנסת של קדימה בייאושם בכנף חולצתו של אולמרט ומתחננים לחזרתו, מתעלמים ללא בושה מכך שרק לפני שמונה חודשים דחפו איש את חברו בניסיון להידחק לתמונת הניצחון של שאול מופז בערב שבו הודחה לבני. בקדימה לא מרחמים על המנהיגים.
לכן אי אפשר להאשים את אולמרט שהתמסר לחיבוק החונק הזה, ולתחנוניהם של מי שפלטו אותו מקרבם וכעת מבקשים להעמידו שוב בראשם כדי להינצל מסוף אכזר. הנה גם הוא שרק לפני חודשיים הצהיר לאחר זיכויו בתיק ראשונטורס כי אין לו כוונה לשוב לחיים הפוליטיים, מוצא את עצמו מתלבט לנוכח הרלוונטיות הפוליטית שנפלה עליו כך לפתע פתאום. זה לגמרי אנושי, וביתר
אז הוא נכנס לתזזית הזאת, והחל ליזום גם בעצמו פגישות. ישב עם גבי אשכנזי שמוזכר כביטחוניסט הפופולרי שיכול להצטרף למפלגה החדשה, ונועד בין השאר גם עם ח"כים מקדימה. אולמרט ביקש לפגוש גם את מופז שחש שהוא נמצא בהליך הדחה שאין לו שליטה עליו, אבל כמובן לא יכול היה לסרב. אתמול הם אכן נפגשו. וברקע כל הזמן מאות פעילים וחברים מהפוליטיקה שמבקשים שוב את קרבתו.
מי שישב איתו התרשם שאולמרט לגמרי באלמנט שלו. נהנה מכל רגע כאילו לא תמו צרותיו המשפטיות. הוא חזר לככב במהדורות החדשות ובעמודים הראשונים בעיתונים בהקשרים פוליטיים ולא בדיווחים מבית המשפט. אבל אחרי שמניחים לרגע לכל הבאזז הזה, נשאלת השאלה מה מרוויח אולמרט מחזרה מהירה כזו לחיים הפוליטיים, בתנאים משפטיים לא ממש נוחים והסתייגות לוחמנית מבית מצד עליזה רעייתו?
לאולמרט, וזה מובן, יש רצון לחזור ללשכת ראש הממשלה, אבל הוא לא טירון פוליטי שיקפוץ להרפתקה שהסיכויים שתוביל אותו בחזרה לשם נמוכים, אם לשפוט על פי סקר "מעריב" שפורסם ביום חמישי המנבא עשרה מנדטים בלבד למפלגה בראשותו כשלצדו לבני. קשה להאמין שאולמרט המחושב יבזבז את הקאמבק שלו בעמידה בראש מפלגה בינונית כנקודת התחלה.
מפלגת אולמרט-לבני לא סוחפת אחריה את הגוש גם אם מצרפים אליה את קולות קדימה בראשות מופז, והיא גם לא מצליחה אפילו להתחיל להעביר קולות מהליכוד. נושא הגושים הוא למעשה הסיפור הגדול שמסתתר מאחורי כל סקר שנעשה בשנים האחרונות: יתרון הימין נשמר בעקביות ואף מתחזק. מאז הקים שרון את קדימה והפר את המאזן הזה, לא הצליחה אף מפלגה להיות שובר השוויון.
מופז האמין שיש לו יכולת לשבור את הפרדיגמה הזאת. ביטחוניסט מוערך, מזרחי, עממי, ליכודניק לשעבר ומקובל גם על החרדים (עד שיצא למאבק לגיוס החרדים). על הנייר זה נראה הגיוני. בפועל קרה ההפך. מופז לא רק שלא ידע להחזיר לקדימה את הליכודניקים שעזבו בתקופת לבני, הוא גם לא הצליח לשמור קרוב אליו את בסיס התמיכה מקרב השבט הלבן שהעדיף להחליף את לבני בשלי יחימוביץ' ויאיר לפיד.
מופז מסתמן יותר ויותר כמו טרגדיה פוליטית. נטוש כמו חוף שנחל עזבו. כשהתראיין קצרות למהדורת החדשות של ערוץ 2 ביום שבו הודיע נתניהו על הקדמת הבחירות, ביושבו מאחורי שולחן במשרדו הצנוע בבית קדימה בפתח תקווה שמאחוריו דגל, והכריז שהוא האלטרנטיבה לנתניהו, הוא הזכיר יותר מנהיג מחתרת ששולח קלטת לערוץ טלוויזיה, מאשר את ראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת. אין מנדטים. אין חיילים. איש איש לגורלו.
עכשיו אפילו ראשי רשויות מקדימה חוזרים לליכוד, כפי שחשף ליאור אבני אתמול ב"מעריב". לכן גם בחירות 2013, על פי התמונה שמתחילה להתבהר, לא יהיו בחירות של מהפך. הן יותר משחק טקטי בתוך הגושים מאשר מאבק אסטרטגי ביניהם.
כדי שהמשחק הזה יתחיל להשתנות לגוש המרכז-שמאל, דרוש מנהיג שידע להביא גם קולות מהימין. מה שרבין עשה ב-92' ואריק שרון ב-2005-6.
לא לחינם בנימין נתניהו נצמד עוד לפני הבחירות האחרונות לבסיס התמיכה בו מימין. לא לשווא הוא הקים שותפות קואליציונית יציבה עם מפלגות הימין, "שותפותי הטבעיות" כפי שהוא מכנה את החרדים וש"ס והבטיח קודם כל את מקומם לצדו בממשלה.
זה הבסיס שלו שהחזיר אותו ב-2009 לראשות הממשלה והוא ייצמד אליו גם הפעם. זו הברית האסטרטגית שהוא מאמין שתשמור עליו ותקנה לו בפעם השלישית את ראשות הממשלה. מאז המפץ הגדול ועד אחרי מלחמת לבנון השנייה בכל סקר שנעשה הייתה עדיפות לגוש הימין.
אהוד ברק שהיטיב להבין זאת, ייעץ ללבני באחת השיחות ביניהם בעיצומה של מערכת הבחירות האחרונה להשקיע מאמצים בהבאת קולות מימין. ככה תצליחי לשבור את ההגמוניה של הימין ולא תפגעי במאגר הקולות במחנה שלנו. כשהתבררו תוצאות הבחירות וממדי ההישג הסוחף של לבני, התברר שברק צדק. לבני רוקנה את מאגר המנדטים בשמאל על חשבון העבודה ומרצ. גוש הימין נשאר איתן, והיא לא הצליחה להרכיב ממשלה.
עכשיו מתברר בסקרים שגם המחאה החברתית שהוציאה מאות אלפים לרחובות, אינה שוברת את המבנה הגושי. יחימוביץ' המרוויחה העיקרית מהמחאה צודקת בכך שהיא מכריזה שהחלוקה לימין ושמאל אינה קדושה, בטח לא בהקשר החברתי. אבל יחימוביץ' אינה מצליחה לשבור את המחסומים. היא לא העבירה בינתיים מנדטים מהליכוד, והיא ניזונה ממאגר המנדטים המתכלה של קדימה. אם מסתכלים על המחאה בעיניים אלקטורליות, מגלים שהיא בעצם ריסקה את קדימה שלא הצליחה להיבנות כאופוזיציה, הצילה את מפלגת העבודה אחרי הפילוג שיזם ברק והזניקה את יחימוביץ', שהפכה לכתובת החברתית הזמינה.
מנגד, נתניהו לא נפגע מהמחאה, ואם הייתה פגיעה כזאת היא נרשמה בשוליים. למעשה, המחאה החברתית הביאה להחלפת דגלים במרכז-שמאל המפה הפוליטית: הדגל המדיני הוחלף בחברתי. יחימוביץ,? על פי סקר "מעריב", נחלשת ואינה מצליחה לנפץ את תקרת הזכוכית, לייצר קרב של ראש בראש מול נתניהו על ראשות הממשלה. האג?נדה הביטחוניסטית של נתניהו ופרויקט איראן וכמובן נאום הקו האדום המוצלח באו?ם אינם מיטיבים עם יו?ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שתצטרך להצטייד בהקדם באיזה גנרל או שניים.
ולמרות זאת, זקן הח"כים בעבודה פואד בן אליעזר, האיש שראה הכל, טוען מנגד שבכל מערכת בחירות יש עליות ומורדות ויחימוביץ? תתייצב בסופו של דבר מול נתניהו למאבק צמוד. שאף אחד לא יטעה, הכל עוד פתוח, הוא אומר.
לא מזהיר להיות היום ח"כ בקדימה כשאתה יודע שרוב הסיכויים שבעוד שלושה חודשים תצטרך לחפש קריירה אחרת. יותר אופטימי אבל גם לא תענוג גדול הוא להיות ח"כ בליכוד. אמנם אתה בצד המנצח של הסקרים, אבל לפי כל תרחיש בין שישה לשבעה חברי כנסת מכהנים, ביניהם אולי אף שרים ותיקים, עשויים למצוא עצמם במקומות לא ריאליים. מה שקרוי בסלנג הפוליטי "טבח? או "מרחץ דמים".
החישוב הוא פשוט. על פי השיטה הנהוגה כיום, ח?כים יכולים להתמודד רק ברשימה הארצית שלה מוקצים 20 המקומות הראשונים. בליכוד 26 ח"כים אם מורידים מהמניין את נתניהו, אבל אם מוסיפים את צחי הנגבי שהוא משול לח"כ מכהן מבחינת רמת המוכרות מגיעים לחשבון סופי שלפיו 27 שרים וח"כים מתמודדים על 19 מקומות. כך שההיסטריה בשיאה, ועל נתניהו מופעלים לחצים להגדיל את הרשימה הארצית.
נתניהו לא מתלהב מהרעיון אבל מוכן להקטין את הלחץ בכך שיאפשר לזאב אלקין להתמודד על משבצת העולה (מקום 21) אף שתכף הוא סוגר 20 שנות עלייה, ולאיוב קרא הנצחי להתמודד על משבצת המיעוטים (23). אבל גם במצב הזה יירשמו טרגדיות אישיות. זו הסיבה שאפילו לא עבר שבוע מאז שנתניהו הכריז על בחירות וכבר הח?כים בליכוד בקושי ישנים בלילה. מפרפרים בין ניחומי אבלים לשמחות יותר מאי פעם ומשועבדים לטלפונים. אם הח?כים בקדימה יכולים להתנחם במשהו, זה בכך שהחוויה המפוקפקת הזאת נחסכה מהם. מי אמר שהכל שחור בקדימה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם