מי הסאדיסט האמיתי?
כשתנועת "אם תרצו" תוקפת את יזהר אשדות ואת אתניקס על שירים שמאלנים שכתבו היא משתיקה ציבור שלם שיפחד להביע דעה על הכיבוש. תגובה לארז תדמור
לאחר מכן פרסם מי שהיה סגנו, ארז תדמור, טור שבו הוא מבקש לבוא חשבון עם יזהר אשדות, שהוציא לאחרונה את השיר "עניין של הרגל", העוסק בהשפעות השירות הצבאי בשטחים. בין השאר, תדמור טוען שאשדות סובל מ"סאדיזם סמולני" (כך במקור), ומציע לקרוא לביוגרפיה שלו "מטמטום עד הרוע הדרך קצרה".
אבל "אם תרצו" והרטוריקה הרדודה והאלימה שלה לא הן הבעיה, הן רק ביטוי שלה. הבעיה היא התנאים המאפשרים לתופעה כזו לצמוח ולהכות שורשים בשיח הציבורי בישראל. בדיון בפייסבוק שהיה מבוסס על הטור של תדמור רוב המשתתפים היו תמימי דעים: אשדות כתב את שירו לא משום שהוא מאמין בתוכנו, אלא מכיוון שהוא מאמין שתוכנו יעזור לו למכור יותר. והציניות מלאת המשטמה הזו, חוסר האמון המובנה בכנותו של הדובר המסכל מראש כל אפשרות להדיין עמו או לדון בדבריו, נדמה לי שהיא אינה מקרית.
ואמנם, כשמישהו ניסה להפנות את תשומת הלב לתוכן השיר, טענו לעומתו שהוא לא הבין את הטור. לכן חזרתי לטור וקראתי אותו שוב. אבל ככל שהפכתי בו לא הצלחתי להתחקות אחר מהלך הטיעון של תדמור, לא הצלחתי למצוא שום דרך להשיב לו. ולא לחינם: שהרי לתדמור אין שום טיעון! מטרתו הייתה אחת: לתייג גם את יזהר אשדות כמשתייך לאותה קבוצת "גיבורי תרבות חולניים", שעליהם תדמור מבקש להתגולל.
תדמור לא רק נמנע מלהציג עובדות, שעליהן ועל פירושן אפשר להתווכח, הוא במפורש שלל את
לתדמור לא אכפת אם אשדות מקשיב, הוא מפחד שמישהו יגיב: הוא חושש שיפרוץ כאן דיון, שבו בזמן שהוא רוצה מלחמת בוץ עם יריבים שמטיחים את מיטב הסיסמאות וכינויי הגנאי זה בזה. מה שהוא רוצה, אם כן, זו אלימות, זה פחד. מה שמעניין בטקסט של תדמור, ולא רק בו, איננו הדיון שהוא מבקש לנהל, אף לא היעדרו של דיון – אלא האופן שבו הוא חותר לבטל את האפשרות לקיים דיון כלל.
וכך, בו בזמן שתדמור מאשים את "מערכת המשפט וארגוני השמאל הקיצוני" בכך שהם מטילים אימה על חיילים הנרתעים להפעיל את נשקם, הוא מפעיל את אותו המנגנון ביחס לציבור הישראלי: יידע כל אמן שאם רק יעז לסטות מהתקן "הציוני" שקבעו "אם תרצו", צפוי גם לו גורל דומה. נראה שלא במקרה פנתה התנועה להטיל את מוראה על המוזיקה הישראלית: אם אמן, שקריאת תיגר על המוסכמות היא ממהותו, יפחד לפצות פה – קל וחומר שאזרחים מהשורה לא יסתכנו בחריגה מהקווים, מחשש שיואשמו ב"סמולנות".
וכך לא רק הדיון הציבורי מידלדל, גם השרירים שמכוחם חברה דמוקרטית בריאה מוּנעת לדון בדרכה ובעתידה מתנוונים. "מה שיוצא", אם כן, הוא חברה משותקת, שאינה מסוגלת לקיים דיון ציבורי חיוני בשאלות מהותיות שעומדות על הפרק, למשל: מהו המחיר שמשלמת חברה אזרחית על האלימות שבניה מפעילים יום-יום נגד אוכלוסיה אזרחית, מכורח המשטר הצבאי שחל בשטחים?
או: האם העמקת השליטה בשטחים סותמת את הגולל על האפשרות לפתרון של שתי מדינות, ואיך בכלל תיראה מציאות של מדינה אחת דו-לאומית? קול דממה דקה.
כעת, מיהו הסדיסט שמסב נזק לארצו? סוף סוף, פנייתם של אנשי "אם תרצו" לעסוק בניתוח מגמותיה של המוזיקה העברית היא לא רק הרסנית, היא גם אירונית. משום ששוב ושוב, במתקפותיה הבוטות נגד מוסדות אקדמיים, ארגוני שמאל, כעת גם אמנים, היא מוכיחה בסגנון הברוטלי הבריוני שלה שאין לה שמיעה מוזיקלית, שאוזניה אינן כרויות לשמוע צלילים עדינים ולהבחין בניואנסים דקים של משמעות.
שוב ושוב "אם תרצו" אינה מצליחה – אולי גם לא רוצה – להבין שביקורת אינה שקולה בהכרח לשנאה. להפך, לעתים היא באה ממקום של כאב עמוק, של דאגה כנה לדמותה של החברה הישראלית וחרדה גוברת לעתידה.
הכותב הוא פעיל בתנועת לוחמים לשלום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם