הוריו של מג'די חלבי: "נגלה מי רצח את בננו"
שבע שנים וחצי האמינו הוריו של החייל כי בנם הנעדר יחזור בריא ושלם. שבוע אחרי שנמצאו שרידי גופתו, הם מתקשים למצוא נחמה ונערכים למלחמה הבאה: לגלות מי הרג את בנם. האם פאהמיה: "מה מג'די חשב כשרצחו אותו? הוא צעק לי 'אמא'?"
"שבע וחצי שנים חיכינו למג'די שיחזור", ממשיכה פאהמיה. "שבע וחצי שנים אני רוצה את הבן שלי חי. רוצה לחבק אותו, לראות אותו, להרגיש, להריח את הריח שלו, את החום של הגוף שלו. בלילה, לפני השינה, הייתי סוגרת את הדלת, אבל לא נועלת. הייתי משאירה מפתח למג'די, מתחת לתריס. אולי הוא יבוא. אמרתי, כשמג'די יחזור, אני רוצה לחבק אותו שנה. ככה, בתוך הידיים שלי, כמו תינוק קטן". היא מדגימה תנועות ערסול. "לא לעזוב אותו. לא לתת לו ללכת. חשבתי שאם הוא חוזר, אני לא רוצה שיתחתן אף פעם. אני רוצה שיהיה רק איתנו, בבית, פה".
לפני שנה בדיוק, בחודש אוקטובר 2011, נהרג בנה הצעיר, אדהם, אחד מזוג תאומים, בתאונת דרכים. ארבעה בנים נולדו לפאהמיה ונזמי חלבי, גאוות דלית אל-כרמל, עכשיו נותרו רק שניים חיים.
"לפני שנה קיבלתי ילד בתוך ארון" היא בוכה, "ועכשיו עוד פעם ילד בארון, למה? כשהביאו לי את הארון של מג'די, לא יכולתי להסתכל עליו. לא רציתי. הזזתי את הראש שלי, לא לראות. לא יכולתי לגעת בארון שלו עם היד. רציתי לחבק את הילד שלי, לא לשים יד על הארון שלו, והוא מת".
"אלוהים נתן, אלוהים לקח", אומר נזמי חלבי בסוכת האבלים בבית המשפחה'' בדלית אל-כרמל. נזמי חלבי מדבר על אמונה ועל גורל. "עד הרגע האחרון", הוא אומר, "הייתה תקווה. עכשיו מג'די מת וגם התקווה מתה".
"הסיפור לא נסגר", הוא מוסיף, מכיוון שנסיבות מותו של מג'די עדיין עלומות. הוא מגלה שהבטיח לשר לביטחון פנים ולמפכ"ל המשטרה, שניהם הגיעו לנחם את המשפחה, להמתין לתוצאות החקירה, או לחכות לפחות עד תום ימי האבל. השר אמר שחקירת מותו של הבן נמצאת "גבוה בסדר העדיפויות". "אני רוצה את האמת", אומר נזמי חלבי. "לא שמאלה ולא ימינה. יש לנו הרבה שאלות ומגיעות לנו תשובות. אם לא אדע את האמת, אני לא אשתוק ולא אנוח עד שתצא האמת לאור, ואני אדע בדיוק מה קרה עם הבן שלי".
את הסיפור הזה מתחילים מהסוף. לפני שלושה שבועות, שבע שנים וחצי אחרי שנעלם טוראי מג'די חלבי ב-24 במאי 2005, מצא איברהים קוזלי, עובד קבלן של קק"ל, שלוש עצמות באזור נחל חיק, רבע שעה נסיעה מבית משפחת חלבי. קוזלי בא לנסר עצים כשראה את העצמות בתוך מה שתואר אחר כך כ"שק". מדובר, למעשה, בשאריות חולצה אדומה. הוא הזעיק את המשטרה. בהמשך, השבוע, בסריקות באזור נמצאו עצמות ופריטים נוספים, אך לא ידוע עדיין אם הם שייכים לחלבי.
החוקרים חשבו בתחילה שהעצמות שייכות לבעל חיים, אך שלחו אותן למכון לרפואה משפטית באבו כביר. עד היום, בכל פעם שנמצאו שרידי גופה באזור, עודכנו בני הזוג חלבי. פאהמיה מספרת שכל עדכון כזה היה מותח ומורט עצבים. הם לא ישנו ולא אכלו. דווקא הפעם איש לא עדכן אותם. במשך שלושה שבועות, זמן הבדיקה, לא היה להם מושג שמדובר בגורלו של בנם.
"פאשלה", אומר על כך נזמי. "איש לא הודיע, איש לא עדכן, למרות שהיה הסכם שיעדכנו אותי ראשון", בבדיקת הדנ"א באבו כביר הוכח שהעצמות אכן שייכות למג"די. נקבע חד משמעית שמדובר בחוליות מגבו. שלד וגולגולת, סיפרו השבוע מקורבים לחקירה, לא מצאו. העצמות, בחולצה, היו תלויות על עץ גבוה בעזרת חבל מאולתר - כבל פלסטיק של בזק. הכבל היה ארוך וכדי להגיע אליו, הם אומרים, היה צריך לטפס. בסמוך, על העץ, ננעץ סכין. העץ עם העצמות והסכין נמצא באזור שנפגע בשריפה הגדולה שהייתה בכרמל לפני כשנתיים.
אנשי כיבוי האש שביקרו בבית משפחת חלבי השבוע, סיפרו ההורים, אמרו להם שהיו באזור בעבר ולא ייתכן שהחמיצו את גופתו של מג'די. "אין מצב", אמרו לבני המשפחה. בני משפחת חלבי דוחים את הרמזים שפורסמו, כאילו יקירם
"רצח", היא אומרת שוב, "ולא רוצח אחד. שלושה לפחות. כי מג'די היה חזק, ספורטאי. אחד לא היה יכול עליו". נזמי: "לפי כל מה שעולה עד עכשיו, משיחות עם מכבי האש, עם אחרים, הגופה של מג'די הובלה למקום הזה. זה משהו חדש. היא לא הייתה שם קודם".
וואל חלבי, אחיו הבכור של מג'די: "העצמות נמצאו באזור שעוברים בו אלפי אנשים. אנחנו ישבנו אחרי השריפה בכרמל עם כל הגורמים שטיפלו בעניין. סוכם שהכרמל נשרף ואין מה לחפש באזור הזה. פתאום מוצאים את העצמות דווקא שם? מה הסיכוי שהסכין והעצמות יהיו במקום שכל כך הרבה מטיילים עוברים בו, שבע וחצי שנים, ואף אחד לא יראה? ההרגשה היא שמישהו רצח את מג'די ושם אותו שם עכשיו. למישהו היה אינטרס שימצאו עכשיו את מג'די. אני תמיד חשבתי שברגע שנמצא אותו, חי או מת, נוכל להמשיך בחיים ולצאת לדרך חדשה. אבל עכשיו זה עוד יותר גרוע. אני כל הזמן משחזר מה היה. אני מנסה להבין.
"אני לא קונה את זה שמג'די נמצא ככה", הוא ממשיך. שלוש פעמים מאז שנודע למשפחה שהעצמות נמצאו, נסע וואל לשטח. פעם אחת לקח איתו גם את קוזלי. שאל שאלות. איך מצא ואיפה בדיוק. צילם. לדבריו, מכל זווית בדרך הראשית אפשר היה לראות את העצמות. איך ייתכן שכל הנופשים שעברו באזור, אלפים ממשתתפי צעדת האביב בעוספייה ואחרים שעברו שם במשך שבע שנים וחצי, לא ראו את שרידי החייל המת. "כל הסיפור לא הגיוני", הוא פוסק. "לא משכנע אותי. אם זה היה מגיע אחרי חצי שנה, בסדר. אבל פתאום, אחרי שבע וחצי שנים מוצאים שם גופה".
בני המשפחה הקימו "צוות מומחים", בצוות חברים רפיק חלבי, איש תקשורת ובן משפחה, ראש מועצת דלית אל-כרמל לשעבר וגם סגן השר איוב קרא, שליווה את המשפחה מאז נעלם מג'די. גיבשו רשימת שאלות שיציגו לצוות החקירה שמינתה משטרת ישראל בתום ימי האבל.
אם מג'די אכן שם קץ לחייו, אומר סגן השר, מדוע התאמץ להגיע למקום סבוך, שהיה עד לשריפה מלא בצמחייה, רחוק מהבית. אדם שבוחר להתאבד נמצא במצב נפשי קשה. מנין היו למג'די כוחות הנפש לטפס על עץ גבוה כל כך, אם אכן התאבד. איך טיפס, במה נעזר, ולמה תקע את הסכין. איך ייתכן שהכבל אפילו לא נחרך בשריפה. היכן החפצים של מג'די, ביניהם פנקס החוגר והטלפון הנייד שלו. לאן נעלמה הדסקית. זאת הדסקית שפאהמיה זוכרת בוודאות שיצא איתה מהבית, ואיש לא יכול לאשר או להכחיש. "אם מישהו מנסה לטייח", אומר סגן השר קרא, "שיקום ויגיד. אנחנו לא ננוח".
כשנעלם היה מג'די בן 19 וחצי. בנם השני של פאהמיה ונזמי. וואל, אחיו הבכור, מבוגר ממנו בשנה ותשעה חודשים. הם גדלו בחדר אחד, ישנו ראש אל ראש, מיטה ליד מיטה. בחדר הסמוך ישנו התאומים: אדהם, שנהרג אחר כך בתאונה, ואייתם, צעירים ממג'די בחמש שנים. "אני כל הזמן הייתי מנשקת אותו", נזכרת פאהמיה. "הוא היה מחבק אותי והייתי שמה עליו את הראש. הייתי מבשלת במטבח והוא היה מנגן לי בגיטרה.
"גבר בחוץ ותינוק בבית. כשהיה חוזר הביתה היה מיד מושיט את הצוואר לנשיקה. בבוקר הייתי מנשקת את הילדים לפי סדר. וואל ומג'די, ואז התאומים. מאז שמג?די נעלם, הפסקתי לנשק אותם. בגלל שיש חוסר. אני רוצה את מג?די ואין".
היה חולה כדורגל. אוהד שרוף של הפועל חיפה. בעצמו שיחק כמגן שמאלי בקבוצת הנערים של דלית אל-כרמל. תלמיד מצטיין שלא טרח להכין שיעורים או להתכונן למבחנים, ובכל זאת הצליח. "מחונן", סיכם נזמי את קורות חייו הקצרים של בנו. סיים ללמוד בתיכון "אורט רונסון" בדליה ולמד שנה נוספת במכללת עתיד בחיפה. הוא קיבל תעודת טכנאי והתגייס, חצי שנה לפני שנעלם, לחיל האוויר. עבר טירונות ושובץ לקורס טכנאי אלקטרוניקה. את הקורס לא סיים. הסגל זיהה שהוא מתקשה.
מג'די, שפרח בדלית אל-כרמל ונחשב למוקד חברתי, היה בצבא מופנם וסגור. הוא הופנה לקפ"סית, קצינת פסיכולוגיה. בהמשך הורד לו הפרופיל ל-45 ונוסף סעיף ליקוי נפשי. בכל זאת, לפני שבע שנים וחצי, כשניסיתי לברר מה עלה בגורלו, דיברו בצה"ל על "אדם יציב" סא"ל ניר גולן, שהיה אז מפקד מצ"ח צפון והממונה על חקירת היעלמותו של מג'די מראשיתה, אמר ש"פסיכולוגים צבאיים, מהחומר שנאסף בפעמים שמג'די בא לטיפול, שוללים אפשרות של התאבדות". רק הנסיבות ובעיקר הזמן שחולף, אמרו לי אז, מגדילים את הסיכוי שמדובר ב"פגיעה עצמית".
חלבי שובץ בבסיס מש"א 7200 בכניסה לחיפה כעובד רס"ר. חייל שקט, לא בעייתי. שבועיים לפני שנעלם ביקש מפאהמיה שתרשום אותו לבחינת בגרות באנגלית שלא השלים בתיכון.
הוא נעלם ביום שלישי. יומיים קודם, ביום ראשון, עוד מילא טופס "ווינר", דיבר עם חבר על גמר ליגת האלופות בכדורגל שתוכנן ליום רביעי. הוא היה אוהד מילאן. הם קבעו לראות את המשחק בין ליברפול למילאן יחד. ביום שני באותו שבוע היה אמור לחזור לבסיס, ולא חזר. הרס?ר דיבר איתו בטלפון והסכים שיחזור רק למחרת. בבוקר שלישי, יום ההיעלמות, עבד יחד עם נזמי. בשעה שלוש וחצי חזר הביתה, התקלח והתלבש.
הוא לבש בגדים אזרחיים ולקח תיק. בני משפחת חלבי סיפרו אחר כך שאמר להם שהוא משובץ לשמירה באותו ערב. אחרי שנעלם אמרו החוקרים ששיבוץ כזה מעולם לא היה. חלבי, בדקו, לא לקח איתו מדים. גם לא בתיק. הוא יצא מהבית והלך לכיוון נתיב הטרמפים של דלית אל-כרמל. בסביבות ארבע וחצי יצאו פאהמיה ונזמי לקופת חולים וראו אותו עומד בטרמפיאדה. פאהמיה צעקה לו. "הרים את היד ועשה לי שלום" שחזרה השבוע, "וזהו. נגמר".
בסביבות השעה חמש הוציא כסף מהכספומט וקנה פחית קולה. אחר כך חזר כנראה לטרמפיאדה. מאז, עד לפני שבוע, נעלמו עקבותיו. לאור יום, ברחוב הומה אדם. "משהו קרה לו כשעלה על הטרמפ", אומרת פאהמיה. "בראש שלי, הוא ישב ליד הנהג והיו שניים שישבו מאחוריו. ואז הם רצחו אותו".
בהתחלה, סיפרה, הייתה חולמת על מג'די. "אני הולכת לבית החולים לחפש את מג'די. שואלת "איפה מג'די". "אני לא מוצאת אותו. אני יוצאת החוצה. לפני יש מגדל גבוה, ומג'די יורד במדרגות".
עכשיו החלום התחלף בסיוט. "אני כל הזמן חושבת "מה עשו לו, מי עשה לו, למה. במיוחד למה. קודם חיכיתי לו, עכשיו יש לי מלחמה חדשה. מלחמה שנייה. אני חושבת, מה מג'די הרגיש באותה דקה? מה הוא חשב כשרצחו אותו? מה עבר לו בראש? הוא פחד? כאב לו? הוא צעק לי 'אמא'?".
יומיים אחרי שנעלם, הגיע לבית משפחת חלבי הרס"ר, מפקדו הישיר, לחפש אותו. אז נודע למשפחה, בפעם הראשונה, שחלבי לא הגיע לבסיס. ב-6 ביוני , לפני שבע שנים וארבעה חודשים, הוכרז מג'די חלבי נעדר. מאותו רגע החל מסע חיפושים נרחב. הועלה מזל"ט לשמים. החוקרים הבטיחו למשפחה ש"הפכנו אבן על אבן".
"איך יכול להיות שהפכו אבן על אבן", אמר נזמי חלבי השבוע, "הגופה הייתה כל כך קרובה ולא מצאו אותה"? "גם בגלל זה", הוא אומר, הגיע למסקנה ש"הגופה הובלה למקום רק עכשיו".
"שבע שנים וחצי", אומרת פאהמיה חלבי, "האכלנו את התקווה. חיינו מהתקווה. אחרת לא היינו יכולים לעמוד על הרגליים". התחברו להורי הנעדרים האחרים. מבוקר עד ערב עסקו רק בניסיון למצוא את מג'די. זה היה מפעל חייהם. עמותת "לחופש נולד? הציעה פרס כספי, עשרה מיליון דולר, למי שיוביל למציאתו. ניסיונות שנעשו במהלך השנים, לרבות הסכם שנחתם עם אסיר עולם, שלפיו ימסור מידע על מקום הימצאו של חלבי, לא צלחו. המקרה השפיע מאוד על המשפחה. בעיקר על התאומים, סיפרה פאהמיה. הם היו בני ארבע עשרה וחצי כשמג'די נעלם. שניהם הסתגרו בבית. הפסיקו ללכת לבית הספר ונזקקו לטיפול. "אמרו לי, 'אנחנו לא חיים, אנחנו לא רוצים לחיות'. זה לא חיים".
"גם אני", היא מוסיפה, "לא חיה".
כשהשתקמו מעט והתגייסו לצבא אירעה התאונה שבה נהרג אדהם. פאהמיה הייתה ברחוב כששמעה אמבולנסים. מיד אמרה, זה הבן שלי. "אני עוד לא מעכלת שאדהם מת ועכשיו עוד ילד"?.
לפני שלושה חודשים, בצעד חריג, לפני שנגמרה שנת האבל על אדהם, החליטו לחתן את וואל. "אחת ההחלטות הקשות שקיבלתי" אומר נזמי. הוא רצה להכניס קצת שמחה לבית. קיווה שהשמחה מידבקת. האמין שבעקבות החתונה גם מג'די יחזור. "חתונה קשה", מתאר וואל. "אף אחד מהאחים שלי לא היה בחתונה".
ביום חמישי בשבוע שעבר, בשעות הבוקר, הגיע נזמי חלבי לבית החייל בחיפה. הוא מתנדב שם תקופה ארוכה. בכל חייל, הוא אומר, ראה תמיד את בבואת בנו הנעדר. לקראת הצהריים קראו לו לחדר המנהל. מיד אחריו נכנסה ראש אכ"א, האלופה ברביבאי, ואיתה קצינת העיר חיפה ועוד אנשי צוות. ניהלו שיחת חולין קצרה, משחזר נזמי, ואז, אחרי חצי דקה או דקה, הוא לא זוכר, מסרה לו האלופה את הבשורה המרה.
"היא אמרה לי 'נזמי'", הוא מתאר, "חיבקה אותי ולחשה לי, ככה, בשקט, 'מצאנו כך וכך עצמות, ואחרי שהן נלקחו לאבו כביר, ראינו שזה חזק וזה אמיתי וזה מתאים למג'די, הבן שלך".
איך הגבת?
"פרצתי בבכי. התקשרתי הביתה ואמרתי לאישה שמגיעים מהצבא, שתכין קצת את הבית. ביקשתי שאף אחד לא יגיד לה כלום עד שנגיע. אחר כך לקחו אותי לאוטו של ראש אכ"א, ונסענו".
בכניסה לדלית אל-כרמל מתוחים עדיין השלטים "מג'די חלבי נעדר - מבקשים את עזרתכם". "הסתכלתי על התמונות של הבן שלי", אומר נזמי. "הבנתי שמג?די כבר לא ייכנס הביתה. הוא לא יבוא לאמא שלו ולאחים שלו. לא יהיה לנו שמח ולא יהיה קרנבל".
בראשית השבוע האחרון פנה קוזלי, האיש שמצא את שרידי הגופה של חלבי, וביקש את הפרס שהובטח למי שיסייע במציאת החייל הנעדר. עמותת "לחופש נולד" כבר התפרקה. קוזלי, שמעו בני משפחת חלבי, הבטיח שבכסף שיקבל יבנה גם אנדרטה לזכר מג'די ויעזור למשפחה. במשפחת חלבי לא מתעסקים בכסף. כן היו רוצים לדעת איך בדיוק מצא את העצמות.
"הבן שלי הוא הכסף שלי" תמצתה פאהמיה את הנקודה. "אני יכולה לגור בהר ולאכול עשבים. אני צריכה את הילדים שלי. לא כסף".
ביום שישי בצהריים, יממה אחרי שהודיעו להם שנמצאו עצמות בנם, נערכה לווייתו של טוראי מג'די חלבי בבית העלמין הצבאי בעוספיה. בבית העם נאספו הנשים. "אני", אומרת פאהמיה, "לא רציתי ללכת. לא רציתי להיפרד מהתקווה.
"השתגעתי", היא אומרת. "בכיתי בלי הפסקה. כשראיתי את הארון של מג?די לא האמנתי. אמרתי לו "מג'די, בן שלי, אני מתגעגעת אליך כבר יותר מדי זמן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם