המלחמה בלוב נגמרה, השלום עדיין רחוק
שנה אחרי לכידתו והוצאתו להורג של קדאפי, המורדים לשעבר עדיין נלחמים נגד נאמני הרודן ובמדינה יש חשש כבד מפני העתיד
- דיווח בלוב: בנו הצעיר של קדאפי נהרג
היום אל-גובי חכם יותר ועצוב יותר לנוכח גורלה של ארצו, שעדיין אחוזה בפרצי אלימות וכאוס. בסוף השבוע, עם ציון שנה ללכידתו והוצאתו להורג מול המצלמות של הרודן קדאפי, השלים הגלגל סיבוב של 360 מעלות, בעוד המורדים לשעבר, שעכשיו מהווים את הצבא הלאומי, צרים על העיר באני ואליד, המעוז האחרון של נאמני הדיקטטור.
כשבריוני באני ואליד הואשמו בהריגת המורד שלו מייחסים את תפיסת קדאפי ב-20 באוקטובר בשנה שעברה, אל-גובי הצטרף לבריגדות ממיסרטה - מעוז המורדים שספג את הפגיעה הקשה ביותר בשנה שעברה - שזרמו דרומה דרך המדבר לכיוון באני ואליד. אבל כוונתו לא הייתה להילחם, אלא לפעול להפסקת הלחימה. "הם רצו להיכנס לתוך העיר, ואני אמרתי:'צריך לחכות להחלטת הממשלה'".
ההחלטה התקבלה, ואתמול נרשם יום הלחימה החמישי בין יחידות הממשלה ונאמני קדאפי. ללא קשר לתוצאת הלחימה בבאני ואליד, אל-גובי אומר שהיא חושפת את הפילוג בין הערים שהתקוממו לבין אלה שלא. "כולם כאן במיסרטה מכירים את המלחמה, כולם כאן איבדו מישהו, אח, חבר. אני איבדתי את מרבית חבריי במלחמה. ומה קרה בטריפולי? כלום".
התחושה הרווחת במדינה, שעדיין מתמודדת עם אלימות, עם רצח השגריר האמריקאי ועם קיפאון כלכלי, היא תחושה מתוקה-חמוצה של עצמאות מעורבת בחשש. כמו לובים רבים אחרים, גם אל-גובי חושש שאחרי שניצחו את המלחמה, הפוליטיקאים יפסידו את השלום.
"אלה בממשלה רוצים לקחת את הכסף ולקבל את הכוח", הוא אומר. "אפשר לקחת את הכסף, אבל צריך לעשות איתו משהו. אנחנו צריכים הכל. אנחנו צריכים תחבורה ציבורית, מסילות ברזל, אנחנו צריכים בתים". אבל במקום כל אלה, ללובים יש מלחמה.
כשמקשיבים לסיפורו של אל-גובי, העובדה ששרד נשמעת כמו נס. כשכוחות קדאפי ביקשו למגר את ניצני מהפכת האביב הערבי שפרצו בפברואר בשנה שעברה, אל-גובי מצא את עצמו ברחובות מיסרטה, נלחם עם רובה נגד טנקים.
הוא כמעט ראה את המוות בהפצצה של נאט"ו, ואז,
אבל אל-גובי הוא לא הלוחם הקשוח הטיפוסי. הוא בן 31, אבל נראה צעיר יותר. הוא מדבר בקול שקט, עד כי לפעמים צריך לבקש ממנו לחזור על דבריו. הוא משתמש בעיקר בעבודה כדי לשכוח את אימת המלחמה ונכנס במלוא המרץ לעסקי הבנייה ויבוא הטקסטיל של המשפחה, שכוללים גם נסיעות עסקים לאיטליה ולמזרח הרחוק. "לפני המלחמה היה לי סגנון חיים אחד, כל הזמן רק חיפשתי כיף", הוא אומר. "בזמנו היום שלי היה מתחיל אחרי השעה שמונה בערב. עכשיו זאת השעה שבה היום שלי נעצר".
במהלך המלחמה הוא חשב שייהרג ומצא נחמה בהבטחת הקוראן כי אלו הנהרגים בקרב יקבלו מעמד של שהיד. "נהגתי לחשוב שנולדתי להיות שהיד", סיפר . והוא לא היה היחיד. האמונה בעולם הבא הייתה המניע של רבים מהמורדים, אולי הדבר היחיד שנתן להם מספיק שכנוע עצמי כדי לעמוד מול טנקים וארטילריה כבדה, כשהם חמושים רק בנשק קל.
זו אמונה מאוד שונה מזו של הג'יהאדיסטים, הוא מתעקש, שדגליהם השחורים נתלשו בזעם כשצעדו ברחובות מיסרטה מוקדם יותר השנה. אל-גובי מתלונן באותה מידה על הפוליטיקאים תאבי הבצע ועל המפלגות האיסלאמיות, שלדבריו מנסות להגיד ללובים איך לפרש את הדת. ה
וא גם מתגעגע לרוח האחדות ששרתה בלוב, רוח של לונדון בתקופת הבליץ. "בזמן המלחמה כל האנשים במיסרטה היו כמו משפחה אחת גדולה. עכשיו כל אחד דואג לעניינים שלו".
הוא , מצדו, החליט להתחתן, ויותר מכל הוא רוצה ילדים. הוא גם חושב על העולם הבא. "בקוראן כתוב שאם אתה שהיד, אתה יכול לשבת במקום טוב עם השליחים. כתוב גם שאתה יכול להזמין 70 מחבריך לבוא איתך", הוא אומר בחיוך. "אז אני מקווה שבסוף, אם לא אהיה שהיד, לפחות חבריי יזכרו להזמין אותי".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם