תודו שלא הבנתם: למה לגנוב יצירת אמנות?
איך השתלטו סוחרי סמים וארגוני טרור על שוק האמנות הגנובה, ומי יכול להרשות לעצמו להחזיק רמברנדט בבית השימוש? הצצה נדירה
שוק יצירות האמנות הגנובות מגלגל כשישה מיליארד דולר בשנה בכל רחבי העולם ונחשב לפשע המשתלם ביותר אחרי סחר בסמים ובנשק, וזאת אף על פי שיצירה גנובה של אמן מוכר נמכרת - בגלל תשומת הלב שהיא מעוררת - רק בעשרה אחוזים מערכה. אספני אמנות, ארגוני מורדים, עבריינים שמבקשים לשדרג את מעמדם, המאפיה האמריקאית והאיטלקית וכנופיות במזרח אירופה הן השחקנים העיקריים בשוק גניבת האמנות.
מערכת המשפט הבינלאומית עוד לא מצאה דרך יעילה להתמודד עם היקף הפעילות הלא חוקית בשוק הזה. "השופטים לא מתייחסים בחומרה לגנבי אמנות", אומר יורם ברייר מחברת "גמולב", שעוסקת בהערכת חפצי אמנות, "זה נתפס בעיניהם כפשע קל שגורם נזק רק לעשירים. הם נוטים להתעלם מההיבט התרבותי של גניבות כאלה. אם עבריין מפסיק לסחור בקוקאין ועובר לגנוב יצירות אמנות, רוב השופטים יחשבו שהוא חזר למוטב. בהעדר ענישה נעלמות בכל רחבי העולם מאות יצירות אמנות שמהוות את בסיס התרבות האנושית".
צרפת , בלגיה ואיטליה מובילות במספר גניבות האמנות, מן הסתם בגלל המספר הגדול של מוזיאונים הנמצאים בשטחן ומוקדשים לשמות הגדולים באמנות האירופאית. פיקאסו הוא האמן שיצירותיו הן הנגנבות ביותר- 550 מהן נגנבו בשנים האחרונות וטרם נמצאו, כמה מהן מביתה של נכדתו בפריז. אחריו ברשימה הצייר ההולנדי רמברנדט עם 80 יצירות גנובות, מהן 11 טרם נמצאו. ואן גוך והאימפרסיוניסטים פופולריים גם כן.
כמחצית מהתמונות נגנבות מבתים פרטיים, השאר ממוזיאונים ומגלריות בכל רחבי העולם. "ישראל לא שונה בתחום הזה מכל מדינה אחרת", אומר ל"סופשבוע" ג' וליאן רדקליף, יו"ר ארגון Art Loss Register, שעוקב מלונדון אחרי יצירות אמנות גנובות. "אם כי אצלכם רמת האבטחה במוזיאונים גבוהה, ולכן רוב יצירות האמנות נגנבות מבתים פרטיים ומגלריות".
טום
כדוגמה הוא מביא את קרל הורסלי, עבריין אמריקאי קטן, שגנב ב-1973 שתי תמונות של רמברנדט ממוזיאון טאפט בסינסינטי. אחרי שריצה את עונשו והשתחרר מהכלא הוא נעצר פעם נוספת באשמת גניבה, הפעם של משחת שיניים וחטיפים. "רוב גנבי האמנות הם אנשים שמבצעים סוגים שונים של פשעים ולא דווקא גניבה של יצירות אמנות", הוא מדגיש.
בשנים האחרונות כנופיות פשע השתלטו על שוק גניבת האמנות. יצירתו של פול סזאן, "הנער בווסט האדום", ששוויה מגיע לכ-90 מיליון דולר, נגנבה בפברואר 2008 ממוזיאון בשווייץ יחד עם שתי תמונות נוספות, של מונה וואן גוך. השתיים האחרונות נמצאו אחרי זמן קצר במכונית שחנתה במגרש חניה של בית חולים פסיכיאטרי, אבל עקבות יצירתו של סזאן נעלמו. לפני חצי שנה נמצאה היצירה במכוניתו של איוואן פקוביץ, ראש כנופיית פשע סרבית. פקוביץ נתפס אחרי מרדף משטרתי ברחובות בלגרד.
תחקיר שפרסם ה"טלגרף" הבריטי לפני כחצי שנה העלה שסרביה הפכה למרכז פעיל במיוחד של גניבת יצירות אמנות. מומחי אמנות בבלגרד אמרו לעיתון, שבסרביה נמצאות עוד לפחות עשר תמונות גנובות שהגיעו ממערב אירופה בדרכן למונטנגרו, שם הן נמכרות לאוליגרכים רוסים. רשת נוספת של גנבי תמונות פועלת בקוסובו, משם מועברות היצירות לאלבנים עשירים שמוכנים לשלם כל סכום עבור תמונות מקוריות. גם בבולגריה, אומר טום משברג, פועלות כמה כנופיות גנבי אמנות. "הן שודדות תמונות פחות ידועות ממוזיאונים קטנים ברחבי המדינה ומוכרות אותן בשוק השחור".
רוברט וויטמן, לשעבר סוכן אף-בי-איי שהתמחה בגניבת יצירות אמנות, צוטט לפני כשנתיים בראיון ל"הראלד טריביון", שכמה מגנבי האמנות האירופאים הגדולים חברים במאפיה הקורסיקנית, אחרים עובדים לבד אבל קשורים ברשת של מודיעים בכל רחבי אירופה. כשתא של גנבי אמנות במרסיי מוצא קונה לתמונות, הוא מודיע לכל מי שעשוי לגלות עניין. ל
על פי החשד, המאפיה האמריקאית הייתה אחראית לגניבה של 13 תמונות ממוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר בבוסטון ב-1990, בהן יצירה של רמברנדט, חמישה רישומים של אדגר דגה וציור של ורמיר. התמונות, בשווי כולל של 500 מיליון דולר, נגנבו על ידי חבורת פורצים שהיו לבושים במדי משטרה. רשויות החוק האמריקאיות חושדות שהמוח מאחורי הפריצה היה איש מאפיה בשם רוברט ג' נטיל. הוא נחקר והכחיש כל קשר. מה שבטוח, 22 שנה לאחר הגניבה ההיא, התמונות עדיין לא נמצאו.
ב-1985 נגנבו ממוזיאון מרמוטה בפריז תשע תמונות משל ענקי האימפרסיוניזם, בהן "התרשמות, זריחה" של מונה, שנחשב לציור האימפרסיוניסטי הראשון, ו"המתרחצות" של רנואר. המשטרה חשדה שהיאקוזה היפנית, שהתחילה אז לגלות עניין במסחר באמנות גנובה, עומדת מאחורי הגניבה, אבל התמונות התגלו בקורסיקה.
"אין סוג אחד של גנב אמנות", אומר ל"סופשבוע" מרק דורני, מייסד האתר Theaft Central Art, שעוקב אחרי יצירות אמנות גנובות. "הסיבות לגניבות האמנות רבות. לפעמים מכור לסמים גונב תמונות כדי לממן את המנה היומית, לפעמים הגניבות אמורות לממן עסקאות לא חוקיות אחרות. ב-1933 נגנב ציור של ליאונרדו דה וינצ'י כדי לממן עסקת נדל"ן לא חוקית".
המניעים לגניבה של יצירות אמנות שונים ומגוונים. ב-1876 גנב אדם וורת' את היצירה "ג' ורג'ינה, הדוכסית מדבונשייר" של הצייר הבריטי הנודע תומאס גיינסבורו. הוא נדד עם התמונה ברחבי העולם, מוחבאת במזוודה. עברו 25 שנים עד שחשף את המניע שלו: "אהבתי את התמונה", אמר בפשטות.
באוגוסט 1911 נגנבה ה"מונה ליזה" מהלובר בפריז. הגנב, עובד המוזיאון בשם וינצ'נזו פרוג'ה, החביא את היצירה הכי מפורסמת בהיסטוריה מתחת למעילו ויצא מהמוזיאון בלי להניד עפעף. במשך שנתיים הוחבאה ה"מונה ליזה" בארגז מתחת למיטה של פרוג'ה. אחרי שנתיים הוא שב למולדתו איטליה והציע את התמונה לגלריה בפירנצה. הוא היה בטוח שיזכה בתהילת עולם על מעשה טוב, אבל בעלי הגלריה פחות התלהבו ודיווחו למשטרה.
"פעלתי מתוך דחף רגעי", הסביר פרוג'ה, שאחר כך שינה גרסה ואמר שלקח את ה"מונה ליזה" מתוך פטריוטיות. "רציתי להשיב את התמונה לאיטליה אחרי שנגנבה על ידי נפוליאון", טען. על אף שהעובדות ההיסטוריות שהציג היו מעט שגויות, השופטים קיבלו את ההסבר שלו באופן חלקי. פרוג'ה נידון לתקופת מאסר קצרה, אחרי כמה שנים חזר לצרפת ונפטר ב-1925.
ב-1961 גנב קמפטון בנטון, פנסיונר נכה, את "הדוכס מוולינגטון" של פרנציסקו גויה מהגלריה הלאומית בלונדון. "רציתי למחות נגד עלות אגרת הרישוי של הבי-בי-סי", הסביר ארבע שנים אחר כך, כשהחזיר את התמונה לבעליה באמצעות סוכנות הידיעות רויטרס. הוא נידון לשלושה חודשי מאסר על גניבת המסגרת של התמונה שלא הושבה למוזיאון.
ב-1974 גנבה מחתרת ה-IRA 19 תמונות מאחוזתו של סר אלפרד בייט, מיליונר אירי, בשווי של כעשרה מיליון דולר. הארגון דרש שחרור אסירים בתמורה לתמונות, אבל המשטרה עצרה את הגנבים לפני שאיש מהאסירים שוחרר.
ב-2001 נגנבה תמונה קטנה של מארק שאגאל בשווי של מיליון דולר מהמוזיאון היהודי בניו יורק במהלך מסיבת קוקטייל. זמן קצר אחר כך הגיעה הודעה מטעם ארגון לא מוכר בשם "הוועדה הבינלאומית לאמנות ושלום", שהודיעה שהתמונה תוחזר למוזיאון רק אחרי שישרור שלום במזרח התיכון. שמונה חודשים אחר כך, עדיין בלי שהושג שלום במזרח התיכון, התגלתה התמונה בבית דואר בקנזס.
לרוב יצירות האמנות הגנובות יש הרבה פחות מזל. החוקר מארק דורני אומר שרק כשני אחוזים מיצירות האמנות הגנובות יוחזרו לבעליהן - וזאת בהשוואה למחצית מכלי הרכב הגנובים, למשל. על פי נתונים נדיבים יותר, כעשרה אחוזים מיצירות האמנות מושבות לבעליהן. הרוב ייעלמו ולא יימצאו לעולם.
"חלק מהגנבים חוששים להיתפס ולכן משאירים את הציורים במחסנים עד שהם מתבלים או הולכים לאיבוד וכך נעלמים ערכי תרבות חשובים", אומר קובי שמואל, הבעלים של גלריה 97 בתל אביב, שמקים אתר אינטרנט שיסייע באיתור יצירות אמנות גנובות. שמואל אומר שהדרך הטובה ביותר להבטיח שהתמונות לא ילכו לאיבוד היא הבטחה של המשטרה לא להעמיד את הגנבים לדין.
"כמו שהצבא עושה עם ציוד גנוב אחת לשלוש-ארבע שנים, גם המשטרה יכולה לפתוח מרכז אנונימי שבו אפשר יהיה להחזיר יצירות אמנות גנובות בלי לקבל כתב אישום, פשוט לשים וללכת", הוא אומר.
חלק מהיצירות הגנובות מתגלות אחרי שנים ארוכות. לפני כחצי שנה נמצאו ברומא ציורים שנגנבו ב-1971 מביתו של מיליונר איטלקי ברובע פריולי, האזור היוקרתי של הבירה האיטלקית. 42 יצירות אמנות נדירות, בהן "דיוקן של פרש" של ואן דיק ו"ההטבלה של ישו" של פוסין, נעלמו לילה אחד בלי להשאיר עקבות.
לפני כשנה הבחין אחד מחוקרי משטרת רומא שכמה מהתמונות מוצעות למכירה פומבית. הוא יצר קשר עם האישה שהציעה את התמונות למכירה, שהתבררה כשכנתו של המיליונר שמביתו נגנבו היצירות לפני 40 שנה. על קירות ביתה, במרחק של מטרים ספורים מבית השכן המנוח, היו תלויות 11 תמונות גנובות. היא טענה שרכשה את התמונות ביחד עם בעלה לפני 20 שנה בשוק מחתרתי של יצירות אמנות והחליטה למכור אותן לאחר פטירת הבעל.
26 תמונות נוספות נמצאו בבית אחר של האישה מחוץ לרומא והוגש נגדה כתב אישום על אחזקת רכוש גנוב. "מה שמוכיח שאנחנו לעולם לא מאבדים תקווה", אמר הקולונל רפאלה מאצינו, חבר בצוות החוקרים שהקימה משטרת רומא.
לעתים קרובות הגנבים מנסים להחזיר את התמונות לחברת הביטוח שביטחה אותן במקור. זו עסקה שמשתלמת לכולם: חברת הביטוח משלמת סכום נמוך יותר מזה שהייתה משלמת למבטח, והגנב מקבל סכום כסף נאה עבור תמונה שהייתה נמכרת בשוק השחור בהרבה פחות מערכה.
"גנבים מאמינים שגניבת תמונות היא כמו חטיפה - רק בלי כל המהומה מסביב", כתב בשבוע שעבר ב"גרדיאן" אדוארד דולניק, שחיבר ספר על אחת הגניבות הידועות בהיסטוריה, זו של "הצעקה" של מונק. "זה פשע שהקורבן שלו לא יבכה או יקפוץ מהחלון, והוא יכול להביא סכום נכבד של כופר".
"הצעקה" רשמה פרק מיוחד בתולדות גניבות האמנות. הצייר הנורווגי אדוארד מונק צייר ארבע גרסאות של הציור המפורסם, שתיים מהן נגנבו. בפברואר 1994 פרצו שני גברים למוזיאון הלאומי באוסלו, גנבו ציור של "הצעקה" והשאירו אחריהם פתק: "תודה לאמצעי האבטחה העלובים". במבצע משולב של משטרת נורווגיה והסקוטלנד יארד הצליחו הרשויות להחזיר את הציור למוזיאון במאי 94', אחרי ששני שוטרים שהתחזו לסוחרי אמנות, הסכימו לשלם יותר מ-300 אלף דולר עבור הציור הגנוב.
עשר שנים אחר כך, באוגוסט 2004, נגנבו שתי תמונות, "הצעקה" ו"מדונה", ממוזיאון מונק באוסלו. שנתיים אחר כך הצליחה המשטרה הנורווגית למצוא אותן בעזרת מודיעים בעולם התחתון. לשתי התמונות נגרם נזק מסוים, מה שלא הפריע לאלפי מבקרים לנהור למוזיאון ולצפות בהן לאחר שנתלו מחדש.
לפני כמה שנים הוחזרה תמונה של מגריט בשווי של כחמישה מיליון דולר לחברת ביטוח תמורת 95 אלף דולר. ביולי94' נגנבו מגלריה בפרנקפורט שני ציורים של האמן הבריטי ויליאם טרנר, "אור וצבע" ו"צל וחשיכה". הציורים הושאלו על ידי גלריית טייט בלונדון לגלריה בגרמניה ובוטחו בסכום של כ-30 מיליון דולר.
המשטרה הגרמנית הייתה בטוחה ששתי התמונות היקרות נלקחו כבנות ערובה. למשימת החיפושים נשכרו עורך דין גרמני ושוטר ניו יורקי. שש שנים אחר כך נחת אחד הציורים על שולחנו של עורך הדין הגרמני, שנתיים אחר כך הגיע אליו גם הציור הנוסף. לא ברור כמה כסף קיבלו המתווכים ולמי שילמו עמלה, אבל גלריה טייט נפרדה מעשרה מיליון דולר שהועברו לחברת הביטוח תמורת הציורים הגנובים. בתחקיר שהקדיש "סאנדיי טיימס" לפרשה נכתב ש"כולם ניצחו".
טום משברג, שחקר את הנושא, אומר שחלק ניכר מהעסקות שהגנבים מנסים להשיג עם חברות הביטוח מסתיימות בכישלון. "הגנבים אינם מתוחכמים מספיק, בדרך כלל הם מאוד חשדנים ומתקשים לסגור עסקאות כל כך מתוחכמות".
בארץ, אומר יורם ברייאר, "גניבה של תמונות לצורך זכייה בכסף מחברת הביטוח מתרחשת לעתים רחוקות. כמה תמונות ידועות שנגנבו בשנים האחרונות נפדו בסופו של דבר על ידי חברות הביטוח. שיתוף פעולה עם גנבי תמונות אינו חוקי, ולכן לא שומעים על העסקות האלה שהן מסובכות ונמשכות זמן רב".
התחום הפורח של גניבת יצירות אמנות לא פסח על ישראל. לפני חודש נגנבה תמונה של הצייר ראובן רובין מבית בנו, דוד, בקיסריה. "פרצו לנו לבית, לקחו מהקיר את התמונה 'פרחים בטבריה' וברחו. אני מקווה שהתמונה תימצא", אומר דוד רובין. זאת הגניבה השנייה של יצירות משל רובין, האמן הישראלי שתמונותיו נהנות מהתעריפים הכי גדולים בשוק העולמי.
באפריל 2006 נגנבו מבית ראובן בתל אביב שתי תמונות שלו, "עין כרם" ו"טבריה", בשווי כולל של 600 אלף דולר. הן עדיין לא נמצאו. רובין הבן משוכנע שבסופו של דבר הן יתגלו. "לפני כמה שבועות התגלו בארצות הברית תמונות שנגנבו לפני 60 שנה. תמונות יקרות ערך צפות בסופו של דבר, מפני שאי אפשר למכור אותן בשוק החופשי. זו תחושה קשה כשלוקחים לך תמונות, אבל מצד שני אני מתפלא שהגנבים לא מוצאים משהו שיותר קל לממש אותו ומעדיפים לגנוב יצירות אמנות".
פרופ' מנחם גוטמן, בנו של הצייר נחום גוטמן, נזכר השבוע בגניבה של ציור של אביו מתערוכה במוזיאון תל אביב. "לפני כ-30 שנה המוזיאון העלה תערוכה רטרוספקטיבית של ציוריו של אבי. אחד המבקרים הגיע לתערוכה, לקח ציור, הכניס אותו מתחת למעיל ויצא מהמוזיאון. רק למחרת גילו במוזיאון שתמונת השמן הקטנה של'סוסים עם כרכרה', תמונה יפה מאוד שאבי צייר בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, נעלמה. הסיפור פורסם בעיתון עם צילום של התמונה, ואחרי יומיים הגיעה לדואר חבילה עם התמונה".
סוף טוב הכל טוב?
"לא, זה לא סוף הסיפור. אחרי שהתמונה הוחזרה למוזיאון קרה לה דבר נוראי. במוזיאון ניקו אותה ועשו לה רסטורציה ומאז נעלמו עקבותיה".
כלומר?
"היא הלכה לאיבוד במוזיאון, אף אחד לא יודע איפה היא".
ציורו של גוטמן לא היחיד שנעלם ממוזיאון תל אביב. על פי דוח מינואר 2010 שכתבה עו"ד חיה הורוביץ, מבקרת עיריית תל אביב, הנהלת המוזיאון אינה יודעת היכן נמצאות 624 יצירות מאוספי הקבע של המוסד. במוזיאון מסרו אז בתגובה שהם עמלים על פענוח זהותן של היצירות הנמצאות ברשותם, אבל גוטמן, שכבר נואש מהתמונה האבודה של אביו, צוחק כשהוא מדבר על הפרשה. "אני מעדיף שיגנבו תמונות של אבי מאשר יזייפו אותן. זיוף הרבה יותר מעליב, מפני שכל דרעק חושב שהוא יכול לעשות תמונה כמו המקור. בגניבה יש קצת מן המחמאה, כאילו הגנב אומר 'אני רוצה מאוד את התמונה'".
גבריאל אנגל, הבעלים של גלריה אנגל בתל אביב, סבור שהרצון העז לזכות בתמונה מסוימת הוא אכן זה שמניע את גנב האמנות. "אני מתעסק עם אספני אמנות שהם אנשים אובססיביים שמאוד רוצים תמונות כאלה או אחרות עד כדי כך שהם יכולים להגיע לפסים של פשע. זה המצב הכי מסוכן כשאספן אובססיבי מזמין יצירה ומחביא אותה בכספת או במרתף".
אנגל מכיר את הנושא היטב. במאי 2005 נגנבה מהגלריה שלו תמונה של ראובן רובין, "אב ובנו על חמור", ששוויה 175 אלף דולר. "הייתי בטוח שהגנב הוציא את התמונה מהארץ ואמרתי למשטרה למהר לשדה התעופה ולערוך חיפוש אצל הנוסעים. הם התמהמהו וכמו שאמרתי בהתחלה, התמונה הוצאה מהארץ". ארבעה חודשים אחר כך היא הוצעה למכירה בגלריה בפריז תמורת 35 אלף דולר.
בעל הגלריה אמר שרכש את התמונה מקשיש שטען שהיא עברה בירושה במשפחתו. אנגל, מצדו, דווקא נזכר שלפני הגניבה בעל הגלריה הצרפתי ביקר בתל אביב והביע עניין בציור. בסופו של דבר, התמונה חזרה לישראל אבל אנגל נשאר עם תחושה קשה. "לוקחים לך משהו חשוב ומשמעותי, אוצר תרבותי נעלם מהאופק, ולכן הסיפור הזה של גניבות אמנות הוא כל כך קשה".
בסופו של דבר, אומר מנחם גוטמן, "רוב גנבי האמנות נשארים תקועים עם יצירות אמנות שהם לא יכולים למכור, מפני שמיד יעלו על עקבותיהם וכל מה שהם יכולים לעשות זה להראות את התמונות לגנבים אחרים או לתלות אותן באמבטיה או בבית השימוש. חבל שזה מה שעולה בגורלן של יצירות המופת של התרבות האנושית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם