אם אובמה ינצח, זה בזכות הרפובליקניים
הנשיא האמריקאי מסיים את הקדנציה כשהוא חלש ופגיע, אבל הקיצוניות של הצד השני הרתיעה הרבה מצביעים שיצביעו למה שהם מכירים
ידידי, שר החוץ לשעבר פרופ' שלמה בן עמי, אומר על אובמה כי בחירתו הייתה מהפכנית ונשיאותו מאוד לא מהפכנית. ואף שהיה נשיא סביר, ואולי אפילו טוב בהתחשב בנסיבות הכלכליות ובקונגרס שכפה עליו מלחמה במקום לשתף עמו פעולה, במצבה הנוכחי של אמריקה הוא היה אמור להיות נשיא של כהונה אחת בלבד.
למיט רומני עדיין יש סיכוי היפותטי לנצח, ואסור להתעלם מכך. אבל אם אובמה יוכרז כמנצח, הרפובליקנים צריכים לפרק את המפלגה ולהתחיל מחדש. עם זאת, במקום זה הם יאשימו את רומני. את המועמדות העלובה, הקמפיין האומלל, הטעויות האיומות, הניתוק מאמריקה "האמצעית," שינוי העמדות. האיש לא מתאים ולא התאים, יטענו.
הם טועים. מיט רומני כן התאים. הפרופיל שלו לא פחות תקף לעת הזו משל אובמה. זו המפלגה הרפובליקנית שאשמה. מי שיכול להיבחר למועמד לנשיאות בבחירות המוקדמות של הרפובליקנים, לא סביר שיצליח להיבחר לנשיאות.
מדוע? משום שאבד הקשר בין ציבור בוחרי המפלגה לבין שאר אמריקה. זו מפלגה שתפארתה הייתה בעבר על היותה מפלגת מרכז, עם אגף שמרני ואגף ליברלי. מפלגה שבה באופן מסורתי היה אגף מרכזי שכלל לאורך השנים אישים כמו נלסון רוקפלר, ג'ייקוב יעבץ, הנרי קיסינג'ר, קולין פאוול, הסנאטורים ריצ'רד לוגר, צ'אק הייגל, אולימפיה סנואו ואחרים.
לאלו אין יותר מקום במפלגה הרפובליקנית, שהפליגה למחוזות סהרוריים והייתה למפלגה שסמליה הם שרה
זו מפלגה שנלקחה כבת ערובה בשנות ה90- ובראשית העשור הנוכחי בידי האוונגליסטים, ועתה השתלטו עליה בדלני "מסיבת התה:" אוסף של תמהונים לגמרי או למחצה שהקשר בינם למדינה שהנחיתה אדם על הירח ב1969- לא ברור. זו מפלגה שסגרה דלתותיה בפני מי שאיננו גבר, לבן, כועס ונרגן, מתנגד להפלות, שונא איגודים מקצועיים, מתעב מהגרים, אוהב רובים ומתייעץ עם ישו כמה פעמים ביום.
האופן שבו התגבשה המפלגה הפך אותה למפלגת מיעוט באמריקה; מפלגה שאיננה משקפת, מבטאת או מגלה סובלנות כלפי אמריקה של .2012 מפלגה שהתרחקה מהמרכז לא יכולה להצליח לאורך זמן. לכן כאשר הרפובליקנים יעוטו בחמת זעם על רומני שכשל מלנצח נשיא שברירי בתנאי משבר כלכלי מתמשך, מוטב להם, לטובת סיכוייהם ב,2016- להביט על עצמם. הם הכשילו את רומני, לא להפך.
המשמעות של ניצחון של רומני תהיה לא פחות מהתמוטטות מערכתית, כוללת ועמוקה של כל מדע הסקרים. תעשייה שלמה תצטרך לשנות את תורתה, שיטותיה, המודלים והמדגמים.
תעשיית הסקרים הפכה לסיפור בתוך סיפור במרוץ לנשיאות .2012 חלק מזה אפשר לייחס לעידן רווי התקשורת והמידע הזמין, שבו כמויות סקרים עצומות מוטחות בתדירות גבוהה בציבור שלא תמיד יודע לעשות בהם סדר, ובתקשורת תזזיתית שרוצה דרמה ומדגישה תמיד את הסקר יוצא הדופן, זה שמצביע על "קרב צמוד" או על מגמות שינוי.
חלק אחר בסיפור הוא מרירות, כעס, הכחשה ותסכול נגד מבשריו ופרשניו של ענף חדש: מנתחי ומבארי סקרים כגון נייט סילבר, מושא שנאתם של כל הרפובליקנים (ובתקופות מסוימות בחודשיים האחרונים גם של סוחרי פאניקה דמוקרטים.( עוד ניתן למנות בתחום זה את "פרינסטון אלקטורל פרוג'קט," "ריל-קליר-פוליטיקס," "פולסטר.קום" ואחרים.
הם לוקחים סקרים משני סוגים: כללארציים וסקרים במדינות חשובות או מתנדנדות, משקללים אותם, מוסיפים למשוואות נתונים כלכליים, מפצים על פערים בין סקר שדגם "מצביעים" לסקר שדגם "מצביעים שילכו להצביע" וכו.'
המסקנות לעתים שונות ממה שלמעגלים הפוליטיים נדמה. כאשר הרפובליקנים היו משוכנעים שרומני נמצא בתנופה אדירה (אחרי העימות הראשון,( אמרו להם: אין לזה תימוכין של ממש, משום שעלייה בסקרים הארציים לא מיתרגמת בהכרח להתקרבות ל270- האלקטורים הנכספים. הפוליטיקאים כעסו, רצו לתקשורת וקוננו על הטיה פוליטית נגד רומני.
יש להבחין בין רעשים סטטיסטיים וסטיות הגיוניות ולהתמקד בעיקר: מי קרוב יותר ומי דרכו פשוטה ומגוונת יותר להגיע ל270- אלקטורים. יש להפסיק להתלהב מכותרות כגון "רומני מוביל בשבעה אחוזים בסקר חדש של גאלופ" או מכאלה שחודש אחרי טוענות ש"אין יותר קמפיין, אובמה מוביל בתשעה אחוזים והסיפור גמור." שתי הכותרות הללו היו הבלים. אובמה ורומני מעולם לא הובילו בפערים כאלו.
לכן קיים גם הפער שבין "מרוץ צמוד 49-48 אחוז" לבין הקביעה ש"אוהיו תכריע." אוהיו היא אחת מארבע-חמש המדינות שיכולות להטות את אובמה מעבר ל270- אלקטורים. לדוגמה: אם אובמה מנצח בפלורידה, אוהיו לא חשובה. אם אובמה מפסיד בפלורידה, אוהיו חשובה. אם אובמה מפסיד בשתיהן, הוא עדיין יכול לנצח אם יזכה בווירג'יניה, קולורדו ואיווה. רומני, לעומתו, חייב לנצח בכולן.
לכן לכותרת "שוויון" אין משמעות. מדינה אחת או שתיים מתוך 5-4 הן שיקבעו. אין כיום תוכי בעולם שלא יודע לדקלם "זו הכלכלה, טמבל." ואין פרשן ביקום אולפני הטלוויזיות שלא יודע לדבר שעה בלי לקחת אוויר על "הנושאים שיכריעו את הבחירות."
לכן אפשר רק להשתאות איך ברגע באמת מכריע, שבו ארה"ב צריכה לבחור כיוון בשורה של נושאים, מתנהל בפועל קמפיין על כלום.
מעמדה של ארה"ב בעולם; אקלים; הגרעון התקציבי; ממשלה גדולה ומעורבת מול ממשלה קטנה שלא משקיעה בשירותים; השיטה הפוליטית המשתקת ומשותקת; תשלומי העברה לפנסיות של מיליונים; ביטוח בריאות; הגירה. אבל קמפיין שלם התנהל סביב "אובמה הבטיח ולא קיים" מול "רומני יודע רק לפטר אנשים באכזריות."
זה אולי היה קמפיין מרתק מבחינה פוליטית, אבל ריק מתוכן, חלול ובעיקר מלוכלך. מצד שני, מי אני שאבקר אותם. על מה בדיוק הבחירות אצלנו?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם