הצצה: האנשים שבנו את "כיפת ברזל"
בקצה אשדוד, חזק בתוך טווח הטילים מעזה, יושב מפעל אלתא שמייצר את מכ"ם המערכת. הכירו את האנשים הקטנים מאחורי המכונה
"באותו שבוע", מספר יוסי, מהנדס חשמל בהכשרתו, "אף אחד לא רצה להזמין אותי אליו הביתה, חשבו שאני נאחס". הסיפור הזה יכול להיקרא: "הצילו את המציל". המפעל של יוסי זכה לא מכבר בפרס ביטחון ישראל (בפעם ה-13) על מכ"ם "כיפת ברזל", אך זקוק בעצמו לכיפת ברזל. אלתא יושבת על הכוונת העזתית.
ב"עופרת יצוקה" נפל גראד ממש סמוך לכאן. באיזור מוצב עכשיו מנגנון יירוט. מה שעושה את אנשי אלתא לסוג של לוחמים בשטח. למפעל שקשה להאשים את מדעניו בהסתגרות במגדל השן. רובם לא רק עובדים כאן, אלא גם גרים באזורים מטווחים. קסאם בבית, גראד בעבודה. מהנדסים, הנדסאים, טכנאים - שאחרי לילה מוכה טילים מתניעים יום חדש במפעל.
כשצריך הם גם יוצאים לשטח לתקן תקלות, לעזור לצוותים להפעיל את המערכות. בפעמיים שביקרתי אצלם השתדלו לא לעשות סיפור מהאנומליה היומיומית. "אלה הם חיינו בזמן האחרון,? ענה לי אחד בשורה של פוליקר.
באין ברירה, סיגלו לעצמם תודעה כפולה. נוסחת נפש שתתיר קיום הוגן בין הלאומי לפרטי. בין הדאגה למשפחה באשקלון לבין הצורך לאבטח את "עם ישראל". אבל יש פעמים, כך הודו, שהראש החצוי לא עובד. אתה כאן, אבל רוצה להיות שם. או שאתה מבקש בו בזמן להיות בשני המקומות. ומה עושים אז?
אם אלתא היא בית המכ"ם של ישראל, אשדוד היא הבית של אלתא.
בדרך לאלתא חוצים את כיכר אלתא. בני נוער מגיעים לקורסים והשתלמויות. מה שלא מצליח, כמובן, למחוק את הפער. על הגדר של מפעל החוכמה תלויה שכונה ג'. חרדים, אתיופים, אפריקנים, אוזבקים, יושבים משמימים בפתחי הבתים, מחכים בתחנות לאוטובוס לשום מקום. כשחם באמת פושטים חולצות, מזליפים על החזה מים מבקבוקי פלסטיק. וחוזרים לשבת בחצרות העליבות.
בחצר אלתא הדשא ירוק יותר. רובים ושושנים. בפנים מייצרים כלי מלחמה, בחוץ גינון מכון ויצמני. כל שיח מלך והשקמה מלכה. מאות שנים שהיא כאן ועוד לא נולד המנכ"ל שיעז לגעת בה. הבניין שעל שמה נועד להבטיח לה חיי נצח. הבניינים האחרים נקראים "תאנה", " תמר", "אלון" ו"חרוב".
בירכתי החצר גן התבלינים. יש עובדים שבדרכם לארוחת צהריים
אלתא נותנת לבא אליה תחושת סיור בבסיס סודי. תעלומה מאחורי כל דלת. אתה מרגיש שכל הזמן מצלמים אותך, שומעים אותך, מפקחים על צעדיך. קצין הביטחון, אמיר, היה צמוד אלינו. לא לכל מקום יכולנו להגיע. אל מערכת הבקרה להגנת גבולות נכנסנו באישור. הרשו לי לספר את המעט שהבנתי. במקום כמו זה, הסנסור קורא את תווי פניך ורק אז מואיל בטובו לפתוח. אירוע בגבול מתנהל רק מכאן. המצלמה מייצרת אזור התראה ושולחת את החייל לנקודה הקריטית. כשמוסר האיום היא גם פוקדת עליו לחזור. מדהים, לא?
אלתא הוקמה לפני 45 שנה בתחום התעשייה האווירית בלוד, אבל המנכ"ל הראשון, פלטיאל מקלף, רצה לנגב, להגשים את החזון הבן-גוריוני. אשדוד הייתה פשרה: לא רחוקה מהנגב וקרובה למרכז. כיום, בין 4,000 עובדיה יש צפוניים, אבל מחציתם מאשדוד. כמה מהם משכונה גק. על הסקאנר של כל אחד מצגת: "החזון הציוני של אלתא".
אלתא היא חטיבה בתעשייה האווירית וחברה בת שלה, עם דירקטוריון וספרים עצמאיים. בארץ אין לה מתחרים בתחום המכ?ם ובעולם היא בין חמש התעשיות המובילות. "מ-1975 החברה לא הפסידה אפילו שקל", מתגאה עוזר המנכ"ל יהודה גור.
הייצוא הולך למדינות מוכרות ומוכרות פחות. כמה מהן מתחזקות קשרים סמויים עם ישראל. "לקוחות זרים", קוראים להם כאן. לא מגלים שם, רק את המאפיינים - ולא כאלה שעלולים להפליל. אנחנו חולפים ליד מערך הגנה מטילים שיסופק לקליינט קרוב. שלוש שנים נדרשו להעמיד את ההזמנה על פי דרישותיו. "אצלנו כל אחד רשאי לסדר לעצמו את הסלט", אמרו לי.
השלושה שפוגשים בחצר מעוניינים פחות בסלט ויותר בבירה. מאחוריהם קילומטרז' רצחני שעשו מאדלייד, אוסטרליה. בתור קבלני משנה של בואינג הם רוכשים כאן מתקן ל-737. 40 שנה שהאוסטרלים עושים ביזנס עם אלתא, והמנכ"ל נסים הדס מרגיש חופשי לצחוק איתם. "במזרח התיכון המוסלמי מתחתן עם כמה נשים ואומר לכל אחת שהיא אשת חייו. אתם לקוחות חיינו".
בחודש שעבר קיבלה התעשייה האווירית מצה"ל חוזה למערכות מכ"ם מתקדם. המכ"ם, מסוג "אלפא", יותקן בסטי"לים של חיל הים. לפני כשנה נחתם שיתוף פעולה עם איירבוס. לא מכבר התחרתה אלתא מול הענקית האמריקאית ריית'ון וזכתה. אף על פי שהילארי קלינטון ניסתה, לדברי המנכ"ל, להפוך את הקערה על פיה. "לולא הייתי יודע שהיא אמריקאית, הייתי אומר שהיא אנטישמית".
נסים הדס הוא איש דק, גבוה וחרישי. בן 58. נולד בקהיר למשפחה אמידה שהגיעה לארץ חסרת כל. הם הושלכו למעברת יבנה, אך הדודה מתל אביב פסקה: "בואו לעיר, שהילדים ילמדו בבית ספר טוב". אבל בתל אביב העוני היה הרבה פחות נוח, מה שאילץ את המשפחה להחליף מעברה במעברה. חמש נפשות בחדרון במעברת שייח מוניס.
אפילו שולחן להכין שיעורים לא היה שם. כשרצה לקרוא, הסתגר נסים בשירותים בחוץ. כשהביוב היה עולה על גדותיו איבד גם את המרחב המוגן הזה. אבל אמו הבחינה שמתוך כל הדלות הזו מבצבץ ילד מוכשר. בזכותה הוקפץ לכיתה ג'. " לא שהייתי כזה גאון, אבל בתנאים ההם, ילדים אחרים לא הגיעו לכלום".
בית הספר היה ברמת אביב והיית התלמיד היחיד מהמעברה. הצפונים הסתכלו עליך מלמעלה?
"קצת, אבל היו לי ציונים טובים, בעיקר במקצועות המדעיים".
הוא סיים תיכון בגיל 16 והתקבל לטכניון. כשהגיע לגיל גיוס השתלב בעתודה. אף שברוב ההרצאות היה רק ברוחו, סיים בהצטיינות תארי "מוסמך" בחשמל ובפיזיקה. לאחר מלחמת כיפור הגיע לחיל האוויר ועסק במערכות לוחמה אלקטרוניות. השתחרר רס"ן ולפני כ-30 שנה נחת בחצר התעשייה האווירית. אלה היו ימי הלביא ועל אלתא הוטל לפתח את המכ"ם שלו.
למנהל הפרויקט קראו עובדיה הררי וכשראה את מי שלחו לו מאלתא, לא בדיוק התלהב. "אתם מטומטמים או מה?", זעק הררי ז"ל באימפולסיביות אופיינית, "מה הבאתם לי את הילד הזה?". לימים היו לחברים בנפש והדס ראה בו מורה דגול. "כשאתה מביט לאחור אתה מוצא מעט אנשים שהשפיעו על החיים שלך, עובדיה הררי היה אחד מהם".
כהררי המנוח, גם השיח של הדס שזור "ציונות". חושב שהדתיים הלאומיים הם הציונים האמיתיים. רחוקים מהברים והבירות של תל אביב. משמשים חומת מגן מול פגעי הזמן. לפני 30 שנה היו "חותכים את הראש" למי שהטיף לדבר עם הפלסטינים. מי מבטיח שבעוד 30 שנה לא יטיפו לנו להתאסלם, להיות אתאיסטים? "מי שימנעו זאת הם הדתיים הלאומיים".
למה אתה לא אחד מהם?
"קודם כל, אני די מאמין. פעם גם לא הייתי נוסע בשבת. לעתים קרובות אני מוצא את עצמי קורא תנ"ך. אז אני באמצע".
העבודה עם מערכות לחימה עשתה ממך אדם יותר פסימי או יותר אופטימי?
"ברגע שאתה יושב וחרד, אתה נהיה פסימי. אני יותר אופטימי. העשייה גורמת לך להרגיש שאתה שולט בגורל שלך. אסור להיות בנירוונה".
תקרית כפי שהייתה במרס אשתקד עשתה את הדס אפילו אופטימי יותר. מערכת של אלתא, "מעיל רוח", סיכלה פגיעת אר-פי-ג'י בטנק ליד ניר עוז. "בלעדיה, ארבע משפחות היו מבכות את בניהן".
המחשבות על השכול האפשרי מלוות את העבודה?
"זה כל הזמן ברקע. החזון שלנו הוא הצלת חיי אדם. אגב, משפחות הטנקיסטים התקשרו אחרי היירוט והודו לצוות הפיתוח".
אני שואל אם פיתוח "כיפת ברזל" לא נעשה במחיר כבד מדי. טיל בכמאה אלף שקל נגד רקטה שעולה רק כמה אלפים? הדס מפריך את היגיון השאלה. פונקציית הנזק שגורמת הרקטה היא שקובעת. "כשמחבל דוקר חייל, הסכין שלו מבחינתי לא עולה חמישה שקלים אלא מיליונים".
אחרי מלחמת לבנון השנייה, הוא ממשיך, התרוצצו מספרים על אומדן הנזק. "היינו מוכנים לשלם הרבה הרבה כסף לפתח טיל שימנע את ההרס". לדעתו , הטענה שלי מחזיקה מים רק אם רוצים ללכת לפתרון גלובלי. "להם יש מיליארד טילים, אז אני צריך מיליארד כיפות ברזל".
אבל לא זה המצב. השבוע נמסר כי בשטח תוצב מערכת חמישית ומשודרגת של "כיפת ברזל". בין השאר שופרו טווחי היירוט. המערכת החדשה גם תאפשר למפעילים להתמודד טוב יותר עם מטח של רקטות. כיום הכיפה רושמת, לדבריו, 90 אחוזי הצלחה.
האם השיעור היפה הזה לא מייצר אצל הישראלים אשליית הגנה מוחלטת? תחושה שהניצחון הושג בעצם? נסים הדס סבור שהמלחמה לא תוכרע הפעם בהשמדה טוטאלית של צד א' או צד ב'. האויב מבין שנקודת התורפה של ישראל היא נשק תלול מסלול. קצב הירי בסיבובים האחרונים במרס היה מטורף לאין שיעור לעומת "עופרת יצוקה". " אפילו חששתי שבסוף יירו טיל על תל אביב".
על אילו אזורים "כיפת ברזל" מגינה?
"זאת לא החלטה שלנו".
הקב"ט אמיר: "המערכת באחריות צה"ל ועל פי הערכותיו נוסעת בארץ".
מוטי אלמליח גר במושב ינון שליד קריית מלאכי. קרוב מאוד לקו האש. באלתא הוא מתפקד כראש מנהלת "שמובילה תוכנית גדולה ללקוח זר". בן 40, שכמו הדס מנכ"לו בא גם הוא מהמצוקה. נולד וגדל בקריית מלאכי, בשכונת קיבוץ גלויות.
"הכי גרועה בקריית מלאכי", הוא מדגיש. נעוריו היו ניסיון אחד רצוף לעקוף את סמטאות הפשע. "אתה בן 11, משחק כדורסל גם עם הנרקומנים, פתאום בסוף השבוע אתה רואה בטלוויזיה שהם יושבים בכלא".
אלמליח בחר לשבת על המתמטיקה. הוא סומן כ"ראש טוב" וסביבתו התחילה לזמזם: "אתה חייב להיות מהנדס". כשהיה בכיתה ט' פתחו לראשונה מגמת אלקטרוניקה בבית הספר בקריית מלאכי. אלמליח הרגיש שעולם נפתח לפניו. דמיונו השתעבד למעגלים ולרכיבים. כשרכז המסלול לקח אותם לאלתא, ההתרגשות הראשונית הייתה לסערה.
"לכאן אתם צריכים להגיע. בתור מהנדסים, לא הנדסאים", אמר לנערים. "וזה נכנס לי חזק לדיסקט". הוא סיים ללמוד הנדסה ובשלב מסוים הפך בראש את אופציית "הבועה". " אתה אומר לעצמך: 'שמע, יש מלא כסף בהיי-טק'". בכל זאת החליט לשגר קורות חיים לאלתא. "כתבתי, שלחתי, ראיתי את האנשים, אמרתי 'אני בא'".
שלושת ילדיו - רון, אייל והבת עדי - נולדו תוך כדי עבודה באלתא. שלושת ילדיה של גלית אלון באו לעולם על טיל. היא המשיכה לעבוד עד הצירים, שבועיים אחרי הלידה התקשרה לשאול מה העניינים. גלית ובעלה ירון הם זוג ששולט בכיפה. הוא עובד במפעל "מיקרוגל" של אלתא, שקשור בפיתוח טילים לכיפה. היא מנהלת קבוצה שהעמידה טכנולוגיה שמייצרת אלומות דיגיטליות ומשפרת ביצועים. "אנחנו משפחה מגויסת לאלתא", גלית צוחקת.
אלון מחזיקה בתואר שני בהנדסת חשמל ומחשבים. בת 37. נולדה בדימונה, שם עברה עליה ילדותה. בצבא הייתה קצינת קשר, הכירה את ירון והמשיכה אתו ללימודי הנדסה באוניברסיטת באר שבע. כבר 12 שנה שהיא באלתא.
בבית מדברים רק עבודה?
"משתדלים שלא, אבל לפעמים גולשים".
עד כמה את מסוגלת להפריד בין העבודה לבית?
"אני שוטפת כלים וחושבת מה אני צריכה להגיד לאנשים. איזה דיונים לערוך. זה משהו שבתת מודע משתלט עליך".
היא גרה בגן יבנה ומתחככת בחזית. שנים של גראדים מאחוריה. כשהכיפה עשתה בינגו בפעם הראשונה הרגישה שהיא מתעופפת מנעלי העקב שלה. הרגשת סיפוק שקשה לה לתאר. "היית מעורב בהצלת חיים. זה לא לקוח זר שקנה את המערכת ומי יודע מתי ישתמש בה. פה יש לך השפעה על היומיום". עכשיו זה עדיין מרגש, אבל שגרתי יותר.
מוטי אלמליח זוכר את היירוט הראשון (7 באפריל 2011) דרך החוויה של גיסתו. לאחר שספגה מטחי פצמ"רים פונתה משפחתה מניסנית לצפון. חלפה שנה ולבנון השנייה תפסה אותם בביתם החדש. משפחת בר-יהודאי ארזה שוב, ירדה לאשקלון והתייצבה לראשית עונת הקסאמים. באותו יום שעליו אלמליח מספר לי, לכדה האזעקה את גיסתו במכוניתה. היא טסה החוצה וראתה את היירוט בשידור חי. הרגישה שמשהו משתחרר בה ורצה אליו מתייפחת. אסירת תודה. בזכות אנשים כמותו היא לא צריכה יותר להתחבא. "בכיתי יחד איתה", מתוודה אלמליח.
"אתה כל הזמן שואל את עצמך, מה התכלית במה שאתה עושה? אנחנו לא סטארטפיסטים שבאים לקושש בוכטה וללכת. אנחנו אנשים שעובדים קשה מאוד, עבור הרגעים האלה אנחנו חיים. אתה חושב לעצמך: "ללא הכיפה ישראל הייתה שקועה עמוק והרבה בבוץ העזתי". הודות לכיפה המדינה השתחררה מהלופ של: חיסול, קסאם, כוח צה?ל שנכנס לשטח. לא רק את השגרה אנחנו מצילים. גם את חיי החיילים".
הם מסבירים לי שדווקא בימים של אש, המפעל מתעקש לשמר על שגרת עבודה. לעמוד בלוחות הזמנים, בקצב ההזמנות. אבל בקיץ 2011 לא הייתה ברירה והשערים ננעלו ליום. ואז בדיוק הופיע לקוח וגילה שאין איש בבית. המנכ"ל ששהה בחו"ל הקפיץ את אחד המנהלים מהבית והלקוח טופל. דיבורים בנוסח "אני, אלתא ו'המצב'" קצת מביכים אותם.
גלית אלון, אם לשלושה, פתוחה יותר לדיבורים מהסוג המודאג. עם כל התארים בחשמל, עם כל תרומתה ל"כיפת ברזל", בסופו של דבר היא אם חרדה. כשמשדרים בחדשות שחוסל מישהו מחמאס היא מיד מזהירה את הבית: "לא להתרחק מהממ"ד". אלון מודה שהיא דרוכה כל הזמן, "רעש פתאומי מקפיץ אותי".
באיזה מקום זה לא משתק אותך?
"אני מנסה לאסוף את עצמי כדי לשדר ביטחון לעובדים ולילדים בבית. אבל האוזן כל הזמן במוד של קליטה".
שמיעה היקפית.
"ממש כך. וזה מתחדד כשאני מביטה בילדים שלי. כל אופנוע שעובר עושה משהו לקטן שלי, בן ארבע וחצי".
ב"עופרת יצוקה" היו המפעל והבית אזורי הביטחון שלה. בכל אחד יש ממ"דים והכל בסדר. "הבעיה הייתה בדרך. הראש שאל כל הזמן: "מה אני עושה עכשיו אם יש אזעקה"? באותם ימים ירון לקח פעם את שני הגדולים לפסטיגל והיא נשארה עם הקטן. נשמעה אזעקה והאם לא הצליחה לשלוף את תינוקה מהנדנדה בסלון. "והאזעקה מייללת ואני תקועה איתו". רק בשניות האחרונות חילצה את בנה ורצה איתו לממ"ד. הטיל נפל ליד הבית.
הילדים לא מודאגים מכך שגם אמא וגם אבא עובדים במקום מטווח?
"אני חושבת שהם גאים שההורים בונים מערכות הגנה. זה נותן להם ביטחון".
בימים ללא טילים, אומר מוטי אלמליח, "עובדים כמו רובוט". לא נותנים דין וחשבון מה עושים ולאן הולכים. "אבל כשזה קורה אתה כל הזמן חושב על הילדים, על הבית שהשארת מאחור". במושב שלו, ינון, בית הספר פתוח גם בימים של נפילות והלם. האחריות על ההורים והדילמה - אין לה סוף: לשלוח את הילדים או לא? ובמפעל מתוספת האחריות לעובדים.
"אתה בודק, אתה מתרוצץ בין הבניינים, אתה מוודא שכולם במרחבים מוגנים". הוא כבר יודע איך כל אחד יגיב. אחת העובדות שלו, למשל, נכנסת לחרדה עם כל קסאם. ובכל זאת מגיעה בכל יום, "כי ברור לה שהיא עושה עבודה חשובה". החשש לגורלה דוחק באותו רגע את החשש לילדים. רק כשהשגרה הזמנית חוזרת, הוא מתפנה קצת לעצמו, חושב על האיום שהתחכך בו. "אתה מטרה ברורה, מטרה מהלכת, מאזרח פשוט אתה הופך לחייל קרבי בשדה המערכה החדש של ישראל".
ומה ההכרה הזאת עושה לך?
"גורמת לך לשמוע קול פנימי קטן: 'לך הביתה, לך'. ואתה בכל זאת נשאר".
בעתות חירום המנכ"ל הדס לוקח פיקוד והופך לקמב"ץ. ברור לו שנקודות התורפה הן הכניסה לאלתא והיציאה ממנה. בדרך כלל ההסעות ממתינות מחוץ לשער. כשמתוח, האוטובוסים נכנסים פנימה. עוצרים ליד כל בניין. אוספים את העובדים מאחד, מודיעים בקשר לבא: "אנחנו בדרך לתחנה מס' 14".
מכיוון שאין סיכוי ש-40 איש יתפנו בזמן, מפחיתים את מניין הנוסעים בכל אוטובוס. עובדים שגרים בצפון מארחים ילדי עובדים מקו האש. המנכ"ל עצמו הזמין כמה מהם לביתו ביהוד. "זה בא לאותת שאנחנו דואגים במובן הרחב של המילה. שהאנשים הם הנכס הכי יקר שלנו".
אני פוגש את האנשים בבוקר סתווי. ותיקי טילים כולם. כל אחד וסיפורי הגראד שלו. כל אחד והביטחון שהוא מנסה להפגין. הזלזול שלו בסכנה. ליאון הוא בן 32, נשוי עם ילד. גר באשדוד. כשהיה בן עשר עלה מטשקנט. שירת כמכונאי במסוקי קרב. האיום על הבית נותן לו ולחבריו רק מוטיבציה.
"כולנו מורעלים ואין פחד. התרגלנו". פעם היו בורחים, היום הם יוצאים לראות איך המערכת נותנת בראש. "זה ממש מרגש, פשוט סרט", קובע ליאור שגוחן מעליו. דב גם הוא מאשדוד, גם הוא בן 32. משתדל לקחת את הפיצוצים בכיף. לפני אלתא עבד במכרות תמנע והסיוט איתו עד היום. החום, המחנק, המפולות. פה לפחות הכל קורה בחוץ. נושמים אוויר. ולא, הוא "לא מפחד, הכיפה נותנת ביטחון אדיר".
שלומי הג'ינג'י גר באשקלון והוא אב לשניים. אומר שבהסלמה האחרונה אפילו לא טרח לזוז מהמחשב שלו בבית. כשנשמע הרעם אמר לאשתו עינב: "אל תדאגי, זה טיל של 'כיפת ברזל'" כעבור עשר שניות נרשם יירוט. יום אחרי ששודרגה המערכת, עפו מעזה לאשקלון שבעה טילים, חמישה פוצצו באוויר. "הייתי מאושר". כשאשתו של אורי מבאר שבע אומרת לו: "הורידו חוליה, יהיה בלגן", הוא עונה לה: "אל תדאגי, עשינו עבודה טובה, תמשיכי לראות טלוויזיה בסלון".
ליוסי , עוד באר-שבעי, יותר קשה פה מאשר בבית. "אני במצב נפשי קשה", הוא מסביר. שם הוא עוזר, לוקח את הילד לממ"ד. פה קצרה ידו ובו בזמן הוא צריך לעבוד על המערכת שלו. כש"צבע אדום" תופס אותו, הוא עוזב הכל תוך 30 שניות. חותך תהליכים שארכו ימים. לאחר הרגיעה הוא מתחיל הכל מחדש.
"לא מספיק שפיתחת פעם אחת, אתה צריך לפתח כמה פעמים". הוא עם הכיפה מבראשית. "מאז שהייתה רק שני חוטי חשמל ועד היום, כשהיא המערכת המתקדמת בעולם". יש ימים שהוא פוגש את כיפתו לאחר לילה של 20 גראדים בבית. ללא תמיכת המשפחה לא היה עומד בזה. לפעמים הוא מוקפץ בשעות הקטנות ואין הוא יכול לספר לאשתו למה. "היא חיה בערפל ורק יודעת שאני עובד על פרויקט לאומי".
הם עומדים מולי בחצי גורן. ביניהם משתרבב ראש עם ראסטות סטייל בוב מארלי ושיבה של איינשטיין. אף שהוא מעריץ את אבי תורת היחסות, השיער של רפי אינו לזכרו, אלא לזכר 23 שנות קרחות יחסית בתותחנים.
רפי (64) הוא אל"מ (מיל') ובוגר הטכניון בפיזיקה. משוגע עליה מילדות: "אהבתי הראשונה לאחר המשפחה". אבל האהבה הזאת לא גרמה לו להיות חסיד שוטה של איינשטיין. אחרי צלילה של אלפי שעות בתורתו, צף עם תובנות משלו. את פרשנותו החדשנית הציג בשני כנסים בינלאומיים. גם את סקרנות יועצו המדעי של הנשיא כבר הצליח, לדבריו, לעורר. נחוש מאוד רפי. הוא ימשיך. כמו דן שכטמן, שלא חדל עד שקטף נובל. כמו איינשטיין עצמו שנאבק על תורתו.
מה אתה יודע שאיינשטיין לא ידע?
"הוא טעה טעות נאיבית. הזמן פשוט מוחלט ולא יחסי כפי שהוא טען".
מתי גילית את זה?
"ההארה קרתה לי באלתא, אחת ההוכחות לתזה שלי קשורה בתחום המכ"ם".
אוהבים את רפי, האנשים. תוארו הרשמי: "מנהל קו ההרכבות של המכ"מים והאחראי לניסויים". הם קוראים לו "המאסטרו שלנו". המאסטרו של אלתא ממש לא מוטרד מהאפשרות שהצד האחר ישווה יכולות.
"המכשירים שלנו נותנים הגנה טובה ומתירים לדרג המדיני לפעול". וברוך, רעמה אפורה אחרת, אמר: "הגילוי הכי חזק של המערכת הוא כוח האדם שמפעיל אותה". והם צחקו וענו לו: "משפט של רמטכ"ל הבאת לנו, ברוך".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם