משחקי ריגול: ג'יימס בונד יש רק בסרטים
חשבתם שלהיות מרגל זה לצאת למרדפים ולכבוש יפהפיות? תחשבו שוב. רוברט בר, לשעבר מרגל, מנפץ את כל המיתוסים
אל תבינו אותי לא נכון: אני מעריץ של סרטי ג'יימס בונד. אני הולך לראות אותם מאותה סיבה שכולם צופים בהם: הנשים המהממות, המקומות היפים ביותר עלי אדמות וכמובן העלילה המסחררת. אני מתענג על ההתגרויות של בונד בכוח המשיכה. החליפות שלו לעולם לא מתקמטות, מכונית האסטון מרטין שלו לעולם לא נכנסת למוסך, הנשים אף פעם לא אומרות לא.
אבל כמרגל לשעבר, מה שאני אוהב יותר מכל בסרטי בונד הוא העובדה שהטוב תמיד מנצח את הרע. המשימות שלו תמיד מסתיימות באופן מושלם: הנבל מחוסל, והעולם הוא שוב מקום שבו הטובים יכולים לחיות.
להיות מרגל אמיתי זה עסק הרבה פחות סקסי שכולל לא מעט תסבוכות. כך למשל, לא פעם מתגלה כי האויב של אויבי אינו חברי. פעם, באמצע שנות ה-80, קיבלתי לידיי את תיקי ראשי האופוזיציה של לוב, שרבים מהם פעלו מחרטום שבסודן. בתחילה היה לי מושג קלוש ביותר לגבי מיהם מתנגדיו של מועמר קדאפי. כל מה שידעתי הוא שממשל רייגן רצה שקדאפי ילך.
באחד הלילות התעוררתי לקול קתות של רובים שהלמו בדלתי. שניים מאנשי הקשר הלובים שלי נמלטו משליחי קדאפי וציפו ממני להגן עליהם. דיברנו במשך רוב הלילה על לוב, על היסטוריה ועל אללה. כשהגיעה השעה שבה הם כבר יכלו לעזוב בבטחה, הגעתי למסקנה שהאנשים שבחרנו כדי להחליף את קדאפי הם סלפים מיליטנטים הנחושים להפוך את לוב לרפובליקה איסלאמית. הם לא הצליחו אז, אבל ניתן לטעון שהאנשים שתקפו את הנציגות הדיפלומטית של ארה"ב בבנגאזי בספטמבר היו יורשיהם הישירים.
אף שבמהלך הקריירה שלי כמרגל מצאתי את עצמי מדי פעם בסיטואציות אופייניות לבונד, על פי רוב הן התגלגלו באופן הרבה פחות ראוותני.במקרה אחד,במהלך מרדף אחרי מודיע חמקמק, הסוכנות שלחה אותי למונקו כדי שארחרח בקזינו במונטה קרלו.
הבעיות התחילו לפני שעליתי על המטוס: הסי-איי-אי לעג לרעיון לרכוש עבורי טוקסידו, והאישה שהייתה אחראית על הנהלת החשבונות שלנו סירבה להקציב לי אגורה לשולחן הרולטה. לכן זה לא הפתיע אותי כאשר נכנסתי לקזינו בנעליים הזולות שלי, ואנשי הביטחון זיהו שאני מתחזה ולקחו אותי הצידה לחקירה מנומסת. לא הצלחתי למצוא את המודיע שלנו, אבל בהחלט התחדדה אצלי הוודאות שאני לא ג'יימס בונד.
כל מי שעבר במטה הסי-איי-אי בלנגלי יספר לכם שחייו של מרגל מורכבים בעיקר מכושר עמידה וסבלנות. מדובר בשעות ארוכות של שהייה בתאים משרדיים, שבהן אתה עובר על אותם תיקים שעליהם עברו גם האחרים במשרד ומקווה לגלות רמז שמישהו החמיץ. או שאתה ממתין ליד הטלפון בתקווה שהמזכיר השלישי בשגרירות אקוודור יחזיר לך צלצול. או שאתה מחזיק אצבעות בתקווה שלא תצטרך לבלות את שלוש השנים הבאות במשימה בצ'אד.
כפי שאמר צ'רלס מקריי, סוכן הסי-איי-אי שהפך לסופר, ריגול הוא בסך הכל מצוד מאורגן אחרי שלל מקרי. המשמעות היא ציפייה תמידית לאותו אדם שייכנס מבעד לדלתות הסוכנות, כשהוא מוכן למסור לידיך את יהלומי הכתר.
זה לא אומר שאין רגעים בונדיים מפעם לפעם. אנשי הסי-איי-אי שאיתרו את אוסמה בן לאדן ואת המוח מאחורי פיגועי 11 בספטמבר, חאליד שייח' מוחמד, יכולים
הנבלים בדרך כלל שגרתיים. הם מתחבאים בשכונת עוני בלתי חדירה או בכפר הממוקם על צלע הר. אלה מקומות שבונד יגיע אליהם רק לגיחה קצרה ולקרב יריות. למעשה, רוב המרגלים לא ייתקלו בירייה אחת מצד האויב.
ה-MI6 האמיתי (השירות החשאי של הוד מלכותה) לא שונה בהרבה. גם סוכנים בריטים מבלים את רוב זמנם בישיבה במשרדים ולא רודפים אחרי מטוסים או רכבות דוהרות. וכמו סוכני הסי-איי-אי, גם הם טובים יותר באנתרופולוגיה מאשר בירי צלפים.
עבודת המרגל כוללת בעיקר מיון מידע ופריצה למחשבים. אין ספק שהחנונים שפגעו בתוכנית הגרעין האיראנית באמצעות התולעת "סטוקסנט" לא התרחקו במשך חודשים ממסכי המחשבים שלהם. החלק המסוכן ביותר ביום מבחינתם היה בוודאי להזמין אוכל ממסעדה סינית.
סרט הוליוודי אחר מציג את אתוס המרגל באופן מדויק יותר מכל אחד מסרטי ג'יימס בונד. "ארגו", סיפור הצלתם של שישה אמריקאים בזמן משבר בני הערובה באיראן על ידי אנשי הסי-איי-אי, הוא סרט קודר ומשמים שמשקף את התהליך המונוטוני שעוברים המרגלים, כשמדי פעם משובצים בו רגעים של אימה טהורה. האם יכול להיות ליהוק טוב יותר לתפקיד ראש הסי-איי-אי מאשר בריאן קרנסטון, שמופיע בחליפה מקומטת ובתספורת זולה ונוהג במעשיות בלתי מתפשרת?
ביליתי יומיים בשגרירות ארה"ב בטהרן כמה חודשים לפני ההשתלטות עליה, כך שכמעט הייתי קרוב למשבר בני הערובה. כשצפיתי בסצנות הפתיחה של "ארגו", התהפכה לי הבטן. חלקה הפנימי של השגרירות נראה בדיוק כפי שזכרתי אותו. גם שני הניצולים האמריקאים שהכרתי, קתי וג'ו סטפורד, היו דומים לעצמם.
התמונות שמרצדות על המסך בסוף הסרט מעידות על המאמץ הרב שהשקיעו יוצריו בניסיון להעתיק במדויק את התנאים באיראן באותה עת. הגופה התלויה מהמנוף אכן הייתה שם, כמו גם ההמונים שקראו סיסמאות ברחובות, והטפסים הצהובים-לבנים שבהם השתמשו כדי לצאת משדה התעופה של טהרן ולהיכנס אליו.
עם זאת, אף שב"ארגו", עובדי השגרירות הצליחו להיחלץ, הסיפור האמיתי לא הסתיים באופן כל כך אלגנטי. משבר בני הערובה באיראן כלל ניסיון חילוץ כושל שהסתיים בהשפלה מבחינת ארה"ב. ובאשר לגיבור בסרט, טוני מנדז, אני בטוח שהוא שב לשולחן הכתיבה שלו כדי למלא דוח הוצאות מפלצתי. זה בוודאי לקח לו ימים ארוכים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם