מרב מיכאלי יודעת בדיוק מה אתם חושבים עליה
מרב מיכאלי, פוליטיקאית הטרייה, מסבירה מה ההבדל בינה ובין יאיר לפיד, למה גם לכנסת תלבש רק שחור ומה עונה השכן מלמעלה ובן הזוג, ליאור שליין, כשהיא אומרת: "אנחנו הולכות"
בשבוע האחרון מצאה עצמה מיכאלי בלב סערות תקשורתיות. בעקבות פרישתו של אורי שגיא מהפריימריז במפלגת העבודה, לאחר שאישה התלוננה בפני יחימוביץ' כי שגיא הטריד אותה, גיבתה מיכאלי את יו"ר המפלגה. כמה ימים קודם לכן אמרה באירוע בחירות, "בירוחם המרוקאים התעללו בהודים," וזינקה מיד לכותרות. מיכאלי נתפסה כאשכנזייה לבנה שמתנשאת על עיירות הפיתוח, ונאלצה להבהיר ולהסביר.
"משעשע להיות בצד השני, של הפוליטיקאית שדבריה הוצאו מהקשרם, באופן זדוני כמובן, כי אין לי ספק שזה נעשה בכוונה," היא אומרת. "בירוחם ראיתי מקרוב את העוול שנעשה לעיירות הפיתוח והתושבים, כמה הם מופקרים באמצע המדבר, כמה המדינה עזבה אותם לנפשם. מתוך מצוקת הישרדות, קורבן גזענות הרבה פעמים הופך בעצמו לגזען. זה מה שקרה בשנה שעברה בדרום תל אביב עם תושבי שכונת התקווה, שנאלצו בנוסף לכל הצרות שלהם להתמודד עם אוכולוסייה עוד יותר חסרת אונים מהם. מה שרציתי להגיד הוא שתמיד יש שרשרת מזון, שתמיד יש מישהו או מישהי מתחת שאפשר להוציא עליה תסכולים."
בתור עיתונאית, את מבינה את הכותרות שעוררת?
"לא. זאת לא הפעם הראשונה שהדברים שלי מוצאים מההקשר. אנשים אומרים שקראתי לא להתגייס, וזה לא נכון. זו לא הייתה קריאה לא להתגייס. אמרתי שאני חושבת שאמהות מתייחסות לזה שהן שולחות את הילדים שלהן למות כאל גזירת גורל, ואמרתי שאני לא מבינה איך הן לא דורשות מהשלטון בישראל שיעשה את המרב כדי שיהיה שלום. שהן לא רואות בעצמן כוח פוליטי, חוץ מפעם אחת עם ארבע אמהות בלבנון."
אז זו לא הייתה קריאה לסרבנות?
"לא, ממש לא. אני באמת חושבת ששלטון צריך לשלוח את האזרחים שלו למלחמות רק במצב של אין ברירה, וזה לא המצב בישראל כבר הרבה זמן. אני מאמינה שאנשים צריכים להילחם על הדעות שלהם, אבל אני לא מאמינה בקריאה לסרבנות גורפת."
תכירו את מרב מיכאלי הפוליטיקאית. בוררת מילים, נזהרת ממלכודות, לא מתכחשת לדעותיה השמאלניות, אבל מציגה בפרונט את האג'נדה החברתית. למרות שמיכאלי חברה בעמותת "ישראל יוזמת," המקדמת את יוזמת השלום הערבית שמציעה נסיגה לגבולות 67' ומדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, המילה כיבוש כמעט שלא עולה בשיחה. קצת בדומה ליו"ר המפלגה שמיכאלי מתמודדת מטעמה, שלי יחימוביץ'.
מיכאלי מתרעמת על התיאור הזה. "אני לא רואה דברים אחרת כפוליטיקאית, לא הפסקתי להיות אני. אני לא מתביישת בעמדות המדיניות שלי, אני בעד שלום, אני חושבת שזה אפשרי וזה האינטרס של מדינת ישראל. לגבי הפרטים של ההסכם, אני מגבה את יו"ר המפלגה שלי שאמרה לפני שבועיים שאין מחסור בתוכניות, מה שחסר הוא מישהו שירצה ליישם את זה."
בעבר יחימוביץ‘ אמרה ש"אין שום חטא בהתנחלויות," והשבוע טענה שהעבודה היא לא מפלגת שמאל אלא מרכז. את הרבה יותר שמאלה מזה.
"שמאל הוא לא מילה גסה. מפלגת העבודה היא המפלגה שהקימה את המדינה, מפלגה עם שורשים ציוניים עמוקים, בית גדול ורחב שיש בו מקום לדעות החל ביריב אופנהיימר וכלה בפואד. זו לא נראית לי בעיה. הקונצנזוס הישראלי יודע מה יהיה בהסכם ומסכים עליו."
כאשת שמאל, את לא רואה בזה פשרה, לקדם את האג‘נדה הפמיניסטית-חברתית על חשבון האידיאולוגיה המדינית?
"אני לא יודעת, אולי זה יוכיח את עצמו. בעיניי הסיבה למצב הכלכלי-חברתי היא הכיבוש."
מערכת הבחירות הקצרה מגדירה לו"ז צפוף למתמודדים. אמנם מיכאלי נהנית ממעמד ציבורי ומתמיכתו של עמיר פרץ, אבל היא מתמודדת מול 83 מועמדים, מתוכם 19 נשים, והדרך למקום ריאלי ברשימת המפלגה עוברת בשטח. מיכאלי נודדת בין מפגשי מתמודדים וחוגי בית ברחבי הארץ, פוגשת חברי מפלגה ופעילים. לדבריה, היא רגילה לנסיעות וללו"ז האינטנסיבי עוד מעבודתה כעיתונאית. "אני נוסעת
"אני רגילה לפגוש קהל, לשכנע, ללחוץ ידיים, מה שנקרא להתחכך, ואני אוהבת את זה. מה שקשה לי הוא להגיד 'תצביעו לי.' הרבה יותר קל לדבר נגד אונס, בעד שיוויון, בעד מאבקי שכר, אפילו בעד השלום, מאשר להגיד 'תצביעו לי.' מהבחינה הזו מזל שאני פרילנסרית, והייתי צריכה תמיד לנהל משא ומתן ולהגיד כמה כסף אני רוצה. אנחנו, הנשים, קשה לנו לומר 'שלמו לי.' אבל מכיוון שהיו לי אימונים, זו חצי דרך להגיד 'תצביעו לי.'"
אז למה להצביע לך?
"הפעילות החברתית שלי מתחילה לפני הפעילות העיתונאית שלי, שבה אני מאד גאה. הפעילות החברתית והפמיניסטית מתחילה מהצופים, כשהדרכתי בשכונת המצוקה של פתח תקווה, ועוברת בשנת השירות בירוחם, שמשניהם קיבלתי המון ולמדתי המון. תפיסת העולם שלי אומרת שפמיניזם הוא לא זכויות לנשים בלבד. הפמיניזם מדבר על חברה צודקת ושוויונית יותר, שאין בה שרשרת מזון שבה מישהו חזק יותר דורך על מישהו חלש יותר. בזה אני פעילה חברתית מגיל 16, ואני כבר בת 46. אני עושה כל השנים עוד מאותם דברים, בכל פעם קצת אחרת, וזה משתכלל ומשתנה. רק במרכזי הסיוע אני עובדת 16 שנים, המון זמן. אני מרגישה שהגיע הזמן לעלות קומה ולשחק במגרש הגדול, איפה שנקבעת המדיניות והתקציבים מחולקים, איפה שמתקבלות החלטות."
את מצטרפת לגל העיתונאים שחצו את הקווים.
"אני לא מרגישה שאני מצטרפת בתור גל. זו החלטה אישית לגמרי. אני לא באה עם הטיקט העיתונאי, אני באה עם העשייה החברתית והפמיניסטית שלי, שהיא יותר ארוכה מהקריירה העיתונאית שלי. דבר שני, אני חושבת שטוב מאד שעיתונאים עוברים לתקשורת. השנה, אגב, אני העיתונאית היחידה, כל השאר הם גברים. שנים על גבי שנים עוברים אנשי צבא לפוליטיקה בהמוניהם ואף אחד לא חשב שזה בעיה. עיתונאים הם אנשים מחויבים, שאכפת להם, שיודעים מה קורה במדינה ושיש להם ידע בהרבה נושאים. חלק חשוב מהתפקיד של חברי כנסת הוא לבקר את הממשלה ולפקח עליה, ועיתונאים מצוידים בכלים מצויינים לעשות את זה. חבר כנסת צריך להצביע על הרבה מאוד נושאים, והיכולת לאסוף מידע ולגבש עמדה לגביהם היא יכולת חשובה מאוד של עיתונאים."
את מבינה את הציניות מצד הציבור כלפי התופעה?
"הציבור מתייחס לזה ככה כי התקשורת מתייחסת לזה ככה. בעיניי, כל אחד נשפט לפי ההישגים שלה ושלו. כל דבר אפשר להציג בצורה נלעגת."
אנשים חוששים שכשמישהו מסקר נושא הוא עסוק בלתכנן את עתידו, במקום להיות אובייקטיבי.
"מה היא אובייקטיביות? כל אחת ואחד מאיתנו במגבלות האנושיות שלנו מדבר מתוך עצמה. אין מה לעשות. הניסיון להתעלם מזה הוא בעייתי. צריך להיות הוגנים, כן, אבל אובייקטיביות היא קשקוש".
אולי זה נובע מייאוש ממצבה של התקשורת, מניסיון להבטיח ג'וב עתידי?
"יש ייאוש מהתקשורת, אבל לא בגלל העניין הכלכלי. הייאוש הוא מכמה שאפשר להשפיע באמצעות התקשורת. זה דבר שהופך ליותר ויותר מסובך, אז הולכים למקום שבו אפשר לעשות את זה".
מה ההבדל בינך ליאיר לפיד?
"נקודת המוצא שלנו. יאיר לפיד, שהוא איש רב-כשרונות והצטרפותו לפוליטיקה היא דבר מבורך, הוא גבר לבן ופריווילגי. הוא לא יודע מה זה להיות מיעוט, הוא לא יודע מה זה להתמודד עם דיכוי. כל אחד מתמודד עם בעיות. גם ליאיר יש קשיים משלו, אבל לא כאלו שנובעים מהבניה חברתית-תרבותית."
גם את אישה לבנה עם פריווילגיות.
"נכון, אני לא מתכחשת לזה. בגיל צעיר הפכתי מודעת לחסרונות של היותי אישה, ולכן לקח לי זמן להבין שאני פריווילגית. לבנה, מלח הארץ, שירתתי בגל"צ, אבל אני מכירה את החוויה הזו ואני יודעת להכיר בזה שיש כאלו שסובלות יותר ממני".
את מקבלת תמיכה גם מגברים?
"לגמרי. כמות הברכות והחיזוקים שאני מקבלת מאז שהודעתי על המועמדות שלי היא מדהימה, וזה גורם לתחושת אושר ואסירות תודה. וגם במפלגת העבודה אני מקבלת תמיכה מהחברות והחברים. וכן, חד-משמעית גם מגברים".
משלי לא קיבלת קבלת פנים חמה.
"לגיטימי לגמרי בעיניי. לגיטימי שבפני חלק מהמועמדות ומהמועמדים את פורשת שטיח אדום, ובפני השאר לא. לגיטימי בעיניי".
ולמה לדעתך היא לא רוצה אותך?
"את זה תצטרכי לשאול אותה".
אולי היא חוששת מהדמות הפמיניסטית שמעוררת אנטגוניזם?
"אני לא יכולה לענות בשם שלי. אני יכולה לומר ששיתפנו פעולה בעבר, גם כשהקמתי את 'עזרת נשים' (נשים מובילות דעת קהל שמתנדבות במרכזי סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, י"פ) והזמנתי אותה להיות חלק מהגרעין הפעיל בהתחלה, ובכלל בדברים שקשורים בקידום נשים. לא היינו מעולם חברות קרובות אבל היינו בסדר גמור, ואני חושבת שזה לגיטימי שהיא תבחר במועמדים שהיא מקדמת. זה הכל".
עמיר פרץ נתן את ברכת הדרך?
"אני מעריכה את עמיר כאדם, ואת האידיאולוגיה שלו והדרך שלו, וכן, אני שמחה שהוא תומך בי. אני ביחסים טובים עם כל הח"כים של מפלגת העבודה, עם איתן כבל ופואד".
הלשון החדה של מיכאלי מתרגלת פוליטקלי קורקט, והיא נזהרת מלצאת נגד אנשים. ביחס למושגים גדולים כמו דת ומדינה קל להשתמש במילים בוטות, אבל במגרש הפוליטי נראה שהיא מתאמצת לרסן את עצמה.
איזו מרב נקבל בכנסת? פוליטיקאים לא בוחלים במניפולציות כדי לתפוס כותרות, את רואה את עצמך במצב כזה?
"מה, כמו לשפוך מים או להתיז מטהר אוויר בכנסת"?
יותר בסגנון של להוריד חולצה במליאה בשידור חי, כפי שעשית במחאה על פרשת קצב.
"אה, מצחיק. אם היית שואלת אותי לפני השידור אם הייתי מורידה את החולצה, הייתי אומרת שלא. אבל כבר עשיתי את זה, אז יש פחות סיכוי שאעשה את זה שוב."
ותמשיכי ללבוש שחור בכנסת?
"כן, זה אפילו יקבל משנה תוקף. במליאה הבנים באים בחליפות ולנשים אין את המקבילה לחליפה. בחליפה הגבריות מוגדרת, היא ארוזה היטב, יש גבולות ברורים. החליפה מגנה על הגוף והאדם בצורה בלתי רגילה. כמו מדים, שריון. החליפה גאונית. לנו, הנשים, אין אופציה כזו. אנחנו מתלבטות בין צבעים, כפתורים או לא כפתורים, והשחור מקבל משנה תוקף כמשהו ארוז, מגן, ענייני, אחיד".
היא נולדה בפתח תקווה לעמי מיכאלי וסוזן קסטנר, בתו של ישראל קסטנר, בכורה מבין שלוש אחיות. לאחר שנת שירות בירוחם התגייסה לגלי צה"ל. היא הנחתה תוכניות בטלוויזיה החינוכית ובערוץ 2, הייתה ממקימי גלגל“צ ורדיו תל אביב, ובשנים האחרונות פרסמה מאמרים בעיתון "הארץ". האג'נדה הפמיניסטית, הלבוש השחור והדיבור בלשון נקבה-רבות הפכו לסמל המסחרי שלה.
בקומה מעליה מתגורר בן זוגה בשנים האחרונות, ליאור שליין, הצעיר ממנה ב-12 שנה. זה לא שהם נפגשו בחדר המדרגות; הם פשוט מעדיפים לגור קרוב אבל בנפרד. כשאנחנו יושבות לכוס תה במטבח שליין בדיוק מתעורר, מתארגן ועולה לדירה שלו.
איך הוא הגיב להחלטה שלך להתמודד בפריימריז?
"הוא מאוד מאוד מאוד בעד ותומך באופן מדהים, טפו".
והתגובה של המשפחה?
"ברור שבעד. גדלתי בבית מאוד פוליטי. הסבא המת שלי הוא קסטנר, שהיה חבר מפא"י, ולכן נרצח. אורי אבנרי מודה בסרט 'להרוג את קסטנר' שהוא ושמואל תמיר, שהיה הסנגור של גרינוולד (מלכיאל גרינוולד, שנתבע תביעת דיבה בפרשת קסטנר, י"פ) ראו בזה הזדמנות להפיל את בן-גוריון, והם השתמשו בסבא שלי כדוגמה לשלטון מפא"י. זה לא באמת היה קשור לשואה, הם פשוט רצו להוכיח שבן-גוריון לא עשה מספיק כדי להציל יהודים. סבא שלי החי, טפו טפו, היה חבר מרכז מפ"ם, חבר מערך ואיש הוועד של ההסתדרות הרבה שנים, כך שברור שהמשפחה בעד".
במשך השיחה את חוזרת שוב ושוב על הגיל שלך, 46. נושא רגיש אצל נשים.
"זה משהו שאי אפשר שהוא לא יהיה נוכח. אני חושבת שהרווחתי כל יום ביושר רב ובשמחה רבה. לגברים הגיל הוא נכס כי הוא מוסיף להם ניסיון, ותק וחוכמה, ולנשים הגיל הוא נטל, כי נשיות שווה רעננות, צעירות, יופי, כל המילים של הפרסומות. בשבילי הגיל הוא נכס. צברתי הרבה ניסיון, חוויות חיים, כלים".
אי אפשר להתעלם מהקשר בין גיל לילדים. ככל שהגיל מתקדם השאלה להביא או לא להביא ילדים הופכת להכרעה.
"בישראל אי אפשר שזה לא יעסיק אותך. מדהים עד כמה כולם וכולן מרשים לעצמם לשאול אותך, להטיף לך על זה ולהמליץ לך לעשות ילדים, ולדבר איתך על הרגע האחרון והדקה ה-90 ועל איך תתחרטי. זה מדהים עד כמה בתחום הזה אין רשות הפרט ואף אחת לא נהנית מפרטיות. אני עומדת מאחורי עצמי: אם הייתי רוצה ילדים הייתי עושה ילדים, ואם אתחרט יום אחד ולא אוכל לעשות ילדים, אני אאמץ ילדים. יש הרבה כאלו שזקוקים וזקוקות לבית והורים והורות".
זו החלטה זוגית משותפת. מה ליאור חושב עליה?
"אני שומרת על הזכות שלו לפרטיות".
ליאור מוכן לשמש בתפקיד האישה הראשונה?
"ליאור בן אדם מאוד עסוק, עובד. הוא כל כך תמך, אבל בואי ניבחר קודם".
אתם זוג סלבס, פאואר קאפל. לא מפתה להביא אותו לאירועי פריימריז?
"אני חושבת שלא רלוונטי להביא אותו לאירועי פריימריז. אני צריכה להיבחר בתור עצמי ובזכות המעשים שלי. אבל הוא בן זוג שלי, הוא יבוא למה שרלוונטי. להשבעה הוא בטוח יבוא".
מיכאלי יצאה פעמים רבות נגד הרבנות, נגד מוסד הנישואין ואפילו נגד שינה במיטה משותפת. עם זאת, היא חושבת שכל עוד הנישואים מעניקים זכויות לזוג, צריך לאפשר נישואים אזרחיים. היא בעצמה עורכת טקסים אלטרנטיביים לזוגות המעוניינים בכך.
את עורכת טקסי נישואים חלופיים, אבל לא עברת אחד בעצמך.
"אין לי צורך בזה. אין לי צורך במסיבה כזו, בהכרזה. בסך הכל אני מתנגדת לנישואים, בהיותם שריד לסידור ממוסד שהוא קניית נשים לצורך שירותי רבייה. נישואין הם סידור מהימים שלנשים לא היה מעמד בפני החוק, וכדי שגברים יוכלו לדעת שהילדים שלהם, הם רכשו לעצמם רחם. אין לזה קשר לאהבה ולברית. זוגיות הטרוסקסואלית בנוסח המשפחה הגרעינית היא מבנה שמשרת את הפטריארכיה".
את השינה המשותפת הגדרת כ"זוגיות כפויה".
"לא התנגדתי לכל העניין של השינה. אני עצמי ישנה עם אהוב לבי כי זה כיף. התנגדתי לסטנדרט שחייבים לישון ביחד. הדיון הוא באלמנט הבחירה, עד כמה הבחירה חופשית".
ומה הבחירה שלך?
"אנחנו גרים דירה מעל דירה".
זה סידור מאוד יקר.
"מבחינה כלכלית, משום שקודם הייתי לבד, בחרתי לא לשנות את המצב. אם תסתכלי על הבית שלי ועל הבית של ליאור, ההבדל כתוב על הקיר. יש לי המון חפצים בבית, יש לי שלוש חיות בבית. לליאור יש מעט חפצים, הכל מעוצב למשעי, הכל פונקציונלי, אין שטיחים. רק קופסאות תה יש לי יותר מכל החפצים שלו בבית. זה דבר מאוד מרכזי בהוויה שלי, בית, ואני לא רוצה לנהל משא ומתן על איך יראה הבית ועל תחזוקת הבית. אני רוצה את היחסים שלי והאהבה שלי עם כמה שפחות ביורוקרטיה. אני רוצה את הנפרדות הזו, לא להתבלבל, לא להיות חלק מאחד".
ולפעמים את ישנה אצלו והוא אצלך?
"כשיש שתי מיטות ולא מיטה אחת יש אופציות כל לילה, וזה דבר ממש חשוב לדעתי. זה מאוורר ופותח את האירוטיקה. כשיש מיטה אחת וזו ברירת המחדל - קשה לי מאוד עם האופציה הזו. אני בעד אופציות. בכל החיים. אני משתדלת לתת לעצמי אופציות".
בסופו של דבר זה לוקסוס, שזוג יכול לגור בשתי דירות נפרדות. יש זוגות שבקושי מצליחים לגור היום מחוץ לבית ההורים.
"אני מודה שאנחנו במצב שמאפשר לנו. היו תקופות שמבחינה כלכלית המצב שלי היה יותר קשה, והשתדלתי מאוד כי היה חשוב לי".
איך את מגדירה זוגיות?
"יש יחסים זוגיים שיכולים להיות נהדרים ויש יחסים זוגיים שיכולים להיות גיהנום. אני רוצה אופציות, שאנשים יוכלו לחיות לבד אם הם רוצים, לחיות בזוגיות שהיא לא בבית אחד, או לחיות במשק בית משותף בלי קשרים רומנטיים ומיניים, ולערוך הסכמים לגידול ילדים משותפים בלי שהם יצטרכו קשרים מיניים. החברה צריכה להיפתח לאפשרויות נוספות, בלי לכפות את הנישואים ההטרוסקסואליים".
ובינך ובין ליאור יש הסכם כלשהו? החשבונות שלכם לגמרי נפרדים?
"אין לנו הסכם, אבל אנחנו מדברים על כך שאנחנו צריכים לעשות הסכם. אני לא מרגישה צורך לעגן את הזוגיות. אני פה כי טוב לי להיות פה, והקשר שלנו הוא קשר של אהבה גדולה וחיים משותפים. אני לא ממליצה על זה כפורמט: זה מה שעובד בשבילי, וכל אחד ואחת צריכים למצוא מה שטוב להם".
את מדברת עם ליאור בלשון נקבה?
"אני לא פונה לשום גבר בלשון נקבה, גם לא לליאור. כשאני אומרת אנחנו הולכות, אני אומרת אנחנו הולכות, והוא יענה לי 'גם אני בא'".
כחברת כנסת, אילו נושאים תרצי לקדם?
"אני מאמינה בקידום שוויון בין גברים לנשים, ואני לא מאמינה שאפשר להפריד את העובדה שיש יותר נשים עניות ואת העובדה שנשים מרוויחות פחות מהמצב החברתי-כלכלי, שקשור למבנה החברתי-כלכלי, לחלוקת התקציבים ולמדיניות המיסוי. דברים קשורים אחד בשני. אותו הדבר לגבי מה שקורה בדת ומדינה. העובדה שנשים שבויות באופן מוחלטת בידי גברים דיינים, גברים שלא נותנים גט, משפיעה לא רק עליהן אלא גם על המעמד של הילדות והילדים שלהן. היום המדינה חייבת להיות אזרחית וחילונית, שכל אחד ואחת יוכלו לקבל את השירותים שהם צריכים ולחיות לפי אמונתם".
את רואה את עצמך יושבת בקואליציה עם ש"ס? הרי לא תוכלי לפרק את הרבנות כשהם בממשלה.
"באתי רק עכשיו לפוליטיקה, אני לא אקבע עם מי אשב ולא אשב. הצטרפתי למפלגה דמוקרטית שההכרעות שלה יתקבלו במרכז המפלגה, ולצאת בהצהרות שלא אשב עם מישהו זה מגלומני ומיותר. אני חושבת שפוליטיקה היא אמנות האפשר. אין לי שום דבר נגד חרדים. אני בעד שותפות ודיאלוג, אין לי משהו נגד ש“ס, ואני רוצה לנהל איתם דיאלוג בונה".
עד עכשיו הם הכשילו כל ניסיון לצמצם את הסמכויות של בתי הדין הרבניים, להפעיל תחבורה ציבורית בשבת ולשנות את הקריטריונים לכשרות של מסעדות.
"העניין עם הכשרות פשוט מטורף. מה זו העריצות הזו? עם ישראל קיים אלפי שנים, הכשרות קיימת כל כך הרבה שנים, ופתאום הרבנות הראשית היא הסמכות הבלעדית?"
הבחירות יהיו סוג של משאל עם על התקיפה באיראן. מה עמדתך בנושא?
"אני לא שמעתי שהבחירות האלה הן משאל עם על התקיפה באיראן, אני חושבת שהן משאל עם על המצב החברתי כלכלי, ועמדתי ידועה. השאלה בעיניי היא לא תקיפה או לא תקיפה. העובדה שזה הגיע לידי דיון היא עצמה ספין שמעיד על מי שעשה אותו, שנוח לו להתעסק עם הקשקוש הזה של תקיפה או לא תקיפה. אחת הסיבות שבאתי לפוליטיקה היא שנמאס לי שהנהגה במדינת ישראל פירושה להפחיד. להיות מנהיג פירושו להפחיד - שואה, אושוויץ, איום קיומי ועוד מילים נרדפות. נמאס לי שמפחידים אותי. השואה נגמרה, ברוך השם, ומדינת ישראל היא מקום חזק עם ים של יכולות ועם ים של הישגים והיא יכולה וצריכה עוד כאלו.
"הסיבה שאפשר להפחיד את הציבור היא שהמצב הכלכלי והתעסוקתי והביטחון הקיומי הכלכלי היומיומי של אנשים הולך ומידרדר, ולכן אפשר להסית את הפחד לאויבים חיצוניים. אם נתניהו כל כך אובססיבי לגבי העניין האיראני, שיתכבד ויהיה שר לענייני איראן ויטפל בסיפור הזה, וייתן למישהו אחר לנהל את המדינה. כי יש כאן מדינה עם שבעה מיליון תושבים שצריכות שיהיו להן עבודה, ורווחה ובריאות וחינוך".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם