דיווח מיוחד מעזה: כל עשר דקות הבית רועד
לאחר תקיפת בניין התקשורת ברצועה והריסת בית משפחת א-דלו, ברצועה מבינים שאיש אינו מוגן. כתבנו בעזה מדווח על הפחד במקום הצפוף בעולם
- מבצע "עמוד ענן" - כל העדכונים
עשן עולה מרצועת עזה אחרי הפצצת חיל האוויר צילום: אי-פי
קשה מאוד לעקוב אחרי מניין ההרוגים והפצועים. המספר הכולל מאז תחילת המבצע הגיע ל-74 ובתי החולים מטפלים ב-650 פצועים .
בבוקר יום אתמול הפציץ הצבא הישראלי שני מבנים שבהם מרוכזים גופי התקשורת הבינלאומיים הגדולים. ישראל הודיעה שהיא כוונה לפגוע בתחנת "אל-קודס" של חמאס ובהפצצה המוקדמת פגעה בקומות העליונות של הבניינים והרסה את צלחות הלוויין. מאוחר יותר קיבלו העיתונאים הזרים הודעה מישראל לפנות את משרדיהם באחד המבנים, בניין "א-שורוק", משום שישראל מתכוונת להרוס אותו כליל.
עיתונאים רבים מכל רחבי הרצועה הגיעו לבניין להביע את תמיכתם בחבריהם ונשארו בו כדי למנוע את הפגיעה הישראלית בו. מול אחד הבניינים שנפגעו התקיימה מסיבת עיתונאים שבה נאמר כי ישראל מנסה להשתיק את הקול שיוצא מעזה, הקול המוחה על מעשי ההרג המתבצעים ברצועה. התחושה היא שיש תפנית לרעה בצורת הלחימה הישראלית: בעוד שבשלבים הקודמים ישראל ירתה טיל אזהרה לפני שהרסה בתים, כעת היא לא מזהירה אזרחים והם נהרגים בבתיהם.
בכל עשר דקות יש התקפה, ובמהלך כתיבת הדברים האלה הבית הזדעזע מספר פעמים מפצצות המשוגרות ממטוסי קרב. במקום שבו אני גר, בצפון הרצועה, הרחובות שוממים. המתקפה קשה הרבה יותר מאשר בימים הקודמים. אין רגע מנוחה. מבול של התקפות. כל היום נשמע רעם מטוסי הקרב, המסוקים והמל"טים, והגיחות נמשכות גם בערב. החשש בליבם של התושבים גדל הרבה יותר היום, משום שאתמול עוד הייתה תקווה קטנה שתושג הפסקת אש. אבל היא לא הושגה, וברור שעוד לילה לא יהיה שקט בעזה. גם השמועות על אישיות ישראלית בכירה שנסעה לקהיר לא מרגיעות.
החיים כמובן משותקים. המרכולים והמאפיות עדיין פתוחים, אבל תחנות הדלק נסגרו כי המלאי אזל. ברחוב נראים רק צוותי אמבולנסים, אנשי חברת החשמל שמגיעים לתקן את העמודים שקרסו ואת הכבלים שנקרעו, וצוותי עיתונות. אפילו מי שנוסעים בכלי רכב שמסומנים בכתובת "עיתונות" לא מרגישים בטוחים נוכח הידיעות שישראל פוגעת גם בעיתונאים.
גם אני הייתי מאוד מפוחד היום ממה שקורה. את בתי, שנמצאת יחד איתי, אני צריך לקחת לבית דודתה משום שכשהיא נמצאת רק איתי, בלי ילדים מסביב, היא מאוד פוחדת. בבית הדודה יש עוד ילדים, הם משחקים יחד וזה מעט מרגיע אותה. אצל הדודה הכינו להם חדר רחוק מחלונות ומילאו אותו בצעצועים, ויש בו טלוויזיה הפועלת בקול רם כדי שלא ישמעו את רעש ההפגזות. כשהילדים משחקים יחד, הם נרגעים ושוכחים את האווירה בחוץ.
לחיי אני לא חושש. אני נשאר בעזה. זה אצלי בדם, ואני מרגיש שיש לי שליחות. אני דואג רק לבנות. בתי השנייה נמצאת כזכור בבית החולים שיבא לאחר שאיבדה שלוש מאצבעותיה בהפגזה. הצלקות יישארו לנצח. זה לא פצע שיעבור. בכל פעם שהיא תסתכל על היד היא תזכור את זה, וכך גם אימא שלה ואני. אני לא יודע איך אתמודד את זה מאוחר יותר, אבל לא עזבתי את הרצועה ולא אעזוב.
בניגוד לימי "עופרת יצוקה", הפעם מקפיד חמאס להיות נוכח הרבה יותר, להראות שהוא יחד עם התושבים ודואג להם. אחרי "עופרת יצוקה" ספגו אנשי חמאס ביקורת על כך שהם בילו את רוב המבצע מתחת לאדמה, ושהתושבים נשארו בחוץ לבד להתמודד עם ההרס. הפעם אנשי הרשויות נמצאים בשטח, הם מגיעים ללוויות, מראים נוכחות, המשטרה בלבוש אזרחי נמצאת בכל מקום. מדי פעם מתקיימות מסיבות עיתונאים ותדריכים כיצד לנהוג בזמן ההפגזות. הרשויות מונעות מסוחרים להפקיע מחירים בגלל המצב.
לטענות הישראליות שחמאס משתמש באוכלוסייה אזרחית כמחסה ומשגר את הרקטות מתוך השכונות מתייחסים ברצועה בצחוק עגום. עזה היא המקום הצפוף ביותר בעולם. היא בלוק אחד של בניינים. אין הבדל בין צפון הרצועה לדרום. אם אתה נוסע בתוכה במכונית, אתה אף פעם לא יודע לזהות אם אתה בעיר עזה או בג'בליה. אם מישהו רוצה לירות טיל, אין לו
מקום אחר לירות ממנו, מלבד מתוך אוכלוסייה אזרחית.
השטח הפתוח היחיד ברצועה הוא 300 מטר חשופים לאורך הגבול. לכן אנשים כאן צוחקים למשמע הביקורת האומרת "מדוע לא יורים משטח פתוח". בעוד כמה שנים לא יהיה כאן מקום לגור בו והתוכניות לפיתוח כוללות הריסת מבנים חד-קומתיים ובנייה לגובה. על איזה שטח פתוח מדברים בישראל?
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם