באר 7 הימים: יומן מלחמה מבירת הנגב
עוברים ממקום למקום, מקבלים החלטות, מנסים לשכנע אנשים להגיע לעבודה, אבל יותר מהכל - מרגישים את החיבוק העצום. יוסי דויטש, אחראי מתנדבים במערך החירום, מספר על הלבטים, השיגרה ואיך יוצרים קשר עם האישה ברגעי המשבר, דווקא ביום הכי לחוץ בעיר
בדרך לעבודה אנחנו אוספים את רונית כי היא מפחדת להגיע לבד. שאר העובדות ויתרו על יום העבודה. אתה לא כ"כ אפקטיבי כשאתה כל הזמן דרוך לאזעקה הבאה. בסך הכל עוד בוקר של 'שיגרת חירום'. שמעתם פעם על 'נוחות כואבת' או על 'תחרות שווה'?
גם אני לא. 'שיגרה' ו'חירום'- 2 מילים מנוגדות, האחת מרגיעה והאחת מאיימת מרכיבות צירוף מילים שמלווה אותנו בשבעת הימים האחרונים.
אני חייב להודות שאני לא זוכר את הפעם האחרונה שאיבדתי את תחושת הזמן. לא מצליח לזהות מה השעה ואפילו לא איזה יום היום. ולפרפקציוניסט שכמוני זה ממש לא בא בקלות. בעקבות התכונות האלו, "זכיתי" להיות אחראי על שיבוץ מתנדבים במקלטים בב"ש. תפקיד שלוקח אותך למחוזות מאוד ריאליים בימים שהרגש לא מפסיק לדבר בהם.
מתחילים ישיבה, גם חשיבה עצמית ואז עולות השאלות. כמה ילדים "שווים" פעילות? איזה מקלט הכי מזמין לאירוח? איך מביאים ציוד לכל המקלטים עם כל האזעקות האלה???
לצערי, אנחנו חייבים לספק קצת הפוגה לילדים שסגורים בבתים כמעט כל היום. בימים שכאלו, אין צלילי טלוויזיה מהשכנים (חוץ מהקול של רוני דניאל ומשה נוסבאום), אין צלילי מוסיקה מהחלונות, ואפילו אין "צלילי" צופר מכוניות מעצבנים ברחוב.
רק אזעקות. כאלה שחודרות לתוך עור התוף ולנשמה. למשמע צלילים כאלו, אתה חייב להרגיע ילדים, אתה חייב לחבק אותם. בשלב הזה מרימים את הראש ורואים אותם, את המתנדבים שלנו, שמגיעים לעזור במלוא המרץ והנתינה ופועלים לכך.
המתנדבים עושים עבודת קודש: מדברים, משחקים, מסבירים ופשוט מעסיקים את הילדים. מין קייטנת חירום. מנסים להשכיח מהילד את ה"בומים" האחרונים. עדיף מלשחק מי מנחש אם זה "יירוט" או "נפילה".
התחלנו בעבודה כבר ביום הראשון ומאז פשוט לא עצרנו. צוות של אנשים במוקד החירום שכבר מתורגל במה צריך לעשות, אבל מרגיש שהשליחות הזאת היא הרבה יותר מ-8 עד 17:00 במשרד. כבר ביום הראשון חמישה מקלטים מאוישים במתנדבים. ביום השני כבר הגיעו 16. היום כבר קרוב ל-30.
באמצע
אני חייב לציין דבר מקסים שאין עליו מחלוקת בב"ש - עם ישראל חי! ואני ממש לא מתכוון מבחינה ביטחונית אלא מבחינה חברתית. אין לכם מושג כמה אחדות יש במדינה כל כך קטנה. (בגודל של ניו ג'רזי למי שפספס את סרטון ההסברה בפייסבוק).
מידי יום, מידי שעה, פונים אלינו עסקים, עמותות, תנועות, ארגונים, קבוצות ואנשים פרטיים בכדי לעזור ולהתנדב : ציוד , טיול, אירוח או העברת פעילות לילדים. מה שיש לוקחים. פשוט מדהים!
זאת הזדמנות שלי להודות באופן אישי לכל המתנדבים ומאחל שנזכה להרגשה של אחדות, חברות והדדיות גם בשגרה. ולא רק בחירום. לסיכום, אפשר רק להגיד שכולם כאן נותנים את הכל. נקווה שנוכל לעשות את זה גם בלי שקולות הסירנה ישתוללו ברחבי העיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם