עכשיו נזכרתם? תושבי סעד מרגישים ששכחו אותם
לאחר 12 שנים ומאות נפילות בשטחי ישראל, סיפרו לנו תושבי הקיבוץ איך זה לחיות חיים לא שגרתיים. המבצע הזה מבחינתם, הוא המלחמה על השפיות
היום השביעי למבצע עמוד ענן, מאות רקטות נפלו בשטחי ישראל, כבר שבוע שתושבי ישובי עוטף עזה מהווים גדר חיץ אנושית למבצע בעזה. יתר על כן, האזור הוכרז כשטח צבאי סגור, כלומר, רק לתושבי המקום מותר להיכנס ליישובים. כבר שתים עשרה שנים ששגרת יומם של התושבים מתנהלת ברוטינה של נפילות קסאמים. ועדיין, הם בוחרים להישאר.
קיבוץ סעד נמצא במרחק של פחות מ-4 ק"מ מאיזור הרצועה, מה שזיכה אותו לאחרונה בזכות המפוקפקת של בניית ממ"דים בכל בית. מתוך 800 התושבים נותרו במקום בשבוע האחרון כמחצית. היתר בחרו לצאת מהאזור החם. את הילדים והנוער שנשארו דואגים להוציא כמעט מידי יום מחוץ לקיבוץ כדי להתאוורר.
בוקי ברט, מזכיר הישוב, אומר: "פחד זה דבר בלתי נשלט", אך מתעקש שהוא אינו חושש. הקיבוץ פועל לדבריו בהילוך שני. את מה שחייבים מתחזקים, כמו הרפת והלול, ואילו המפעל וגידולי הגזר אינם פועלים כרגע על פי הוראה שהתקבלה מכוחות הביטחון.
בבוקר נחתו בקיבוץ שני פצמ"רים, אבל בוקי לא מתרגש: "אנחנו מתורגלים ומנוסים, עוברים את זה וחוזרים לשגרה, מוודאים שאין אבדות בחיי אדם או נזקים ומסייעים לתושבים בסיוע נפשי. אנחנו כאן וכאן נישאר. אחרי הפינוי של הגוש, רוב רובם של האנשים חשבו שהחלום הזה יתגשם, שברגע שנעזוב את רצועת עזה ישרור פה איזשהו שקט, ומהר מאוד התבדינו".
לבוקי יש בת גדולה שמתגוררת בקיבוץ, אחות במקצועה. ליד ביתה נפל אתמול פצמ"ר. את ארבעת ילדיה היא שלחה בסוף השבוע למרכז הארץ, אך היא עצמה נשארה כדי למלא את תפקידה כאחות בקיבוץ.
כשנשמעת אזעקת צבע אדום בקיבוץ, בוקי חושב על הרוטינה, על התושבים, ועל התפקיד אותו הוא צריך למלא. אין לו פנאי לרגשות. את המבצע הזה הוא מכנה "אחת ולתמיד 2" ומציין "אנחנו לא חוששים להמשיך לחיות פה, אנחנו בהחלט מציעים לאנשים לצאת מהקיבוץ למקום יותר רגוע ושיחזרו כשיפרוץ השלום".
אחינועם גולן, אומנית וצורפת, היא תושבת הקיבוץ מאז 1983. שגרת יומה מתנהלת בין הממ"ד למטבח. "קיבלנו הוראה להיות קרובים לממ"ד, מרחק 5 שניות, ומפרוץ המבצע אני לא יוצאת מהבית. אני כבר לא נבהלת, זה רגיל. זה עצוב שזה רגיל, אבל אנחנו רגילים. נשמעת אזעקה ורצים לממ"ד, אלו דברים שעושים אותם כרוטינה. זה לא מרגש כמו מישהו שלא שמע את זה אף פעם, לצערנו הרב
אחינועם מספרת כי למרות שהם מתגוררים בתוך הקו הירוק, בתוך שטחי מדינת ישראל, הלקוחות ששומעים שהסטודיו שלה ממוקם בקיבוץ, השוכן בין שדרות לנתיבות, מעדיפים לא להגיע. השאלה החוזרת על עצמה היא: "מתי את מגיעה אלינו למרכז הארץ?". בשבוע האחרון לא הגיע לסטודיו, והיא מתגעגעת: "אני רוצה להיות שם".
משכית, ביתה הקטנה, מתעקשת לבלות לפחות את הלילות בבית, בסעד. "זה הבית שלה, ביתי מבצרי, פה היא מרגישה חוזק, אין לנו בית אחר".
רעשי הבום לא מפסיקים, וכשהם נשמעים הצלם ואני קופצים. אחינועם אומרת: "אנחנו חיים פה ככה כבר שנים ועולם כמנהגו נוהג. אנחנו רוצים לחיות רגיל, כמו כולם". היא בסך הכל מבקשת בקשה פשוטה, לחיות חיים נורמליים, חיים ששכחו איך הם נראים בקיבוץ סעד, כבר שתיים עשרה שנים. "אנחנו זכאים לשקט ולשלום ולשלווה ולשינה טובה. לישון טוב בלילה זה דבר כל כך טריוויאלי.".
משכית וחברותיה מכיתה י"ב בהפסקת לימודים כבר שבוע. הן מספרות כי כבר מכיתה אלף הן סובלות מנפילות הקסאמים. ומבקשות לחזור לשגרה, גם כשמדובר בלימודים. הן רוצות להיפגש עם חברות וחברים במקומות פתוחים ומאווררים ולא לחיות בפחד.
חן קאופמן הגיעה לקיבוץ מהעיר מודיעין לפני שמונה שנים. היא בת 19 וחצי, סיימה שנת שירות ומחכה לגיוס, כרגע, היא עובדת בכלבו בקיבוץ. "כבר שלושה ימים שלא יצאתי מהבית והיום החלטתי לחזור לעבודה", היא מספרת על החוויה הלא פשוטה אותה היא עוברת, במיוחד בשל היותה בת בכורה למשפחה של חמש בנות, שהצעירה מהן בת שנתיים. כשהמשפחה מגיעה למרכז הארץ, אחיותיה הקטנות נבהלות מכל אזעקת רכב או נפילה של משהו במטבח של סבתא, הן בטוחות שזהו רעש של פצמ"ר הנופל בסביבתן. זוהי אינה מציאות שהייתה בוחרת לעצמה ולילדים שלה. היא מעריכה את הוריה, אך את ילדיה לא הייתה מגדלת בדרום: "להגיע למצב שאני לא הולכת לעבודה כי אני מפחדת, להרגיש מוגבלת בגלל משהו שאני לא בחרתי, זו מציאות שנכפתה עליי, שלא הייתי רוצה להעביר אותה הלאה".
כשאני שואלת אותה על מבצע עמוד ענן היא עונה שהיא חצויה: "מחד, מקום של הפסקת אש מראה על התפשרות, מאידך, החברים שלי שם, והייתי רוצה לראות אותם בסוף השבוע, איתי, ומבצע כזה לא מבטיח לי את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם