ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

חמאס קיבל היום בכוח מה שלא השיג ב-2007

5 שנים וחצי אחרי, מדיניות הסגר על הרצועה משתנה ולמשחק נכנסים שחקנים קשים יותר. עד עכשיו, אזרחי שני הצדדים שילמו מחיר כבד

עוד מבצע הסתיים בעזה. שוב הצהרות על ההישגים, על ההרתעה שהושבה, על המכה שחטף חמאס והימור מתבקש על כמה זמן יחזיק מעמד ההסדר שהושג. "ענן עופרת 2", או איך שלא יקראו למבצע הבא, נמצא כבר בשלבי תכנון. המראות והקולות יהיו אותם מראות וקולות: אזעקות, תושבי ישראל במקלטים, הרס, תקיפות של צה"ל מהאוויר, חיסולים ודם ברצועה וסביב עוטף עזה, שהרדיוס שלו גדל וגדל עד פאתי תל אביב.

איך בדיוק הגענו למצב הזה? כיצד קרה שבתוך ארבע שנים נאלצנו לצאת לשני מבצעים צבאיים גדולים שלא שינו דבר מלבד העמקת אחיזתו של חמאס ברצועה, שלטונית וצבאית, והפעם גם עם תחילתה של הכרה בינלאומית?

בינואר 2006 נבחר חמאס בבחירות לרשות הפלסטינית. אולמרט החליט מיד להטיל סנקציות על הרצועה. ביוני 2007, בעקבות ההפיכה שביצע חמאס ברצועה, הסנקציות הפכו לסגר הרמטי על עזה בהחלטה שהתקבלה שוב, בתוך שניות, כפי שאולמרט ידע לקבל בעתות כאלה (ראה ערך מלחמת לבנון השנייה). רק מעטים זוכרים באמת את הסיבה האמיתית להחלתו של הסגר.

הסגר לא הוטל אז מחשש להברחת נשק ורקטות. מעבר כרם שלום ומעבר קרני לא היו פתוחים לרווחה, ומנהרות רפיח פעלו בהיקף קטן מהמפעל הלאומי-עזתי התתקרקעי שהוקם מאז. אף אחד לא חשש באמת מבניית בונקרים מהמלט והחצץ שהעבירה ישראל עד אז לרצועה. התירוצים ניתנו רק אחר כך והפכו למדיניות איתנה.

התפיסה שעמדה מאחורי ההחלטה הייתה שתושבי הרצועה החנוקים יאשימו את חמאס במצבם ויקיאו אותו מתוכם. חמאס, העריכו, עוד יתחנן להחזיר את המפתחות לאחר שיגלה שאין לו יכולת להאכיל כ-1.5 מיליון פיות רעבים, לאחר שישראל סגרה לו את צינור החמצן.

יומיים לאחר ההפיכה, באמצע יוני 2007, הבינה הנהגת חמאס שישראל מתירה להעביר במעבר כרם שלום רק סיוע הומניטרי. ממשל חמאס קיבל אז החלטה לנסות ליצור קשר עם הישראלים כדי לדון עמם על הסדרת עתיד המעברים. אולם מי שתיווכו עד אז בין ישראל לרצועה היו אנשי פת"ח שנמלטו או גורשו לגדה. הרעיון הנאיבי שהועלה היה שכל אחד מאנשי חמאס הזוטרים שמכיר, הכיר או פגש בעברו ישראלים, ינסה ליצור עמם קשר עכשיו ולהגיע באמצעותם למקבלי ההחלטות בישראל.

המסר שהתבקשו להעביר היה ברור: חמאס מעוניין לדבר על הסדר ארוך טווח להפסקת הפיגועים וירי הרקטות ולהבטחת שקט בגבול עם ישראל, והעיקר שהצינור ימשיך להזרים חמצן בדמותם של סחורות וחומרי גלם, כפי שהיה בעבר.

התוכנית הנאיבית קיבלה אור ירוק מאיסמעיל הנייה, שדוברו אז, ד"ר ראזי חמד, אף אמר: "אנחנו אומרים את זה דוגרי, לא מתחת לשולחן, אלא על השולחן; לראש הממשלה אין בעיה שנציג של חמאס ייפגש עם נציגים ישראלים להסדרת המעברים".

כל מי שהכיר איזשהו ישראלי יצר עמו קשר טלפוני וניסה להעביר דרכו את המסר לממשלת ישראל. כך, למשל, קיבלה שהם טלר, בעלת חברת קישור ותיווך עסקי ומתאמת העברת סחורות בין ישראל לעזה, טלפון מחאלד כחלות, סגן שר התקשורת החמאסי. כחלות היה בעברו סוחר וקניין של האוניברסיטה האיסלאמית.

"האנשים שלנו רוצים לארגן פגישה בארז", הוא אמר לה. "אנחנו רוצים לדבר על פתיחת המעברים. דברי איתם. תגידי להם שאנחנו מוכנים לעשות הרבה כדי שהמעברים יהיו פתוחים". " מי הם האנשים? " היא שאלה. והוא השיב: "שרים בממשלה החדשה".

טלר, כמובן, לא הייתה יכולה לארגן פגישה כזאת. איש במנהל האזרחי לא היה יכול לעשות מעשה על דעת עצמו ולפרוץ את חומת הקונספציה שנבנתה על ידי ישראל. כל הניסיונות שנעשו מצד כל הגורמים, כולל מנהלי המעברים עצמם, נתקלו בחומה בצורה של סירוב.

סגן שר הביטחון אפרים סנה אף הזהיר את מנהל מעבר קרני לבל יעז לדבר עם שליחים מחמאס שנשלחו אליו במטרה לנסות למצוא דרך לפרוץ את המדיניות שעליה החליט ראש הממשלה. "זהו ארגון טרור ואסור בכלל לדבר איתו", פסק סנה, ואחרים הוסיפו בשמץ של זלזול: "שיגידו תודה שאנחנו הומניטריים מספיק ולא סוגרים להם את הכל".

אחר כך הגיע גם תור הכוסברה המפורסמת, שהפכה לסמל של מדיניות הסגר, ורשימות המוצרים והמצרכים שנחשבו מותרות. אפילו תיקי בתי ספר, בגדים ובדים נכללו בתחילה ברשימות. מישהו במנהל האזרחי

אפילו הכין מצגת שבה ננקב מספר הקלוריות המינימלי שתושב עזה צריך לצרוך ביום ולשרוד, והכל כדי ללחוץ על חמאס מספיק חזק, אך למנוע משבר הומניטרי שעלול היה להקים את העולם עלינו.

וכך, במשך שנים הם חפרו מאות מנהרות ביעילות מדהימה כדי לעקוף את הסגר והפכו זאת לפרויקט לאומי. אנחנו, מצדנו, התהדרנו ב"כיפת ברזל" אפקטיבית שזכתה בפרס ביטחון ישראל. כל אחד והפרויקט החלוצי שלו. הם הבריחו בקלות אלפי רקטות במנהרות, אבל גם את כל מוצרי הצריכה וחומרי הגלם שאסרה ישראל במעברים, ואנחנו מיגנו במיליארדי שקלים את יישובי הדרום ואת השמיים ממעל.

שיטת המקל והגזר במעברי עזה מעולם לא נוסתה. הפרדוקס הפך זועק עד כדי כך שישראל העדיפה שאזור הסחר התת-קרקעי הענף ברפיח יפעל כמעט באין מפריע, ובלבד שלא ניכנע לחמאס ונפתח לו את המעברים.

מן הצד השני, גם חמאס נקט מדיניות שגויה. חמאס האמין, באמת ובתמים, שאם יתמיד בירי הרקטות, הוא יאלץ את ישראל להגיע לשולחן המשא ומתן בחסות מצרים. השיטה אולי עבדה, אבל המחיר ששילמו אזרחי הרצועה היה אדיר. אלפי אזרחים נהרגו במבצעי ובתקיפות צה"ל, בניינים קרסו, פעילים חוסלו ועזה חזרה שנות דור אחורה. אבל רוב העזתים, באופן מפתיע, נשארו נאמנים לחמאס ולדרכו שהפכה מיום ליום עוד יותר אלימה.

מקיץ 2007 ועד חורף 2012 לא רק מבצעים ושמות מבצעים נוצרו בתדירות רבה, אלא גם עשרות אלפי רקטות, הרוגים, חרדה, לחץ וחרם בינלאומי, מאווי מרמרה, משבר אסטרטגי אזורי עם טורקיה ושנאה איומה בין ישראלים לפלסטינים שעוד לא ברא השטן.

בהסכם הפסקת האש שנחתם השבוע במצרים מופיע הסעיף הבא: "המעברים ייפתחו ותינתן הקלה לתנועת בני אדם וסחורות. לא תוגבל תנועתם של תושבי (עזה) ולא יבוצע ניסיון לפגוע בהם באזור הגבול. הדבר יבוצע בתוך 24 שעות מרגע כניסת ההסכם לתוקף".

חמש שנים וחצי לאחר אותם טלפונים שקיבלו שהם טלר, אנשי המנהל האזרחי וישראלים נוספים, מדיניות הסגר על עזה משתנה. אבל עכשיו מעורבים במשחק הזה הרבה יותר שחקנים אינטרסנטים: מצרים, ארצות הברית, קטאר, טורקיה וחמאס אחד גדול שהצליח להשיג בכוח את מה שלא זכה לו אז בתחינות.

על ההסדר שאליו ישראל לא הייתה מוכנה להסכים לפני חמש שנים, היא נאלצה עכשיו לוותר, ואולי גם להפנים שהמדיניות ההיא לא הוכיחה את עצמה וכנראה אף גרמה יותר נזק מאשר תועלת ביטחונית. חמאס הוכה קשות, אבל תושבי הרצועה לא הקיאו אותו מתוכם.
ואם לא די בכך, ביום שלאחר החתימה וההבנות בקהיר, המגדירות בלי ספק את ריבונות חמאס ברצועה, פתח צה"ל בגל נרחב של מעצרים בגדה המערבית. עוד מסמר בארון הקבורה של אבו מאזן, האיש שפעם היה בטוח שיחזור לשלוט ברצועה. עכשיו יש לו סיבה טובה באמת לבכות במוקטעה. כנראה גם לנו.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...