כמו צועניה: הכירו את אמון סלים
כאלפיים צוענים חיים בישראל, בעיקר במזרח ירושלים. הם נאלצים להתמודד עם תנאי חיים קשים וניכור מצד שכניהם הערבים. אמון סלים, אישה צוענייה מרשימה, החליטה להוציא את בני העדה ממעגל העוני ולתת להם תקווה. למרות המחיר החברתי והמשפחתי הכבד שהיא משלמת, היא נחושה שלא להישבר
אבל אז היא מגיעה וחלום הילדות מתנפץ. סלים יוצאת מתוך ג'יפ יונדאי חדש ובוהק, לבושה באופנתיות מוקפדת. נראית זוהרת על רקע הסביבה שבתוכה היא חיה ועובדת. אמון סלים היא צועניה. כמוה יש עוד כ-2,000 צוענים בירושלים וסביבותיה. רובם מוסלמים, יש גם נוצרים, ומכנה משותף לכולם: האוכלוסיה הערבית לא אוהבת אותם, והשלטון הישראלי לא דואג להם.
באופן מסורתי הם נדחקים לתחתית הסולם החברתי. עניים וחסרי השכלה. "אני כנראה רק אחת מתוך עשר או עשרים נשים צועניות שהחליטו לצאת ממעגל העוני ולרכוש השכלה", אומרת סלים. "עוד כשהייתי ילדה קטנה בת שבע, החלטתי שאני לא אקבץ נדבות כמו שאר בני העדה שלי. ידעתי שאני רוצה להיות אשת עסקים ולעשות משהו עם עצמי".
כיום, כשהיא בתחילת שנות השלושים שלה (היא מסרבת להסגיר את גילה המדויק, כי על פי אמונת העדה זה "מביא מזל רע"), היא עומדת בראש עמותת 'דומארי- לקידום הצוענים בישראל', אותה הקימה לפני כ-14 שנה, במסגרתה היא מנסה לקדם את מצבם הכלכלי-חברתי של הצוענים בירושלים, ומתמקדת בעיקר בסיוע לאוכלוסיית הנשים והילדים.
הריאיון עמה מתנהל באנגלית משום שסלים, שנולדה וגדלה במזרח ירושלים, אינה דוברת עברית. "זאת משימה שעליי להשלים וזה יקרה באיזשהו שלב", היא מחייכת.
אמון סלים נולדה וגדלה ברובע המוסלמי. היא חיה בבית אחד יחד עם שתי אחיותיה הלא נשואות וחמשת אחיה הנשואים. שם, סמוך לשער האריות, ברדיוס מצומצם מאוד, מתגוררים רבים מהצוענים החיים בארץ. בבתי אבן קטנים בני שניים או שלושה חדרים, כך היא מספרת, מצטופפת בדרך כלל המשפחה המורחבת, סבים וסבתות, הורים, אחים ואחיות. לעיתים אף מתגוררת משפחה שלמה בחדר אחד.
הקהילה, שמונה כ-150 משפחות, מפוזרת גם באזורים סביב ירושלים בשועפאט, עזרייה, ענתא וראס אל עמוד. "כמעט כולם סובלים ממצב כלכלי קשה", היא מספרת. "רוב הצוענים מתקיימים כיום מתגמולי הביטוח הלאומי, קיבוץ נדבות, ובמקרה הטוב גם מעבודות ניקיון. רובם הגדול אינו יודע קרוא וכתוב".
כיוון שהמצוקה גדולה, הילדים נאלצים בגיל צעיר מאוד לעזוב את בתי הספר כדי לסייע להורים בפרנסת המשפחה. היא עצמה זכתה להשכלה בזכות אביה שנפטר לפני כתשעה חודשים. היא מספרת על אב מסור שגידל אותה ואת שמונת אחיה ואחיותיה לבדו, לאחר שאמם נפטרה כשהיו
"יחסית לשאר חברי הקהילה מצבנו הכלכלי לא היה קשה", היא מספרת, "וזאת משום שאבי עבד כשומר במשרד הפנים. אני זוכרת ילדות מאוד מאושרת, לא היו לנו חלומות גדולים. אמנם לא היה חסר אוכל ובגדים, אבל כמובן שהכל היה בצמצום". כשהיו קטנים, חיו כל בני המשפחה בדירה בת שני חדרים. בחדר אחד התגוררו ההורים עם תשעת ילדיהם ובחדר הסמוך התגוררה הסבתא.
"בימים בהם לא התקיימו לימודים, מכרתי שתייה וגלויות לתיירים ברובע המוסלמי. מהר מאוד הפכתי לסוחרת ממולחת, הטובה ביותר באזור. ידעתי לזהות את התיירים והלאום שלהם ממרחק, התיידדתי עימם בקלות וגם למדתי מהם את האנגלית הטובה שלי". אביה של סלים לא אהב את הרעיון שבתו עוסקת במכירות בגיל כל כך צעיר ולא פעם היא נענשה על כך.
"גדלתי כנסיכה, קיבלתי חינוך טוב מהוריי. למרות שאמי נפטרה כשהייתי בת שבע, אבי גידל אותנו באהבה רבה ותמך בי מאוד. הוא עודד אותי ללכת ללמוד ולהתפתח, אך גם הכיר את אופיי והבין שצריך לתת לי חופש".
לעדה שבתוכה היא חיה יש שורשים בכל רחבי העולם. החוקרים חלוקים בדעתם בנוגע לשאלה כיצד הגיעו הצוענים לישראל. חלקם טוענים שהגיעו ממצרים, ומשם גם קיבלו גם שמם הלועזי, ג‘יפסי. אחרים טוענים כי מוצאם בכלל מצפון מערב הודו.
מה שידוע בוודאות הוא שהצוענים נודדים בעולם כבר מאות שנים, וצוברים לעצמם מוניטין שלילי של גנבים או חוטפי ילדים. גם השלטונות לא מקבלים אותם בדרך כלל באהבה. כחלק מהשוטטות בעולם, נחלקו הצוענים לפני כמה מאות שנים לשתי קבוצות מרכזיות. האחת התפזרה ברחבי אירופה וזכתה לכינוי 'רום' או 'רומי'. השנייה הגיעה למזרח התיכון וכונתה 'דום' או 'דומארי'. הדומארי התיישבו בכל רחבי המזרח התיכון - בארץ ישראל, עיראק, ירדן, מצרים, סוריה ואזרבייג'ן.
סלים מעריכה כי במזרח התיכון לבד חיים כיום כחמישה מיליון צוענים. לדבריה, ראשוני הצוענים הגיעו לארץ מערב הסעודית במאה ה-11. עם הגעתם לכאן הם אימצו את האסלאם, דבר שמבדיל בינם לבין הצוענים מאירופה, שהם נוצרים. "אנחנו קהילה מאוד מיוחדת ומסקרנת ולכן אנשים ממציאים עלינו כל הזמן סיפורים", היא אומרת. "מישהו המציא סיפור שאנחנו רואי עתידות והקהילה החליטה לאמץ אותו, משום שזה עשה להם טוב בזמנו. הביא רווחים".
לדבריה, הטרגדיה של הצוענים במדינת ישראל כפולה. בהיותם קהילה קטנה ונידחת בעלת מסורת ייחודית, הם זוכים ליחס משפיל מצד הערבים, ונמצאים בתחתית הסולם החברתי. הערבים נוהגים לכנותם בשם הגנאי 'נוואר', שפירושו לכלוך. מצד שני, גם מדינת ישראל מתנערת מהם. הם אמנם מקבלים כסף מהביטוח הלאומי, אך אינם נחשבים לאזרחים (כמו מרבית תושבי מזרח העיר).
ועם מי אתם מזדהים פוליטית? עם הערבים או עם היהודים?
"אנחנו מקפידים שלא להזדהות פוליטית עם אף צד וזה לא תמיד לטובתנו. בזמן האינתיפאדה למשל, סבלנו גם מהערבים שראו בנו משת"פים וגם משוטרי מג"ב שעיכבו אותנו במחסומים".
סלים מכירה את מצוקות הצוענים מגיל צעיר. את הבושה וחוסר הקבלה חוותה על בשרה כבר כילדה. "מנהלת בית הספר שבו למדנו צעקה עלינו: 'לדים מלוכלכים, צוענים רעים', והתסיסה את שאר הילדים נגדנו. היינו חייבים לשתוק ולספוג כי זה בית הספר היחיד באזור", היא נזכרת. מאז שהיא זוכרת את עצמה עמדה על דעתה ועל אמונותיה ולא הסכימה לוותר.
כשהייתה בת 16, למשל, ניסה אביה לחתנה כמנהג בנות העדה. "עשיתי צחוק מכל נושא החתונה", היא נזכרת. "כאשר הגיע החתן המיועד לביתנו ישבתי וגיחכתי, שאלתי את אבי בנוכחותו 'הוא יהיה בעלי, אדם שלא מרוויח פרוטה וחי על חשבון משפחתו'? אבי התרצה והבין שלא אתחתן עם אדם שלא יכול לפרנס אותי.
לאחר מכן לא הגיעו הצעות נוספות. אני חושבת שפחדו ממני. הייתי עוצמתית ודעתנית. עם הזמן, כאשר רכשתי השכלה, הנישואים עם בן העדה חסר השכלה הפכו מבחינתי לבלתי אפשריים". היא החליטה ללמוד מקצוע. למדה מנהל עסקים בברהמיה קולג' הסמוך לעיר העתיקה ולימודי תיירות בנוטרדאם קולג', גם הוא שלוחה של אוניברסיטה זרה. בין לבין לקחה גם מספר קורסים באוניברסיטה העברית.
למרות ההשכלה, היחס של החברה הערבית כלפיה לא השתנה. היא נזכרת באחד הרגעים הכואבים בחייה כאשר חברתה הטובה לספסל הלימודים בקולג' גילתה שהיא שייכת לעדה הצוענית. "הזמנתי את חברתי הטובה לבקר בביתי. החברה, שככל הנראה התעורר אצלה חשד, שאלה את השכנים לזהותי והם ענו לה 'זאת נוואריה'. כלומר, אמרו לה שאני לכלוך. בכך הסתיימה החברות. מאז היא סירבה ליצור עמי קשר".
כדי לשמור על מעמדם והמבנה המסורתי שלהם, הצוענים מעדיפים להתחתן בתוך הקהילה ועדיף אפילו בתוך המשפחה, מה שמוביל לא פעם להולדת ילדים בעלי מומים. הנשים הצועניות המשכילות לא מעוניינות בחתן נטול עתיד מהעדה, אך גם חתן ערבי אינו זמין להן.
"אין סיכוי שבחור ערבי משכיל ממשפחה טובה בארץ יסכים להינשא לי, משום שמשפחתו לא תאפשר לו להתחתן עם צוענייה נחותה. בירדן ובסוריה למשל, לא קיימת בעיה כזאת, משום שהמשפחות שם יותר פתוחות. גם מצבם של הגברים הצוענים שם הרבה יותר טוב משום שהם חייבים לצאת לעבוד".
הרווקות הכפויה הזו אינה מרתיעה את הצועניות ששואפות לקדמה. סלים מציינת "כי למרות המחיר הכבד שהבנות שלומדות נדרשות לשלם, ההורים כיום דוחפים יותר את הבנות לרכוש השכלה". אחת מאחיותיה, רווקה מבוגרת ממנה, למדה בבית ספר לאחיות והייתה לאחות הראשונה בעדה. לאחרונה קיבלה האחות אישור לעבוד בבתי חולים ישראלים, ומבחינתה מדובר בהישג יוצא מן הכלל.
סלים החליטה לשנות את מעמד הצוענים. כבר כשהייתה בת 17 הקימה את העמותה שבראשה היא עומדת כיום, ללא כל סיוע מבחוץ או מימון כספי. מדובר בארגון הצוענים הראשון במזרח התיכון, שמטרתו לסייע לקהילה ולתת לה תקווה לעתיד טוב יותר. בין היתר ניסתה העמותה לערוך מפקד אוכלוסין של הצוענים בארץ כדי שיכירו בהם כקהילה ייחודית, לדאוג לשימור תרבותם ושפתם הנכחדת וליצור קשר עם צוענים בחו"ל.
"יש לי חלום לעשות שינוי בחיי הנשים והילדים בעדה", היא מוסיפה. "אני רוצה להתמקד בדור הצעיר. לתת להם חינוך טוב, לעזור להם לצאת ממעגל העוני. גם בקרב הנשים שרובן לא סיימו בית ספר יש מוכשרות מאוד עם כל מיני מיומנויות כמו לתפור בגדים, לייצר תכשיטים, צריך רק לתת להן את ההזדמנות להתפתח", היא אומרת.
סלים מצרה על כך שהאפיונים והמנהגים שייחדו את הקהילה הצוענית הלכו ונעלמו עם השנים. היא מודעת לכך שהצוענים נמצאים בדילמה קשה, בין הרצון להיטמע בסביבה התרבותית הפלשתינאית, ובין הרצון לשמר את זהותם האתנית והתרבותית. בעזרת מעט סיוע כספי שהצליחה לגייס מאנשים פרטיים ברחבי העולם, הצליחה להקים מרכז מטופח ויפה להפליא בקומת המרתף של בניין חדש ברחובה הראשי של שכונת שועפט.
המרכז כולל בתוכו שני חדרונים, פינת משחקים, מטבח וחדר כניסה המלא ביצירותיהן של נשות הדומארי: תכשיטים, כרים, תיקים, צעיפים ותמונות, מיטב האמנות הצוענית על שלל המוטיבים הייחודיים. החדרים משמשים כחדרי עבודה לילדים וחדרי תפירה לנשים.
מתנדבים מהארץ ומהעולם מגיעים למרכז שלה כדי לסייע. הם עוזרים לילדים בהכנת שיעורי הבית, שכן "רובם באים מבתים בהם ההורים אינם יודעים קרוא וכתוב ואין מי שיעזור להם בבית". במקום מתקיימים גם חוגים לילדים וקורסים לנשים.
בימים אלו שוקדת סלים על ביוגרפיה אישית בשפה האנגלית שתצא לאור בשנה הקרובה. הספר, שנמצא כרגע בשלבי עריכה, מספר את סיפורה האישי לצד סיפורה של העדה. "רציתי לספר את סיפור הצוענים בשפה שלי", היא אומרת, "להביא את המסר שלנו לכל מקום. את הספר בחרתי להקדיש לאבי שתמיד עמד מאחורי ותמך בכל החלומות שלי".
גישתה של סלים המעדיפה לטפל בבעיות הצוענים באמצעות עמותה ולא תוך שיתוף פעולה עם הרשויות, זכתה לביקורת קשה מצד 'המוכתר' של העדה, והובילה לקרע עמוק בין תומכיה לתומכי המוכתר. בשנתיים האחרונות מנסה עיריית ירושלים לטפל בבעיותיה של העדה הצוענית.
בעירייה טוענים שהם מטפלים בבעיות "תוך שיתוף פעולה עם נכבדי העדה", ואף הצליחו להכניס לבית הספר המקומי עשרות ילדים וליצור תקשורת בין רשויות הרווחה למשפחות הצוענים. באחרונה, כך נמסר, גם מונתה עובדת סוציאלית מיוחדת שתטפל בקהילה. סלים טוענת כי השינויים לא ממש מורגשים בשטח. "יש צורך בעזרה הרבה יותר משמעותית כדי לפתור את בעיותיה של העדה", היא אומרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם