מחקר: טראומה ברמב"ם בעקבות אסון הכרמל
שנתיים לאחר השריפה נחשף כי עשרות מאנשי צוות ביה"ח שטיפלו בנפגעים סובלים מסיוטים וממתחים. עכשיו הם מבקשים: "תנו לנו טיפול"
- דוח המבקר: מערך הכיבוי של חיה"א נחלש
- אסון הכרמל: ניצב עטיה אינו חשוד בפלילים
- בעקבות השריפה: אתר למילוי כבאיות בחיפה

אל המחלקה הזו מגיעים מקרים קשים ביותר, ובהם פגיעות מאירועים ביטחוניים, מתאונות דרכים ומאסונות טבע, אבל אסון הכרמל הוא בהחלט החמור שבאסונות בשנים האחרונות. ההחלטה לערוך את המחקר נפלה בקרב בכירי הצוות הסיעודי, בעקבות המצוקה שגרם האסון ובעיקר בגלל התוצאות הטרגיות שלו. הנושא הוא הלחץ העצום שבו פועלים אנשי המחלקה.
התופעה מכונה "הפרעת דחק פוסט-טראומטית." הקרובים לנפגע נחשפים לאירוע הטראומטי והם עצמם נפגעים. פגיעה כזו לא נבדקה עד כה בקרב צוותי המחלקות לטיפול נמרץ בבתי החולים. במחקר שנמשך חודשיים השתתפו 50 חברי הצוות הסיעודי במחלקה ברמב"ם, ואת המחקר ניהלו חברי הצוות הסיעודי במחלקה, בהובלת האחות איריס לבדוב, האח סרגיי אלטונין והאחות האחראית מירית ברזילי.
"כשאנחנו מקבלים פצועים, אנחנו מתורגלים לפעול בצורה מסוימת," מסביר אלטונין. "אנחנו ממוקדים במתן הטיפול ואסור לנו לערב רגשות. אירועי הכרמל יצרו במחלקה מציאות אחרת. בשיחות שבין חברי הצוות אחרי השרפה עולים תיאורים שנשמעים כמו לחץ. הצוות דיבר על קושי, על רגשות קשים, על חלומות זוועה. זה היה הטריגר למחקר שלנו."
החוקרים מציינים כי תסמיני התופעה יכולים לבוא לידי ביטוי בצורת נדודי שינה, מחשבות על פצועים או הדחקה מוחלטת של ההתרחשויות. כשלבדוב משחזרת את
גם העניין העצום שעורר האסון השפיע על הצוות. "הנוכחות התקשורתית, שאנחנו לא רגילים אליה במחלקה, הביאה איתה המון רגשות, בכי, תחושות קשות. זה פשוט העצים את הסיטואציה מעבר למה שאנחנו רגילים להתמודד איתו."
בשביל אלטונין, רגע הגעת הפצועים הוא שנחרת בזיכרון. "באותו יום נשלחתי לתגבור בחדר הלם," הוא מספר. "ראיתי שלושה פצועים במצב קשה מאוד. המראות הקשים והבכי של המשפחות הוסיפו לתחושה. כך הלכתי הביתה באותו יום, אחרי שטיפלתי באנשים צעירים שכל החיים לפניהם. למחרת חזרתי למחלקה והמשכתי לטפל בהם, יום אחר יום."
לבדוב ולאלטונין מספרים על מעגל של טראומה שהם לא מצליחים לשבור. "טיפלנו בפצועים, ובמקביל היינו קשורים מאוד למשפחותיהם," הם אומרים. "מבחינה מקצועית זה מצב כמעט בלתי אפשרי. כשחופית חייט הביאה את התמונות של הילדים ותלתה אותם על הקירות בחדר שבעלה שכב בו, זה פשוט שבר לנו את הלב. חלק מאיתנו סבלו מהדחקה, רובנו ממחשבות טורדניות. אתה מגיע הביתה והעבודה נמצאת גם שם. אין לאן ללכת. זה הרחיק לכת עד כדי כך שרבים מאנשי הצוות במחלקה הלכו לנחם את המשפחה. זה יוצא דופן מאוד. הזדהות כזו היא בגדר חציית קווים."
"אחת הבעיות בהתמודדות עם המצב היא הבושה," הם מוסיפים. "אנשים לא אוהבים לדבר על זה, אבל זה בדיוק מה שצריך לעשות. לדבר, לפרוק את התחושות הקשות, את הפחדים, ולקבל טיפול מסודר, וזה צריך לקרות באופן ממוסד יותר. אנחנו צריכים לדבר על הפחדים, על הקשיים וגם על המקרים הטובים".
