כשהאדמה רועדת: האם צה"ל ערוך לחוסר היציבות במזרח התיכון?
מצפון עומד אסד לפני קריסה. ממזרח נחלשים הגורמים המתונים. מדרום נאלץ מורסי להתמודד עם המון זועם ורעב. ישראל איבדה את בנות בריתה האזוריות וגם ארצות הברית לא ממהרת להתערב. אבל כאן עסוקים בתרחישים מיושנים ובעיקר בפוליטיקה של מינויים
- לראשונה בחייו: חאלד משעל מבקר בעזה
- מלך ירדן הגיע לביקור בגדה המערבית
באווירה כזאת, אין פלא שמעט מאוד אנשים במערכת הביטחון עוסקים בשאלה האם צה"ל מגיב כראוי להתפתחויות האזוריות הדרמטיות, או שהוא ממשיך לבנות את כוחו בהתאם לתרחישי ייחוס שהופכים פחות ופחות רלוונטיים. האם הצבא שבוי בקונספציה מודרנית?
מצבו הנואש של נשיא סוריה, בשאר אסד, עשוי להיות מעודד מבחינת ישראל. זה היה השבוע שבו איבד הראיס באופן מעשי את השליטה על ארצו. נשארו לאסד שתי אפשרויות: או לברוח (אסד בדק אופציות למקלט ברוסיה, בדובאי או בוונצואלה,( או להתבצר במובלעת של עדתו העלאווית, ולנהל משם מלחמת אזרחים שיכולה להימשך גם כמה שנים, אך סופה (וסופו) ברור. בינתיים הוא ממשיך להילחם.
מבחינה צבאית, התרחשו בימים האחרונים מספר אירועים המעידים על קריסתו של בשאר אסד. צבא סוריה, כלומר החלק שעדיין נאמן לראיס (בעיקר זה שמבוסס על הפיקוד העלאווי), איבד מחנות ואמצעי לחימה סמוכים לחאלב ולדמשק, וחמור מכך - את השליטה על דרכים המובילות לשדה התעופה הצבאי בקרבת דמשק ולשדה התעופה הבינלאומי של העיר. ההתפתחות הזאת הביאה להפסקה מוחלטת של הטיסות אל סוריה וממנה.
מגמת ההתעצמות של כוחות האופוזיציה ")צבא סוריה החופשית(" ברורה, ולא בכדי, שכן המורדים זוכים לאספקה נדיבה של נשק. למרבה האירוניה מבחינת אסד, רוב הנשק מגיע למורדים דרך לבנון, כנראה ממחסני הצבא המפורר בלוב, במימון קטארי וסעודי. גם למערב יש אינטרס מובהק לחמש את המורדים. הנשיא הסורי משלם עכשיו את המחיר על שנים של חימוש חיזבאללה, ועל החברות בציר האיראני.
אבל הדרמה המשמעותית של השבוע הייתה בסוגיית הנשק הכימי. נראה כי יש ממש בפרסומים שהופיעו בימים האחרונים בתקשורת העולמית, על כך שהצבא הסורי הנאמן לאסד נצפה כשהוא מכין מאגרי נשק כימי לשימוש אפשרי כנגד המורדים. לעומת זאת, הפרסום על כך שישראל תיאמה עם ירדן תקיפה על מאגרי הנשק הכימי של סוריה, דרך שטחה, הוא קשקוש. אילו ישראל הייתה מחליטה לתקוף, היא לא הייתה צריכה לתאם עם ירדן שום דבר. יש לה גבול משותף ארוך מספיק עם סוריה, שדרכו יכולים מטוסי חיל האוויר להגיח.
מה כן? לאמריקנים יש כוחות בירדן שנשארו אחרי תרגיל אזורי גדול. במהלך החודשים האחרונים הייתה ישראל שותפה להעברת מסרים לצמרת המשטר הסורי, לפיהם נפילת
נראה שגם המסרים שהועברו באחרונה על ידי המערב בצינורות דיפלומטיים בודדים שעדיין פתוחים לדמשק המופגזת, כשהם מלווים בלוחמה פסיכולוגית רועשת, עשו את העבודה. מחסני הנשק הכימי נסגרו לעת עתה. גם אם מתחשק לאסד או לאנשיו להשמיד כמה מבני עמם באמצעות נשק כימי, יצר ההישרדות המיידי שלהם חזק יותר.
עכשיו כבר ניתן לקבוע כי באזורים הקרובים יותר אלינו, סמוך לגבול ברמת הגולן, איבד בשאר אסד את השליטה כבר לפני כשבועיים, באותם קרבות שלוו בירי בשוגג לעבר ישראל, אשר נענה בהפצצת מטרות על ידי צה"ל בתוך השטח הסורי. הקרבות לפני שבועיים היו מלווים גם בתקיפת מחנות של הצבא הסורי, שהביאו לעריקת חלק מהכוחות, ולהרג עשרות מנאמניו של אסד. בשבוע האחרון היה שקט באזור. צה"ל ערוך לקלוט פליטים מהצד הישראלי של גדר הגבול ברמת הגולן, במקרה שהצבא הסורי יחזור לגזרה ויניס את התושבים המקומיים.
בינתיים, מצטברים הסימנים לכך שכל הצדדים כבר מתייחסים לבשאר אסד כאל סוס גמור: הרוסים ממשיכים לפנות את אנשיהם מבסיסיהם בסוריה, כולל הבסיס הימי היחיד שלהם בים התיכון, בלטקיה; נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ונשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, מנהלים שיחות על עתיד סוריה; ואפילו המנהיג הנוצרי הלבנוני, סעד אל-חרירי, שעדיין רועד מפחד חיסול אביו בשליחות הראיס בעשור שעבר, מעז לפתוח את הפה כנגד בשאר, ולצאת נגדו בהצהרות מתלהמות. מלחמת האזרחים בסוריה גלשה לאחרונה גם לאזור טריפולי שבצפון לבנון, שם נערכים קרבות בין תומכי בשאר אסד ובין מתנגדיו.
מי שלא מתייאשים הם האיראנים שממשיכים להעביר לבשאר אסד אספקה של נשק ודלק. חלק ניכר מהאספקה מגיע בטיסות שעוברות מעל שטח עיראק החופשית. נשיא עיראק, מאליכי, שמאפשר את הטיסות האלה, מעלה את הסעיף לאמריקנים שהמליכו אותו. לנוכח זעם האמריקנים, מאליכי הורה לאחרונה ליירט כמה מהטיסות, אבל רק כשהיו בדרך חזרה מסוריה לאיראן. המטוסים נמצאו ריקים, כמה מפתיע.
אף אחד במזרח התיכון אינו יכול לקנא בבשאר אסד, אבל גם מצבם של המנהי גים האחרים לא מזהיר. בנימין נתניהו יכול לראות את עצמו בר מזל שהוא סבל, לכל היותר, מכתף קרה של אנגלה מרקל במהלך ביקורו בגרמניה, ומהלחצים שליוו את הרכבת רשימת הליכוד ביתנו לבחירות.
שניים מהמדוכאים נפגשים בסוף השבוע הזה ברמאללה: מלך ירדן עבדאללה וראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס - אבו מאזן. עבדאללה מתמודד עם צרות רבות מבית שעיקרן כלכליות. הסיוע שהוא מקבל מהאמריקנים נותר יציב, אבל התמיכה השנתית ממדינות המפרץ צנחה ב2012- מ1.4- מילארד דולר ל45- מיליון בלבד. הצרות הכלכליות עלולות להוביל ל"אביב ירדני," שהוא, במילים אחרות, סוף דרכו של עבדאללה.
עבדאללה מתמודד גם עם 120 אלף פליטים סורים בשטחו ועם עצירת אספקת הגז ממצרים. אבל אם כל זה לא מספיק, יש לו על הראש גם התמרמרות של ראשי השבטים הבדואים, המחזיקים את צבאו ומתייחסים אל המלכה ראניה כאל "שרה ירדנית-" כלומר, מאשימים שהיא המושכת האמיתית בחוטים בממלכה, ומעדיפה באופן ברור את בני עמה הפלסטיניים על פני הבדואים. עבדאללה ניסה לרצות את מנהיגי הבדואים באחרונה בכמה צ'ופרים, כולל העלאות שכר בפיקוד הצבאי.
מה שמשותף לעבדאללה ולאבו מאזן הוא התחושה שאיבדו את שאריות מעמדם האזורי. מבצע "עמוד ענן" הסתיים במו"מ של ישראל עם החמאס, בלי שהמצרים ספרו אותם. הנשיא הכלוא מובארק, לעומת זאת, היה נוהג לערב את אבו מאזן בכל מהלך, ושימש משענת אזורית משמעותית לעבדאללה.
למרות התחושה של ירדן והפת"ח כי ישראל הלכה רחוק מדי כלפי החמאס, התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית ולירדן נשמר. כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, אבו מאזן החליט לעודד באחרונה "מחאה עממית," ומתרבים הסימנים לחזרתו של גל טרור ביהודה ושומרון, כזה שיהיה מתון אך ממושך. השבוע המגמה באה לידי ביטוי בפיגוע שבו מחבל הסתער עם גרזן על ג'יפ צבאי בשומרון, ונורה למוות על ידי איש שב"כ.
ומה במצרים? גם הנשיא המצרי, איש האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, בצרות צרורות בעקבות הניסיון שלו לכפות חוקה, תוך ניצול ההצלחה הדיפלומטית שלו במבצע "עמוד ענן" - הצלחה שיש מי שיגידו שעלתה לו לראש.
לכאורה, סוגיית החוקה היא הסיבה להסתערות ההמונים על ארמון הנשיא מצד חילונים וליברלים, שהיו המנוע האמיתי של המהפכה. למעשה, התסכול של ההמון נובע בראש ובראשונה מכך שהקוראן האסלאמי עדיין לא הביא לשיפור במצב הכלכלי, ולא מצא דרך להאכיל 88 מיליון פיות במצרים.
לקראת סוף השבוע נראה היה כי מורסי ייאלץ למצוא דרך לרצות את ההמון, ולוותר על סמכויות העל שניכס לעצמו, באופן זמני לפחות. מהזווית הישראלית חשוב גם לציין כי בזמן שקהיר בערה, נמשכו גם השבוע הדיונים על מפרט ההבנות בין ישראל לחמאס בעקבות מבצע "עמוד ענן." הדיונים הללו חסרי תכלית, שכן מרגע ששככה האש בישראל ובעזה, איבדו הצדדים את המניע העיקרי שלהם להתפשר בדרישותיהם. הסטטוס קוו יישמר עד לסיבוב המהלומות הבא. הסטטוס קוו הזה אינו רע מבחינת ישראל, לפחות בינתיים. ביצועי החמאס בהשלטת סדר לאורך הגדר ובמניעת פעילות עוינת על ידי "ארגונים סוררים," עולים על הציפיות של פיקוד הדרום.
הדרמה האזורית ממשיכה להמחיש, למרבה הדאגה, את חוסר הרצון או חוסר היכולת של ארצות הברית לכפות את רצונותיה באזור, כמו פעם, ואת העובדה שאיבדנו, דה פקטו, את בנות בריתנו האזוריות. הפרסומים על כך שחודשו המגעים ליישור ההדורים בין ישראל לטורקיה בעקבות אירועי המרמרה הם נכונים, אבל הסיכויים למציאת נוסחת פשרה הם נמוכים. ארדואן ממשיך להתעקש על התנצלות ישראלית, פיצויים למשפחות ההרוגים והסרה מוחלטת של הסגר מעל רצועת עזה. ישראל, מנגד, ממשיכה להסכים רק ל"הבעת צער" ולהעברת כספי פצויים לקרן הומניטארית, מבלי לקחת אחריות על האסון בלב ים במאי .2010
אילו צה"ל היה צבא אינטלקטואלי, רבים ממפקדיו היו מוטרדים יומם וליל מהשלכות השינויים האזוריים על האופן שבו הצבא בונה את הכוח שלו לטווח ארוך. אבל צה"ל הוא במובנים רבים צבא אנטי אינטלקטואלי. בשוטף, רוב אנשיו עסוקים בריצוי המפקדים שיריצו אותם כמה שיותר מהר במסלול של תפקידים קצרים ככל האפשר. רק מעטים מוטרדים מסוגיות אסטרטגיות וטורחים לקרוא חומר מעמיק רלוונטי.
גם העובדה שצה"ל מתנהל לכל אורך הקדנציה של הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, ללא תוכנית רב שנתית (תר"ש) אינה מטרידה באמת אף אחד כמעט. גנץ הכין בימי כהונתו שני תר"שים שזכו לכינויים "חלמיש" ו"תפן" אך לא אושרו ולא תוקצבו מעולם. למעשה, צה"ל לא עבר שינוי אסטרטגי בשנים האחרונות למרות השינוי האזורי העצום. מסיבות תקציביות, הכוח ממשיך להיבנות בהתאם ל"תרחישי ייחוס," שאף אחד אינו יכול להיות ערב לכך שלא יהיו חמורים מהם במציאות. אם חלילה יתרחש אסון שינבע מכך שהכוח הצה"לי יתגלה חלילה כלא מספיק, ניתן יהיה לכנות את הגישה הזאת בדיעבד כ"קונספציה ."2 אחריות הדרג המדיני לקונספציה הזאת אינה פחותה מאחריות הדרג הצבאי, ואולי אף עולה עליה.
אם צה"ל בונה על מחסני הציוד הענקיים של ארצות הברית המוצבים בישראל, כציוד חירום, הוא עלול לגלות כי המפתח של המחסנים האלה נמצא בבית הלבן, אצל ברק אובמה, שלא ירשה להשתמש בהם במקרה שישראל תנקוט בפעולות צבאיות שלא יהיו מקובלות על ארצות הברית.
אגב, כמה מהליקויים התפיסתיים והמבניים בצה"ל הומחשו בחודשים האחרונים בתרגיל מפקדות גדול של המטה הכללי ובתרגיל עם צבא ארצות הברית. מסיבות מובנות, לא ניתן לפרט את הליקויים כאן. אפשר רק לספר כי כחלק מהלקחים בונים לרמטכ"ל חדר חדש בתוך הבור בקריה (עד עכשיו לא היה "חדר רמטכ"ל" בבור). אשריו של גנץ.
ועכשיו, לדברים שמעניינים רבים במערכת הביטחון באמת: מה יקרה בלשכת שר הביטחון ביום שאחרי אהוד ברק, בהנחה שאהוד ברק לא יסגור דיל על הישארותו במשרד לאחר הבחירות?
מי שבוודאות לא יהיה במשרד בעוד כמה חודשים הוא מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל(' אודי שני. שני נחשב בין המועמדים לאחד התפקידים הנחשקים בארץ - היו"ר הבא של רפאל במקום האלוף (מיל') אילן בירן. אבל גם בסביבה הקרובה של אהוד ברק דואגים העוזרים לתפקיד הבא. כך מסתמן כי ראש המטה, יוני קורן, יהיה נציג תעש בארצות הברית.
קורן הוא מגיבורי פרשת הרפז שהגיעה השבוע לישורת הכמעט האחרונה שלה, עם העברת דוח הביקורת הסופי של מבקר המדינה לידי המבוקרים. לאחר כל הפרסומים על חשדות לפלילים, לכאורה, נוקה הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל גבי אשכנזי, מן הטענה של ברק כי הוא היה שותף לפוטש ולניסיון לכפות את הארכת כהונתו בשנה חמישית. גם ברק, מתברר, אינו אחמדינג'אד, כפי שנתפס בעיניהם של מקורבי אשכנזי בימים העכורים של שיא הפרשה.
מצד שני, הדוח מציף באופן דוחה את כל הסחי בהתנהלות הלשכות הביטחוניות הבכירות ביותר, ואת הטעויות החמורות שנעשו בלשכת הרמטכ"ל בטיפול במה שנחשב בזמנו כ"מסמך הרפז."
הפרשה כבר הייתה יכולה למות מיתת נשיקה עם פרסום הדוח הסופי גם לציבור הרחב, אבל ועדת הביקורת של הכנסת אמורה לדון בו קודם לכן, ולהחליט אילו חלקים מותרים לפרסום. הבעיה היא שקצת קשה לכנס בימים אלה את ועדת הכנסת שכבר התפזרה. טובי המוחות המשפטיים מנסים למצוא פתרונות לסוגיה.
האלוף גדי אייזנקוט הוא מגיבוריה השוליים ביותר של פרשת הרפז. כפי שכבר פורסם לא פעם, הוא היה מודע למסמך הרפז, והיה שותף להעברתו לידי ד"ר גבי סיבוני, שמצדו היה שותף (ביחד עם ראש המוסד הנוכחי, תמיד פרדו) להעברתו לידי חדשות ערוץ ,2 טרם חשיפתו.
אייזנקוט עמד בסיטואציה לא פשוטה הקשורה במינויים בחודש פברואר ,2011 לאחר ששר הביטחון נאלץ לחזור בו ממינוי יואב גלנט לרמטכ"ל - מינוי שכבר אושר קודם לכן על ידי הממשלה. ברק זימן את אייזנקוט ללשכתו, והציע לו להיות רמטכ"ל במקום גלנט. אייזנקוט השיב כי הוא מכהן כאלוף פיקוד הצפון, וכי הוא סבור שאלוף בני גנץ, שסיים את תפקיד סגן רמטכ"ל ויצא לאזרחות שלושה חודשים קודם לכן, ראוי ממנו לתפקיד. ראש הממשלה נתניהו, שקיבל עדכון על תשובת אייזנקוט, רצה לשמוע את הדברים במו אזניו, וזימן למחרת את האלוף לביתו בקיסריה ביחד עם ברק. אייזנקוט לא חזר בו. שלא בטובתו, עומד אייזנקוט גם בימים אלה במרכזה של דרמת המינויים בצמרת צה"ל.
בין אם הוא מחויב לו בשל התנהלותו בפברואר 2011 ובין אם לאו, גנץ רוצה את אייזנקוט כסגנו וכמועמד לרמטכ"ל הבא. אהוד ברק אינו מעוניין. הסגן הנוכחי, אלוף יאיר נוה כבר יושב על הכיסא כמה חודשים יותר ממה שתוכנן מראש, ואלוף אבי מזרחי ואלוף פיקוד הדרום, טל רוסו, נחשבים כמועמדים נוספים לתפקיד. איך שזה נראה עכשיו, קלושים הסיכויים שגנץ יסכים לוותר על המינוי של אייזנקוט.
במצבים של חוסר הסכמה, מקובל היה בשנים האחרונות למנות לתפקידי מפתח מועמדי פשרה שכבר פרשו לאזרחות (כך זכו בתפקידיהם גנץ ונוה עצמם.( האם התסריט יחזור על עצמו? שמו של יו"ר חברת חשמל, אלוף (מיל') יפתח רון טל, הוזכר, למשל, כמועמד לקאמבק התורן.
יהיה אשר יהיה, נראה כי אין מרפא למחלה הכרונית הקשה של צה"ל: תהליכים שערורייתיים במינוי הפיקוד הבכיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם