שביתת האחיות: יום בחיי אחות בביה"ח קפלן
כשהמחסור בכוח אדם מסכן חיים, אין זמן אפילו לשבת. יומן המשמרת של סינורא לוגסי: "שמונה שעות וחצי רצופות, אפילו לא דקה פנויה"
בחדר הלם נמצאים שלושה חולים מונשמים במצב קשה. חולים ומשפחות שעדיין לא נבדקו דורשים להיכנס למיון, ואילו מי שנמצאים בהשהיה במיון דורשים להתאשפז ולעלות למחלקות.
15:30 אני מנסה לענות לשני מטופלים שמבקשים את עזרתי ולשני רופאים שצועקים אלי ברקע. אחד מהם דורש ממני להתפנות מהר לחולה שאובחנה עם התקף לב, ולהעביר אותה בדחיפות לטיפול נמרץ לב. רופאה אחרת מבקשת להעביר חולה לניתוח עקב דימום מוחי. אני מתלבטת למי לגשת קודם, ומה דחוף יותר.
למרות הרצון, אין זמן להתפנות למשפחות ולחולים כדי לגלות אהדה וחמלה או להסביר ולהתנצל על ההמתנה. הצורך לטפל במקרים הדחופים של הצלת חיים דוחק הכל הצידה. אלו כללי ההישרדות, ובבית חולים, מי שחלש יותר ועל סף מוות מקבל את הטיפול ראשון.
תוך כדי הטיפול בשני החולים הקשים, אחד החולים מבקש סיר על מנת לעשות את צרכיו. הצלת החיים במקום הראשון, ואין לי, כמו לשאר האחיות, איך לסייע לו. ניסיון מאומץ לזרז את הטיפול כדי להספיק להגיע לחולה שמתחנן לסיר לא מצליח. כשאני מתפנה ומשיגה את הסיר, מתברר שהוא כבר עשה את צרכיו במיטה ועכשיו צריך להחליף את הסדינים ולנקות אותו.
16:00 מתקבלת הודעה ממד"א על קבלה של חולה עם קוצר נשימה חריף שיש צורך להנשימו. הניסיון להעביר את אחד החולים בחדר הלם למחלקה אחרת כדי לפנות מקום לחולה הקשה שבדרך - מתעכב. עוד לפני שהצלחתי להעביר את החולה נכנס האמבולנס, ומתחילים בפעולות החייאה שכוללות הנשמה ומכות חשמל. לטיפול בחולה זה נדרשות שתי אחיות, כך שהמיון נשאר עם שתי אחיות פחות, מה שמעכב טיפול בחולים האחרים, שליחת מטופלים לאשפוז ושחרור. התוצאה: שוב יש לחץ והמתנה.
17:00 אני מנסה לשתות מים, אבל בדרך לבקבוק שוב קוראים לי לדאוג לחולים הממתינים לאוכל ולקבל חולים חדשים. תוך כדי הוויתור על שתיית המים אני מחלקת מטלות נוספות לאחיות האחרות ומזהה גם בעיניהן את הקושי.
18:00 העומס במיון קשה. מספר הפונים עולה, והחולים צועקים. אחד מבקש סיר, השני מבקש לשתות, אחר מבקש להשתחרר והאחיות נופלות מהרגליים. אני מנסה לעודד את הצוות. בד בבד החלטתי להפעיל אחות נוספת שתגיע לעזרה למחלקה. האחות מגיעה תוך חצי שעה, אבל למרות התגבור אנחנו מתקשות להתמודד עם העומס.
19:00 אני מצליחה להעלות כמה מהחולים מחדר ההלם למחלקות. בדיוק לאחר שהאחות סיימה לארגן את החדר, מתקבלת הודעה ממד"א על תאונה נוראה עם שני פצועים קשה, שני פצועים קל והרוג אחד. הפצועים מגיעים תוך עשר דקות, וכל הצוות נערך לקבלה. כולם מפנים מיטות, מזעיקים רופאים ומארגנים ציוד לקבלת הפצועים. תוך כדי קבלת הפצועים הטלפון שלי מצלצל, אבל אני לא פנויה לענות וממשיכה בטיפול בפצועים.
אנחנו מנשימים את החולים, עושים פעולות מצילות חיים, מפנים להדמיה ומשם לחדר ניתוח או לטיפול נמרץ נשימתי. תוך כדי הטיפול אני חשה סחרחורת וכאבי ראש, ונזכרת שעדיין לא שתיתי או אכלתי מתחילת המשמרת, אבל מצב הפצועים הקשה משכיח ממני את בעיותיי. במקביל אני מזמינה
לצד הטיפול בפצועים אני מנסה לשמור גם על השגרה ולטפל בחולים האחרים במיון: לתת זריקות, להרכיב עירוי, לענות לשאלות, להעביר חולים למחלקות האשפוז ולשחרר חולים. קשיש בן 98 שממתין חמש שעות בחוץ עדיין מחכה למקום. אני מתקשה אפילו להסתכל לו בעיניים ואומרת לו שאני מחפשת לו מיטה. תוך כדי כך אני נאלצת להעביר חולה אחר, אף הוא קשיש, מהמיטה לכורסה, ומתנצלת בפניו על העומס.
20:00 החלטתי לקרוא לאחות נוספת לעזרה, שכן הצוות כבר מתמוטט ועדיין אף אחד לא אכל או שתה. חולים ממשיכים לצעוק ומבקשים תרופות נגד כאבים, לשתות ולאכול. צעדים מהירים לעבר אחד החולים נקטעים, כאשר מטופל אחר אינו חש בטוב וזקוק למוניטור ולטיפול עקב הפרעות קצב. כמה דקות אחריו, חולה נוסף סובל מקוצר נשימה ואני ניגשת מיד לתת חמצן.
בגלל הטיפול בפצועים, הטיפול השוטף בחולים האחרים נדחה. החולים מתחילים לצעוק: "אני ממתין שעות," "המקרה שלי דחוף," "אני מבקש שייגשו אלי עכשיו," "אני לא מוכן לחכות יותר." חולה צעיר ניגש אלי ומספר על כאבים בחזה. "אני חושב שיש לי התקף לב," הוא אומר, ואני מנסה להרגיע אותו, מבקשת שיישב, מודדת לו לחץ דם ודופק. עושים לו אק"ג, ואנחנו ממתינים יחד לבדיקת הרופא ובדיקות דם.
20:30 האחות הנוספת מגיעה לסייע, ואני מבקשת מהצוות לאכול. בגלל העומס הקשה כל אחד יוצא לעשר דקות הפסקה בלבד. אני מתפנה לרגע להציץ בטלפון ומתברר שגם הבת החיילת התקשרה.
21:30 הרשיתי לעצמי לצאת להפסקה ראשונה. התקשרתי לבת שלי שכועסת על כך שלא עניתי קודם. הסברתי לה שאני עובדת, שיש מקרים קשים אני לא תמיד יכולה להתפנות ולענות לטלפון. אני שואלת אותה מה קרה, והיא עונה לי שהיא לא מרגישה טוב. לבי מחסיר פעימה, ואני חושבת על כך שאני מטפלת באחרים, ואילו בבני משפחתי אני לא פנויה לטפל. אני מנתקת את השיחה כשהמירס של בית החולים מצלצל, ואני נאלצת לענות לפניות של צוות, סניטרים ורנטגן. לאחר עשר דקות אני מניחה את הקפה, ממשיכה לטפל בחולים שנכנסים ולבצע הוראות לטיפול.
22:00 עדיין לא כל החולים עלו לאשפוז, ואני מתחילה שוב להשהות חולים במיון. אני נאלצת להסביר מחדש למשפחות שאין מקום במחלקות, וסופגת שוב את תלונות החולים. כמה חולים רוצים לעזוב, ואני משכנעת אותם להישאר. אני נאלצת לארגן מיטות, טיפול תרופתי, מצעים ושמיכות לחולים, והעברת מטופלים לאולם אחר כדי להמשיך ולקבל את המטופלים שממתינים.
22:30 צוות משמרת לילה מגיע. המיון עמוס. בחדר ההלם עדיין נשארו חולים, והתור של הממתינים במסדרון לא נגמר. משעה זו יעבדו ארבע אחיות בלבד על האולם הכירורגי והאורתופדי, אתר המיון, האגף פנימי, חדר ההלם ואגף המושהים. ארבע אחיות על חמישה אולמות.
23:00 אני מעבירה את המשמרת, ורק אחר כך מתיישבת לכמה דקות. במשך שמונה שעות וחצי לא ישבתי כלל, ומה שהספקתי לשתות זה חצי כוס קפה.
אני יוצאת הביתה, ואחרי מקלחת נשכבת במיטה ומתחילה להרגיש את הכאבים ברגליים. מצד אחד אני מרגישה תחושה טובה שהצלחתי להציל חיים, אולם מנגד אני חשה תסכול על כך שאני לא מצליחה לטפל בכל החולים, בגלל המחסור בצוות אחיות ואחיות מומחיות. המחשבות מתחילות לרוץ לי בראש: האם עשיתי נכון, האם בחרתי במקצוע הנכון, האם המשכורת שווה את השעות שאני לא יכולה להיות עם המשפחה בחגים ובשבתות. איך המשפחה מקבלת אותי בתור אימא, שלא תמיד פנויה לבלות איתם, לטפל בהם? והאמת היא, שאין לי תשובה ברורה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם