מעונן חלקית: חודש אחרי חיסול ג'עברי, מה השתנה בדרום?
בצה"ל מגדירים את מבצע "עמוד ענן" כהצלחה מסחררת ומציינים כי כדור אחד לא נורה מאז תום העימות. ברצועה סוגדים לחמאס ו"תיירות ההרס" פורחת, ובמושב חלץ שליד שדרות משחזרת אורית חממי את בת המצווה שנהרסה בגלל תחילת הלחימה
- כלכלת מלחמה: מהמבצע הזה לא כולם יוצאים בזול
מבחינה טקטית, חודש אחרי חיסולו של אחמד ג'עברי אפשר לטעון כי מבצע "עמוד ענן" הוא הצלחה מסחררת. מאז הפסקת האש לא נורתה אפילו ירייה אחת מרצועת עזה לעבר ישראל. אפילו לא כדור רובה.
החיסול עצמו נמצא בקונצנזוס. אחמד ג'עברי לא היה רק סמל, אלא בראש ובראשונה ה"מוח" שבנה את הכוח הצבאי של חמאס בכישרון רב ובדבקות, כולל פרויקט לפיתוח כלי טיס בלתי מאוישים, שהושמד בהפצצות חיל האוויר. חסרונו מורגש, אבל גם לג'עברי יש תחליף (בטח כאשר מוחמד דיף, שנפצע קשה בניסיון חיסול לפני כעשור, ממשיך להסתובב בשטח).
המציאות החדשה עדיין נמצאת בשלבי התהוות. הצדדים בודקים זה את זה בכל תקרית בלתי צפויה, ומתכננים דרכי פעולה לכל מקרה שייתפס כהפרת ההבנות על ידי הצד השני.
בינתיים מה שמאפיין את אזור גדר המערכת המקיפה את רצועת עזה, מהצד הישראלי שלה, זו האווירה הפסטורלית. אם בשבועות שקדמו ל"עמוד ענן" ג'יפים ממוגנים של צה"ל כמעט ולא התקרבו אפילו למרחק של שני קילומטרים מן הגדר, מפחד טילי נ"ט ומנהרות תופת, הרי שכעת יכולים לנסוע בשטח גם ג'יפים לא ממוגנים ללא חשש של ממש.
בצה"ל מודעים לכך שחמאס רשם הישגים אדירים במסגרת ההבנות שהושגו אחרי המבצע, אבל רוצים לראות בהישגים האלה
אחד ה"מחירים" שכבר משולמים הוא עליית קרנו של חמאס על חשבון פת"ח, עובדה שתורמת לאלימות הגואה ביהודה ושומרון. אלא שגם השקט באזור עזה יכול להתברר כמשקר ולא רק משכר.
אפשר להיזכר, למשל, בשקט המוחלט שאפיין את אזור תעלת סואץ בקיץ ,1970 לאחר חודשים של מלחמת התשה עקובה מדם. דובר צה"ל זימן באותם ימים צלמי עיתונות שיתעדו חיילים ששוכבים על הדיונות מול העמדות המצריות. הצבא המצרי, מצדו, ניצל את השקט כדי לקדם סוללות טילים נגד מטוסים, שעשו שמות במטוסי חיל האוויר הישראלי, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שלוש שנים מאוחר יותר.
גם השקט הנוכחי יוכל לשמש את חמאס ואת הג'יהאד האיסלאמי להתעצמות משמעותית לקראת סיבוב הלחימה הבא מול צה"ל, שיבוא במוקדם או במאוחר. ימים יגידו.
נסיעה בעזה, כמעט שלושה שבועות אחרי תום מבצע "עמוד ענן", דומה למסע בין שני עולמות שונים. מצד אחד - הרס, בתים ואתרים שנפגעו בהפגזות ועדיין עומדים שוממים; מצד שני - בתי מלון שוקקים ומלאים עד אפס מקום במבקרים מכל העולם, המגיעים כדי לחזות בשרידים.
תושבי הרצועה חוזרים לאט-לאט לשגרת חייהם, ואף שהשקט נמשך כבר כמעט חודש, הרבה מהם לא מאמינים שזה יחזיק מעמד לאורך זמן. השאלה היחידה שנשאלת היא מתי יגיע המבצע הבא?
אחרי כמה סבבי לחימה תושבי הרצועה כבר התרגלו להמשיך קדימה. זה תמיד יותר קשה למי שאיבדו את יקיריהם, למי שיש קרוב משפחה שעדיין סובל ומקבל טיפול רפואי, וגם למי שהפכו לפליטים בעל כורחם.
אנשים שעזבו את הבית מפחד ההפגזות, בדרך כלל מפני שאחד מאנשי חמאס גר בקרבת מקום, חזרו ומצאו את ביתם ללא חלונות ודלתות בעקבות הדף ההפצצות. הקור והגשם של אמצע דצמבר לא מקלים על החזרה לבית נטול חלונות.
בתי המלון, כאמור, מתמלאים בתיירים מכל העולם. חלקם הגיעו לכאן כדי להביע תמיכה, כמו משלחת גדולה מאינדונזיה או משלחות מטורקיה ומקטאר. לצדן בולטת נוכחותם של צוותי עיתונות רבים שבאו לסקר את עזה שאחרי סיום הלחימה. פקיד הקבלה בבית מלון "ארקמיד", בית המלון המפואר ביותר ברצועה, מספר: "אף פעם לא קיבלנו כל כך הרבה מבקרים, אין אף חדר פנוי בבית המלון".
האתרים שנפגעו במהלך המבצע האחרון טרם שוקמו, ולא ברור אם זה בכוונה, כדי לאפשר לכמה שיותר מבקרים לצפות בחורבות, או אם זו אוזלת ידן של הרשויות.
כך או כך, נראה כי חמאס הוא המרוויח הגדול מכל המצב, שכן הוא זוכה לאהדה ולהכרה בינלאומית רחבה, אך גם להכרה מבית. רובם הגדול של תושבי עזה תמימי דעים באשר למה שהם מכנים "ניצחונה של ההתנגדות המזוינת על ישראל".
הם מגדירים את היכולת לשגר טילים לעבר תל אביב כ"ניצחון לא יתואר". עם זאת, עדיין יש מי שמתקשים לבלוע את הסברה שצד אחד או אחר ניצח, ומתייחסים אל הסיטואציה כאל "משחק מכור" בין ישראל לחמאס.
לפני כחודש עמדה אורית חממי, (12), ממושב חלץ שבדרום, בכניסה לאולם השמחות "קזבלן" שבמרכז שדרות, לבושה בשמלה לבנה ומהודרת. זה היה אמור להיות אחד הימים המאושרים בחייה. לא פחות מ-260 מוזמנים, ובהם חבריה לכיתה, קרובי משפחה, שכנים ומכרים היו אמורים להצטופף באולם השמחות בטקס בת המצווה שלה, אלא ששלוש שעות קודם לכן חוסל רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, וניתנה יריית הפתיחה למבצע "עמוד ענן". בתוך זמן קצר כוסתה שדרות, וערים רבות נוספות, במטחי טילים.
"רק 80 אורחים הגיעו לאותו אירוע", שיחזרה אמש מרים חממי, אמה של אורית. "מאז היא עצובה, ופשוט מנסה לשכוח את היום הזה. זה בהחלט היה אירוע לא נעים לכולנו. אני, כאמא, נלחמתי לעשות לה את המסיבה הכי מהנה. אנחנו לא בדיוק שופעים כסף, אנחנו גרים בדירה קטנה מאוד. לקחתי הלוואות כדי לעשות את הבת מצווה הזאת, לקנות בגדים ולהביא צלם".
"זה היה אמור להיות היום הכי שמח שלי, אבל זה היה יום עצוב", מספרת אורית. "החברות שלי לא באו. רציתי שיהיו הרבה אורחים". "הכי כואב לי זה שכל המסיבה נמשכה פחות משעתיים. כבר בשעה עשר היינו בבית, אחרי שהמשטרה ופיקוד העורף באו לסגור את המקום", הוסיפה האם. "כולם בכו עם אורית באותו יום".
כישלון האירוע לא רק העציב את אורית ובני משפחתה, אלא גם השפיע עליהם כלכלית. "בשל החובות גם לא יכולתי לעשות לה מסיבה קטנה אחרי האירוע הטראומטי. כל אנשי המקצוע, הצלם, הדי-ג'י ואפילו בעלי האולם דרשו את כל הכסף. האבסורד היה שמפעיל הבובות, שהיה צריך להגיע לערב שלם, הופיע לעשר דקות ועזב, ועוד ביקש את מלוא הסכום. בכל פעם שאני נזכרת בבת מצווה הזו, שכל כך חלמתי עליה, אני מתחילה לבכות", אמרה האם מרים.
"יש לי גם חלום גדול, שאולי יום אחד אוכל לנסוע לדיסנילנד בארצות הברית", מספרת אורית, "אבל ההורים שלי לקחו הלוואות לממן את הבת מצווה שלי, ואין סיכוי שאני אוכל להגשים אותו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם