מיוחד: גנץ נפרד מליפקין-שחק: "מקור חוכמה ואומץ"
ראש המטה הכללי ספד לעמיתו: "הערכים שהנהגת בצה"ל מקלים, ולו לרגע, את תחושת הבדידות המאפיינת את אחריותו של הרמטכ"ל"
- הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק נפטר בגיל 68
כסגן רמטכ"ל פיקדת אתה על "מבצע שלמה", בעודי עומד בראש יחידת שלדג שהובילה את משימת האבטחה הקרקעית. בהפוגה הרגעית בין קבוצת עולים אחת לבאה אחריה, חלקתי איתך את חששותיי כמו גם את תקוותיי אל מול המבצע המורכב שניהלנו כתף אל כתף.
מאז דאגתי למצות את הרגעים לצדך בכל הזדמנות שהייתה לי. היית לי מפקד, שימשת עבורי מורה, ואני מרשה לעצמי לומר שראיתי בך גם חבר.
כחייל צעיר קיבלת אותי לחטיבת הצנחנים, והעמדת גג אדום מעל המקום שהיה לי לבית עד אשר מינית אותי לפקד על החטיבה. חלפו שנים, והנה אני פוגש את המקומות שבהם עמדת אתה כרמטכ"ל. טביעת אצבעך נוכחת בכל אבן דרך שלמדתי עליה או שעברתי לידה בעצמי במשך יותר משלושים שנות שירות. הערכים שהנחו את הדרך שהנהגת בצה"ל, ובראשם יושרתך הבסיסית, מאירים עבורי כל פינה חשוכה של התלבטות ושל תהייה, ומטשטשים, ולו לרגע, את תחושת הבדידות המאפיינת את האחריות המגיעה עם תפקיד הרמטכ"ל.
אמנון ליפקין שחק, רמטכ''ל, 1996
צילום ארכיון: פלאש 90
"בני, אתה צריך ללכת"
בשנתיים האחרונות היית בשבילי משענת ייעוץ איתנה; כותל שיכולתי לשטוח מולו את אשר על לבי בדיסקרטיות, בידיעה כי אתה מבין את דבריי וחש את תחושותיי. ידעת להציג את תמונת המצב כפי שהיא, מבלי לייפותה, במתן עצה נכונה מנקודת מבטו של מנהיג המצויד גם בציניות בריאה ובשפיות מפכחת.
במפגשים הרבים שלנו הענקת לי את מלוא הווייתך. דמותך, דמות גיבור אמיץ לב, שידרה בפשטות את תבונתך, את סוד כוחך הנובע כולו ממי שאתה, בלי הצורך להיתלות בסממני יוקרה או הוקרה. היית בעיניי שקול באופן בלתי רגיל ובעל כושר אבחנה נדיר בין עיקר לטפל, תכונות הנדרשות כל כך בעמדות הפיקוד שכיהנת בהן. אישיותך מלאת הקסם ניבטה מפניך, ויותר מכל בלטה באיש שהיית.
צפיתי בהתמודדותך האצילית עם המחלה ובהבנתך את פני הדברים. "ניצחתי את הסטטיסטיקה",
אמרת . לחמת במחלה עשר שנים שלמות, שבהן הענקת לנו מתבונתך. ליווית את משפחתך ברגעי קושי ושמחה כשאתה מודע כל העת למצבך, מכיר תודה על הזמן ונאבק לשומרו, נוצר את החיבוק המשפחתי, מחבק את הילדים ואת טלי שנפשה קשורה בנפשך, אשר סעדה אותך עד נשימתך האחרונה לאורך מסע חיים של שותפות מוחלטת.
בפגישתנו האחרונה השבוע אמרת לי באותה חדות אופיינית דברים שאשא איתי כצוואה. גם מהשיחה הזו, כמו מכל אחת משיחותינו במשך השנים, יצאתי מחדרך אחר משנכנסתי, רואה רחוק ובהיר יותר - ומיהרתי להעלות על הכתב את הדברים הצלולים, הנובעים ממקור חכמה נקי, ישר, אמיץ וייחודי. נאחזתי בזמן שהענקת לי לצדך עד שאמרת "בני, אתה צריך ללכת". הבנתי את משמעות המילים. נשקתי למצחך, לחצתי את ידך. "דרך צלחה", אמרתי , יצאתי ואתה נשארת איתי.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם