המצוק מאיים על ארה"ב, הודו סוערת בגלל האונס
בארצות הברית מתכוננים לשנה חדשה של גזירות כלכליות קשות, בעוד אובמה ממשיך לגלות חולשה מול בית הנבחרים הרפובליקני. בצד השני של העולם, נשות אסיה נלחמות על השכלה, ביטחון וחופש
לאלה מאיתנו שמדלגים בנוחות על עמודי הכלכלה, צריך להזכיר שהמצוק הפיסקלי הוא כינוי לסוף השנה האזרחית 2012, שאחריה יפקעו שורה של הקלות מס לאמריקאים וחלוקות תקציביות. המצב החוקי הוא כזה: אם לא יעשו הקונגרס והנשיא האמריקאי שום דבר, בדקה הראשונה של שנת 2013 ייכנסו לתוקף הגזירות הבאות: העלאת מס הכנסה בממוצע של שני אחוזים לכל העובדים האמריקאים, ביטול הקלות מס לעסקים, העלאת מס המינימום שנגבה מחברות וביטול כל הקלות המס לעשירים שהנשיא בוש העניק ברוחב לב בין 2001 ל-2003. במקביל , יחולו מיידית שורת חוקים שהועברו ב-2011 וקבעו קיצוצי תקציב דרקוניים. למעלה מאלף תוכניות פדרליות, ובכלל זה "מדיקר" (שמעניקה ביטוח רפואי, נניח, לגמלאים) והפנטגון, ייפגעו מיידית מקיצוץ עמוק. השילוב בין העלאת מסים חריפה וקיצוצים כואבים עשוי להוביל את אמריקה לנפילה מהמצוק. לחורף קשה. בתסריט הפסימי ביותר, הצמיחה המגמגמת תיפגע אנושות, והמיתון הארוך ביותר באמריקה במאה השנים האחרונות יתחדש.
זה קרב פוליטי ואידיאולוגי. אם נפשט את העניין באורח אכזרי, הרפובליקנים לא רוצים להעלות מס בדולר אחד, מתברר שגם למיליונרים. מצד שני, הם רוצים לקצץ בתוכניות ממשלתיות. הדמוקרטים רוצים להעלות מסים למי שהם מגדירים כעשירים (רצוי כל מי שמרוויח למעלה מ-250 אלף דולר בשנה) אבל למנוע, עד כמה שניתן, קיצוץ תקציבי.
שני הצדדים חיכו לבחירות הנשיאותיות, לראות איזו תפיסה תנצח. מיט רומני, אבוי, הפסיד. לא רק שהוא הפסיד, הוא הובס באורח מוחלט. אובמה, שרץ בבחירות האלה על מצע של העלאת מסים לעשירים, ניצח ניצחון גדול. הוא הצהיר שכל אחד "צריך לתרום את חלקו", הסביר שהמזכירה של וורן באפט משלמת יותר מסים, באחוזים ממשכורתה, מבאפט עצמו (זה נכון), והבטיח שינסה "ליישר את מגרש המשחק כדי שלכולם תהיה הזדמנות שווה". ההערכה בוושינגטון הייתה שאם אובמה ינצח, בפרט ניצחון מרשים כל כך, הוא יעביר בקלות עסקה בקונגרס. הרי על זה הוא רץ.
יתרה מכך, המסורת האמריקאית נותנת קרדיט לנשיא מכהן שניצח את הקרב. במקרה הזה, המסורת גם מוצדקת. בדרך כלל, מפלגה שמקבלת דחייה כזו מהבוחר, כמו שהרפובליקנים קיבלו לפני פחות מחודשיים, לא מתחילה מיד בהתקוממות נגד הנשיא המכהן בפעם השנייה - אדם שאין לו מה להפסיד ונהנה מפופולריות מוכחת.
אינטרס לחוד והמפלגה הרפובליקנית של היום לחוד. שורת סקרים אומרים לה שזה לא הזמן לריב עם אובמה. סקר שפורסם באמצע נובמבר ב"וושינגטון פוסט": 53 אחוז מהציבור האמריקאי יאשימו את הרפובליקנים אם לא יהיה הסכם למניעת המצוק הפיסקלי (ורק 29 אחוז יאשימו את הנשיא). הם מפסידים בכל דמוגרפיה, כולל אצל גברים במדינות הדרומיות (שזו הליבה של תמיכתם). סקר מסוף נובמבר של סי-אן-אן מראה תוצאות דומות - למעלה מ-45 אחוז יאשימו את הרפובליקנים, ובערך 34 אחוז את הנשיא אובמה. כמו כן, 76 אחוז מהאמריקאים רוצים שמסים על משפחות שמרוויחות למעלה מ-250 אלף דולר יעלו, כך לפי סקר "וול סטריט ג'ורנל" (עיתון שמתנגד להעלאות מסים ותמך ברומני) - והסקר הזה מאמצע דצמבר. אה, ואי אפשר בלי רוח חג המולד. אז סקר של PPP קבע לפני שבועיים שסנטה קלאוס נמנה עם מפלגתו של הנשיא. 44 אחוז מהאמריקאים חושבים שהוא דמוקרט, ורק 28 אחוז חושבים שהוא רפובליקני. השאלה היתולית, התוצאה רצינית ודי מדהימה. סנטה קלאוס הוא סמל של נצרות, ערכי משפחה, קפיטליזם. בתחרות ההיתולית הזו, לפחות זו, הרפובליקנים היו אמורים לנצח. הם הפסידו גם כאן. מרי כריסטמס, חברים.
מה עושים הרפובליקנים מול מבול כזה של התרחשויות שאמור להוביל אותם לפשרה מהירה עם אובמה והתמקדות בשיקום המפלגה לקראת בחירות האמצע הבאות? נכנסים לקרב. הם עושים את זה כאשר הם בעצמם מפולגים. ג'ון ביינר, יו"ר בית הנבחרים, הוא אדם מתון יחסית. כאשר נוכח לדעת שהמגעים עם אובמה לא
בסוף השבוע הזה ינסו ביינר ואובמה לסגור סופית עסקה קטנה, לא כזו שתיטיב עם המשק האמריקאי אבל לפחות תמנע קפיצה לתהום. הפתרונות הקטנים האלה לא ירפאו את החוליים היסודיים של הכלכלה החשובה בעולם ולא יצליחו להזניק מחדש את אמריקה. הם לא יעמעמו את העובדה שהשיתוק בוושינגטון הוא הטרגדיה הכלכלית של השנים האחרונות.
2. העולם כולו עסק השבוע בהפגנות האלימות ברחבי הודו בעקבות האונס הקבוצתי שבוצע בסטודנטית באוטובוס בניו דלהי. "האווירה כאן רותחת", אמר השבוע חבר עיתונאי מניו דלהי. "אנשים רוצים שזה יפסיק, הברוטליות של המקרה הספציפי גורמת למחאה הזו להתפרץ". המקרה אכן יוצא דופן באכזריותו; הסטודנטית ובן זוגה נסעו באוטובוס של חברת הסעה פרטית, כזה שאמור להיות בטוח יותר. חלק מהאנסים היו כנראה עובדי חברת ההסעה, ובכלל זה הנהג, שעצר את הרכב כדי להשתתף במעשה. אפשר לוותר, נדמה לי, על הפרטים הגרפיים האיומים ולהסתפק בכך שסביר להניח שהאנסים רצו להמית את הנאנסת. בסוף האירוע הם זרקו אותה ואת בן זוגה מהאוטובוס הנוסע.
שמה של נפגעת האונס לא פורסם, אך המפגינים כבר מצאו לה שם - הם שואגים "דאמיני, אנחנו נפדה אותך". דאמיני ("ברק" בהינדית) היא גיבורה של סרט בוליוודי מפורסם מ-1993; הגיבורה נלחמת למען עוזרת הבית שלה, שהייתה קורבן לתקיפה מינית.
אך התמקדות במעשה האונס הנורא ובהפגנות למיניהן עשויה להחמיץ את התמונה הגדולה של מעמד האישה בהודו, והתמונה הגדולה ממנה - מעמד האישה באסיה כולה. התמונות הללו אינן אופטימיות. הן מעידות על מאבק חריף מאוד, לחיים ולמוות, בין ליברליזם ופונדמנטליזם.
מבין 20 הכלכלות הגדולות בעולם, מעמדה של האישה בהודו הוא הגרוע ביותר. סקר בינלאומי שנערך בין 370 מומחי מגדר מרחבי העולם הציב את הודו, הדמוקרטיה הגדולה ביותר, במקום המשפיל הזה - אחרי סעודיה, נניח.
הבעיות הן אדירות. באזורים כפריים רבים נשים עודן נמכרות לחיי נישואים, כמו בקר. זה קורה החל מגיל שמונה. תופעת "הכלות הבוערות" גורמת למותן של אלפי נשים בשנה; זו תופעה שהיא וריאציה מודרנית של המנהג המפלצתי של שריפת נשים חיות עם בעליהן המתים על המוקד (ה"סאטי"). "הכלות הבוערות" הן נשים שנמכרו עבור נדוניה, אך בעליהן לא היו שבעי רצון (מהאישה או מהתמורה). בני משפחת הבעל, או הבעל עצמו, שורפים את האישה - או מובילים אותה להתאבדות בדרך הזו. למעלה ממחצית מבני הנוער, בנות ובנים, סבורים שזה לגיטימי חברתית שבעל יכה את רעייתו. 45 אחוז מהנשים ההודיות נישאות לפני גיל 18. ההעדפה לבנים (שהיא כלכלית ומסורתית) יחד עם מכוני אולטרסאונד זולים מובילה לחוסר איזון דמוגרפי - ההודים הפילו, לפי מחקר מלפני שנה וחצי, כ-12 מיליון בנות ב-30 השנים האחרונות. כל זה באומה שהיא דמוקרטיה, עם אישה נשיאה, בעברה עם ראש ממשלה שהייתה אישה, ואולי חשוב מאלה - בעלת דת עם מקום מכובד מאוד לאלות, שהן בעלות כוחות מיטיבים והרסניים בדיוק כמו אלים זכרים.
צריך לומר שהתופעות הללו מלוות במגמה הפוכה: יותר ויותר נשים יוצאות לעבודה, יותר נשים נהנות מהשכלה גבוהה ויותר נשים משתלבות בעמדות ממשל בהודו. המודרניזציה אינה פחות עוצמתית, ואולי אף יותר, ממגמות הדיכוי. וכמובן שיש קשר עמוק בין ההתפתחויות הללו. עלייתו של מעמד ביניים חזק, אך כזה שמתבסס על יציאת שני בני הזוג לעבודה, מאיימת על מבני הכוח המסורתיים במשפחה - אלה שהתבססו על שליטה מוחלטת של הגבר בלוח הזמנים של רעייתו. התשובה הבורגנית היא לא לוותר על ההטבה הכלכלית של עבודת האישה מחד, אך הגברת הקנאות והאדיקות ביחס אליה מאידך.
האורבניזציה המהירה, עליית ההשכלה הגבוהה לנשים, התרבות המערבית - כל אלה מאיימים באורח ישיר על היבטי שליטה פטריארכליים. התגובה הגברית היא לעתים פנייה אל "מסורת", מסורת שהיא מומצאת לחלוטין, מומצאת כדי לשרת את דחפיו ופחדיו הקמאיים של מי שמאבד את כוחו. ביולי 2012, לדוגמה, נעצר הודי בשנות ה-30 לחייו לאחר שהתקין, בכוח ובאמצעות הליך כירורגי מאולתר, מנעול סביב המפשעה של רעייתו.
אך האמת היא שבנוף האזורי, הודו היא עוד מקום טוב יחסית לנשים. מבט מזרחה מגלה את פקיסטן המוסלמית, עם הטליבאן המקומי והאכזר שלה, ומזרחה עוד יותר - את הטליבאן האפגני, שמרעיל בנות שהולכות לבית הספר.
בשבוע שעבר בחר מגזין "טיים" את איש השנה שלו (ברק אובמה), אך מי שנבחרה למקום השני, והראוי לא פחות, היא מאלאלה יוסאפזיי, בסך הכל בת 15. מגיל 11 נלחמת יוסאפזיי, תלמידה מצטיינת שחסכה את דמי הכיס שלה כדי לקנות ספרים, בהגבלות שניסה הטליבאן הפקיסטני להטיל על חינוך בנות בעמק שבו היא גרה, עמק הסוואט. היא כתבה בלוג בעילום שם לבי-בי-סי - והוא הפך מפורסם. היא לקחה ארגון ילדים - אסיפת הילדים של סוואט - והפכה אותו לגורם רב-משמעות בהשמעת קול נגד קיצוניות דתית, כזו שמתרצת דיכוי נשים בטיעונים כמו "צניעות". במקביל, היא החלה לנהל קמפיין למען הגדלתההוצאה על חינוך בפקיסטן כולה.
באוקטובר החליט מנהיג הטליבאן המקומי שהגיע הזמן להשתיק את הקול הזה. "לא רצינו להרוג אותה", אמר מאוחר יותר אחד ממפקדיו, "כי ידענו שזה יהיה לנו רע הסברתית. אבל פשוט לא הייתה ברירה אחרת". מחסום דרכים עצר את אוטובוס בית הספר שבו נסעו מאלאלה וחבריה, ושני חמושים עלו עליו. מי זו מאלאלה, הם שאלו. התלמידים שתקו, אך כנראה הביטו בה. אחד מהם הרים אקדח וירה למאלאלה כדור בראש.
היא שרדה. הכדור החטיא את רוב המוח. מאלאלה הוטסה ללונדון לטיפול רפואי. נגרם לה נזק מוחי קל מאוד, ככל הנראה, עד כדי כך ש"טיים" סיפר השבוע כי היא מתקשרת לעודד נערות אחרות שעליהן הטליבאן מאיים בפקיסטן. בפקיסטן עצמה, מאלאלה הפכה לגיבורה. פרס של עשרה מיליון דולר הוצע למוסרי המידע על המתנקשים. הארגון הקיצוני שפגע בה ספג גינויים מקיר לקיר, הזעם הציבורי על הפונדמנטליסטים גאה, ואפילו המפלגות הפרו-טליבאניות התנערו לחלוטין מההתנקשות. בדיעבד ניסה הטליבאן לקבל הרשאה מכוהני דת איסלאמיים למעשה; אך 50 המנהיגים המוסלמים שהתכנסו בלאהור הוציאו הודעה הפוכה: פאתווה נגד המתנקשים. סיפור עם סוף אופטימי? קצת מוקדם לקבוע. מאלאלה טרם חזרה לפקיסטן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם