אכזבה ידועה מראש

נפתלי בנט ומנהל הקמפיין שלו, משה קלוגהפט, יכולים לרשום לזכותם הצלחה. למרות נתוני הפתיחה הגרועים הצליחו השניים במקום שנכשלו בו יאיר לפיד וציפי לבני (ומנהל הקמפיין שלהם נוני מוזס), והפכו למפלגה הטרנדית של הבחירות. הבית היהודי מטפס בסקרים, ויחד עמו מטפסות ציפיות בוחרי הימין.

אלא שכדרכן של ציפיות מוגזמות, נחיתת הבית היהודי על הקרקע לאחר הבחירות צפויה להיות מאכזבת ומהירה. באופן פרדוקסלי, עדיף לבנט לסיים עם 12 מנדטים מאשר להגיע לסביבות ה-15 ולגלות שלמרות ההצלחה האלקטורלית, השפעתו על מדיניות הממשלה תהיה מוגבלת.

צודק נדב העצני, שבמאמרו "חלופת בנט" הסביר שהצלחת הבית היהודי נובעת בעיקר מהעובדה שבמשך רוב שנותיו בשלטון, הליכוד סירב לשלוט ונמנע מליישם את המדיניות שנבחר בשמה. אלא שהממשלה האחרונה רשמה דפוס פעולה שונה, ועל אף כמה כישלונות היא יכולה לזקוף לזכותה הצלחות לא מבוטלות. הר הציפיות שבונה סביבו בנט צפוי לקרוס בעיקר משום שלא משנה בכמה מנדטים יזכה, ממשלת נתניהו הבאה לא תוכל להיות הרבה יותר ימנית.

כשמסתכלים על ארבע השנים האחרונות מלמעלה, רואים שנתניהו בפרט והימין בכלל יכולים לרשום לזכותם קדנציה טובה. לא גרועה, גם לא מעולה, אך לנוכח

מגוון האילוצים הבינלאומיים והפוליטיים, והמשבר הכלכלי העולמי, ממשלת נתניהו מקבלת ציון טוב.

בתחום המדיני נאלץ נתניהו להתמודד עם תנאי פתיחה גרועים שדחקו את ישראל לפינה. בניגוד לסיסמאות חסרות האחריות של לבני ואולמרט, נתניהו איננו האשם במחלוקות שהתגלעו עם ארה"ב. נתניהו נאלץ לכהן מול ברק אובמה - שאולי איננו אנטי-ישראלי מובהק, אך ודאי שאינו אוהד את ישראל. אובמה היה זה שבחר לנאום בקהיר, לנהוג במדיניות פייסנית מול העולם הערבי, ולא לבקר בישראל. ההתנגשות עם ישראל בראשית הקדנציה שירתה את ניסיונות ההתקרבות שלו לעולם הערבי.

בזירה הפלסטינית זכה נתניהו בירושה מדינית בדמות הציפיות שיצרו הוויתורים המופקרים של אולמרט ולבני. בזירה האיראנית, כפי שהגדיר זאת עוזי ארד, מצא נתניהו אדמה חרוכה: כדברי ארד לארי שביט, חוויאר סולנה מהאיחוד האירופי עשה קילומטרז' גדול יותר בנושא מאשר שרת החוץ ציפי לבני.

נפתלי בנט ונדב העצני מותחים ביקורת על נאום בר אילן ועל הסכמתו של נתניהו לעקרון שתי המדינות, אלא שאת נתניהו צריך לשפוט לפי מבחן התוצאה ולא לפי הצהרות ותמרונים טקטיים. למרות תנאי הפתיחה הגרועים, הצליח נתניהו בזירה המדינית הן למול הפלסטינים והן בסוגיה האיראנית.

במשך ארבע שנים הדף נתניהו את הלחצים הבינלאומיים והציב שלוש דרישות שמבטיחות את האינטרסים החיוניים לישראל. אנשי הימין אכן התרגלו לראשי ממשלה מהימין שמממשים את מדיניות השמאל, אך במבחן התוצאה נתניהו לא מצמץ ודרישותיו עומדות בעינן.
למרות עשרת חודשי הקפאת הבנייה, תמיכת דני דיין בנתניהו מתבקשת. ממשלת נתניהו בנתה ביהודה ושומרון בהיקף רחב, ובניגוד לממשלות עבר עשתה זאת בחוכמה ובעיקר ביישובים בעלי חשיבות מדינית. ההכרזה על אוניברסיטת אריאל חשובה יותר מכל פרויקט בנייה, וכך גם כמה מהלכים שהוביל גדעון סער במשרד החינוך.

בזירה האיראנית שיחק נתניהו פוקר מדיני. הוא הצליח לקדם סנקציות שפגעו קשות בכלכלה האיראנית, ולפי ההערכות עיכבו את התקדמות פרויקט הגרעין של טהרן. האיום האיראני הוא הנושא המרכזי העומד לנגד עיני נתניהו, ובצדק. תפקידה של ממשלתו הבאה יהיה למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני, בכל מחיר.

גם נפתלי בנט מבין את זה (כך לפחות אני מקווה ומעריך), ולכן, אם לצורך כך יצטרך נתניהו לתמרן בזירה המדינית, יהיה על בנט להעניק לו מרחב תמרון. התוצאה, כפי שכתבתי בראשית המאמר, תהיה שלא משנה בכמה מנדטים יזכה הבית היהודי, הממשלה הבאה תנהל מדיניות פחות או יותר דומה לזו האחרונה. נתניהו יצטרך, ויוכל, ללכת לקראת בנט ובוחרי הימין בתחום אחד: ההתמודדות עם כוחה המוגזם של מערכת המשפט.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...