האם ההתנגדות להייגל תפגע בסופו של דבר בישראל?
הלובי היהודי נעמד על רגליו האחוריות כדי לסכל את המינוי מעורר האימה של צ'אק הייגל לתפקיד שר ההגנה בוושינגטון מהרהרים באפשרות שההתנגדות החריפה, המקבלת סיוע חסר תקדים מהרפובליקנים, עלולה לשמש כחרב פיפיות לישראל
מדוע התעקש להחזיר מהנפטלין את מי שכבר פרש מהחיים הפוליטיים ונהנה בעיני רבים משילוב תכונות נדיר שמעטים הפוליטיקאים האמריקאים שיכולים להתהדר בו: הקהילה הגאה של ארצות הברית רואה בו אויב, ישראל וראשי הארגונים היהודיים רואים בו אנטישמי, וצמרת המפלגה הרפובליקנית מחשיבה אותו לבוגד.
פוליטיקאי כריזמטי שמעטות המסגרות הפוליטיות-חברתיות שהוא זוכה בהן לאהדה; פרש בודד בעיני עצמו, ושור מועד בעיני כל השאר. הפוליטיקאי המושמץ שאפילו בעיתון "הניו יורק טיימס," הידידותי בדרך כלל לנשיא אובמה והפחות ידידותי לישראל, הטילו ספק בהגיון המהלך ביום שני השבוע, בוקר הכרזתו של אובמה: "חלק מעוזריו של הנשיא אובמה מטילים ספק בתבונה שמאחורי הבחירה, בהתחשב במערכת היחסים הצוננת של הייגל עם חבריו למפלגה."
אז למה באמת הוא היה צריך את כל זה? למה להתעקש על מועמד שהוא בבחינת מוקצה מחמת מיאוס בעיני חלקים גדולים כל כך של המערכת הפוליטית, גם לאחר שהתבררה עוצמת ההתנגדות העזה למינוי בקרב חוגים רבים כל כך?
את התשובה הטובה ביותר לשאלה הזאת סיפק בתחילת השבוע הסנאטור הדמוקרטי דיק דרבין. נציגה בסנאט של מדינת אילינוי, מדינת הבית של הנשיא אובמה ושל בעל בריתו הפוליטי, שהסביר בראיון לרשת סי-אן-אן: "אובמה ניצח בבחירות בחודש נובמבר האחרון, ואם הוא יישען לאחור ויימנע מכל עימות או מחלוקת, זה יהפוך אותו לנשיא מוחלש."
אז השבוע סיפק אובמה תזכורת נוספת למי שהספיק לשכוח שאפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל נשיא חלש הוא לא.
זה הנשיא שנגד כל הסיכויים חולל את הרפורמה ההיסטורית במערכת הבריאות, שהלך נגד הזרם הביטחוני כשביטל את התקנה המפלה האוסרת על הומואים ולסביות מוצהרים ללבוש מדים, שהביא את הקץ לנוכחות האמריקאית בעיראק.
אותו נשיא שרק בשבוע שעבר הוריד את חברי המפלגה הרפובליקנית על הברכיים - רגע אחרי שהצהירו תחת כל מיקרופון רענן כי לא יסכימו לשום הצעה שתכלול העלאת מסים, גם לא עבור מי שמרוויחים מיליון דולר בשנה - וגרם להם להצביע בעד פשרה שמכבידה את נטל המסים על משפחות בעלות הכנסה שנתית של 250 אלף דולר ומעלה. ואם בדרך אפשר לתקוע אצבע בעין של צמרת המפלגה הרפובליקנית, אדרבה ואדרבה.
"זה מאוד מאכזב," הגיב השבוע ראש עיריית ניו יורק לשעבר ואחד התומכים הבולטים של ישראל בארצות הברית, אד קוץ' הדמוקרטי. "אני חושב שבסופו של דבר הוא יתחרט על זה," המשיך בהתייחסו לאובמה. "אין ספק שזה יפחית את התמיכה שלו בקרב חברי הקהילה היהודית, אבל אני לא חושב שהנשיא מודאג מזה אחרי שהבחירות נגמרו."
מתנגדיו של הייגל, וכאלה לא חסרים בארצות הברית, יסבירו כי אין שום קשר לנשיא אובמה וכי אין זו שאלה של סגירת חשבונות אישית עם הפוליטיקאי הסורר שיצא מהשורה והפך למליץ היושר הרפובליקני של הנשיא אובמה שבו תמך בבחירות לנשיאות בשנת .2008
מבחינתם, מדובר בהתנגדות עניינית למי שבמודע מיצב את עצמו פעם אחר פעם בשוליים הקיצוניים של השיח המזרח-תיכוני בסנאט האמריקאי. אילנות להיאחז בהם, כפי שברור לכולם, לא חסרים. כך למשל היה הייגל הסנאטור היחיד שסירב לחתום על עצומה הקוראת למאבק באנטישמיות ברוסיה;
אחד מארבעה סנאטורים בלבד שסירבו לחתום על הצהרת תמיכה בישראל במהלך האינתיפאדה השנייה;
אחד מ11- סנאטורים שסירבו לחתום
בין לבין גזר גזירה שווה בין מעשי "הטבח הנורא" שביצעו ישראל וחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה, הביע התנגדות להכנסת משמרות המהפכה של איראן לרשימת ארגוני הטרור של ארצות הברית והתבטא נגד יעילות הסנקציות על איראן.
אלא שלא כולם קונים את זה. בימים האחרונים יותר ויותר גורמים בארצות הברית ראו את המאבק בהייגל כניסיון בוטה לקשור את ידיו של הנשיא ולהגדיר לו גבולות גזרה ברורים של מה מותר ומה אסור כשזה מגיע לישראל.
ראשי ארגונים שיכורי כוח, שבשם המאבק בהייגל על כך שהעז לצאת בגלוי נגד משטר האימים שמפעילים איפא"ק ודומיהם על חברי הקונגרס האמריקאי, הפעילו את אותו משטר טרור עליו בניסיון לבטל את המינוי. הייגל, מהבחינה הזאת, הוא לדעת רבים רק התירוץ. לא יותר מסימפטום לחשדנות הגדולה הקיימת ממילא כלפי הנשיא. זו עדות נוספת לחוסר האמון המבעבע זה זמן רב מתחת לפני השטח ושפרץ כעת במלוא עוזו.
"העובדה ש70- אחוז מיהודי ארצות הברית הצביעו עבור אובמה אינה אינדיקציה לכך שבקהילה היהודית של ארצות הברית סומכים עליו," אמר השבוע בשיחה עם "מוספשבת" אהרון דיוויד מילר, מומחה לחקר המזרח התיכון ממרכז המחקר על שם וודרו וילסון שבוושינגטון ויועצם של שישה מזכירי מדינה לשעבר.
"הבעיה עם אובמה היא שאין לו את האינטואיציה הטבעית כלפי ישראל שהיו לנשיאים קודמים כמו ג'ורג' בוש הבן או ביל קלינטון. מהבחינה הזאת הוא דומה לג'ורג' בוש האב, רק שלבוש האב ולג'יימס בייקר הייתה אסטרטגיה, שהייתה אמנם נוקשה מאוד עם ראש הממשלה יצחק שמיר, אך הביאה תוצאות. לאובמה אין אסטרטגיה, וכשהוא כבר כן התעקש עם נתניהו על הקפאת הבנייה בהתנחלויות, זה גם לא היה נכון וגם לא היה מוצלח.
דבר נוסף, בניגוד לאותם נשיאים, כשאובמה חושב על ישראל הוא רואה גם את הצד הפלסטיני. אני לא אומר שצריך לאהוב את ישראל כדי להיות אפקטיבי, אבל צריך להיות ברור לתומכי ישראל שאתה מבין את העמדה שלהם. בייקר, אף שלא הסתדר עם שמיר, הצליח לשתף איתו פעולה בנוגע לוועידת מדריד. ביל קלינטון הצליח לשתף פעולה עם נתניהו, בוש הבן לא התעניין במזרח התיכון אבל העריץ את אריק שרון, ואילו כשאובמה מסתכל על נתניהו הוא רואה אדם שלא רוצה שלום.
אחרי ארבע שנים בבית הלבן אפשר לומר שזו מערכת היחסים הבעייתית ביותר שהייתה בין ראש ממשלה ישראלי לנשיא אמריקאי, ולכן מאוד ברור שמי שמתנגד להייגל רוצה למעשה לשלוח מסר לאובמה: אל תחשוב שאחרי שנבחרת לכהונה שנייה אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה."
בשבועות האחרונים הפך מילר לעד מרכזי בפרשיית הייגל, האיש שבפניו הביע הסנאטור לשעבר מנברסקה את עמדתו השלילית כלפי השדולה הישראלית בוושינגטון איפא"ק, שאותה כינה בצירוף החומצתי "הלובי היהודי," שנועד על פניו להציג את תומכי ישראל כיהודים בלבד.
"הלובי היהודי מטיל אימה על הרבה מאוד אנשים פה," הסביר הייגל באותו ראיון שהעניק לפני שש שנים למילר. "אני סנאטור אמריקאי, לא סנאטור ישראלי. המחויבות הראשונה שלי כשאני נשבע לתפקיד היא לחוקה של ארצות הברית," אמירה טעונה מאין כמותה שפורטת על המיתרים הרגישים ביותר של חברי הארגון, שמואשמים לא פעם בנאמנות כפולה כלפי ישראל וארצות הברית.
ואף על פי כן, למרות הדברים של מילר על מערכת היחסים העכורה בין הנשיא אובמה לראש הממשלה נתניהו, את המאבק האחרון שניהלו מתנגדיו של הייגל בשם הדאגה לאינטרסים של ישראל הוא מתאר במונחים של טירוף מערכות נטול כל היגיון פוליטי, שלא רק שלא שירת את האינטרסים של ישראל אלא אף פגע בהם.
"הבעיה היא שרבים בקהילה היהודית אינם מסוגלים להפריד בין מה שיש לנו עם ישראל, שזו מערכת יחסים מיוחדת, למה שהם היו רוצים לראות, שזו מערכת יחסים בלעדית. הם רוצים מאה אחוז התאמה בין האינטרסים של ישראל לאלו של ארצות הברית, וזה מנוגד להיגיון. אתה צריך מערכת יחסים תקינה בין הנשיא לראש הממשלה שמושתתת על אמון, וכשאין לך את זה כל בעיה הופכת מיד למשבר."
על פי מילר, המשבר האחרון הוא לא יותר ממשבר מלאכותי, רוב מהומה על לא מאומה. "כשזה מגיע לחמאס, לחיזבאללה, לאיראן, צ'אק הייגל לא יתערב כי שרי הגנה לא מתערבים בנושאים כאלה, אלא אם יש להם מערכת יחסים קרובה במיוחד עם הנשיא, כמו שהייתה למשל לדונלד רמספלד עם בוש, וזה לא יהיה המקרה הפעם כי אובמה לא עובד ככה. הוא אוהב לשלוט בכל."
דברים דומים אמר השבוע בשיחה עם "מעריב" גם ג'רמי בן-עמי, מייסד וראש השדולה האמריקאית "ג'יי סטריט," שהוקמה כמשקל נגד לאיפא"ק ופועלת לקידום הסכם שלום המבוסס על פתרון שתי המדינות לשני עמים. באופן טבעי סירב בן-עמי להצטרף למחול השדים האחרון על רקע הכוונה למנות את הייגל לתפקיד שר ההגנה.
כמו אהרון דיוויד מילר, גם הוא מתאר את ההיסטריה שקמה בארצות הברית בשם הדאגה לישראל במונחים של סערה בכוס תה. "המשימה העיקרית של הייגל תהיה להשלים את הסגת הכוחות האמריקאיים מאפגניסטן ולהתמודד עם קיצוץ גדול בתקציב הביטחון, ולא טיפול בנושאים הקשורים למדינת ישראל." בן-עמי לא עוצר שם.
את החיבוק שהעניקו לישראל בשבועות האחרונים ראשי ארגונים יהודיים ופעילים ניאו-שמרניים הוא מתאר כחיבוק דוב. "אני חושב שאותם אנשים שמנסים להדביק להייגל תווית של אנטישמי ואנטי-ישראלי רק פגעו בישראל," הוא מדגיש. "אני לא חושב שמי שממהר לקשור בין מחלוקת עם ישראל לאנטישמיות ולנטיות אנטי-ישראליות עוזר לישראל. אני חושב שזה רק מזיק לישראל ולאינטרסים שלה."
הבעיה מבחינת תומכיה של ישראל היא שהשבוע כבר חרגה הביקורת נגד הקמפיין הארסי שהם ניהלו לסיכול מינויו של הייגל מאנשים כמו בן-עמי ודיוויד מילר לכמה מהפרשנים המוערכים ביותר בארצות הברית. לא עוד מחלוקת "בתוך המשפחה," אלא ביקורת גלויה מצד מי שראו בהיתלות בישראל לא יותר מאצטלה שנועדה להסתיר את יעדי המאבק האמיתיים.
מאבק נואש נגד מה שתואר כגט הכריתות שהעניק השבוע הנשיא אובמה למדיניות החוץ של הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש. בחירה במועמד שמייצג אולי בצורה הטובה ביותר את הסטייה מהקו האידיאולוגי שהובילה חבורת הניאו-שמרנים שהכניסה את ארצות הברית לבוץ העיראקי והאפגני. עכשיו, חוששים אותם שמרנים ותומכי ישראל, יבקש אובמה ליישם באמצעות צ'אק הייגל את לקחי המלחמות בעיראק ובאפגניסטן גם במקומות אחרים, ולהעניק למעמדה של ארצות הברית בעולם הגדרות תפקיד חדשות.
עיקר תשומת הלב בהקשר זה מופנה באופן טבעי לסוריה המדממת ולאיראן המתגרענת, שהייגל הביע בעבר התנגדות נחרצת לא רק למתקפה צבאית על מתקני הגרעין שלה, אלא אף להחמרת הסנקציות הכלכליות עליה. אובמה עצמו כבר רמז לכך השבוע בנאום ההכרזה על מועמדותו כשתיאר את הייגל כמי ש"מבין שמלחמה איננה עניין של מה בכך. הוא מבין שלא שולחים צעירים אמריקאים לשפוך דם ולהילחם בשדות קטל, אלא אם אין ברירה."
הייגל, מהבחינה הזאת, מציב תמונת מראה לא ממש מחמיאה מול חבריו למפלגה הרפובליקנית שממשיכים גם היום להגן על ההחלטה לפלוש לעיראק בשם הטיעון חסר הבסיס של נשק להשמדה המונית.
לא פעיל חברתי בעל תפיסת עולם צמחונית מהסוג של הנשיא אובמה, אלא לוחם בעברו בעל שני עיטורי עוז ממלחמת וייטנאם, שכמו מרבית חבריו למפלגה הרפובליקנית הצביע בעד הפלישה לעיראק בטרם עבר תהליך של תיקון פנימי, חזר בתשובה והפך לאחד ממתנגדיה הבולטים ביותר. האיש שחשף ברבים את ערוותה של המפלגה כולה, שממשיכה גם היום לעמוד בצד הלא נכון של ההיסטוריה כשזה נוגע לאותה מלחמה.
אז במקום לדבר על עיראק, בוחרים אותם ניאו-שמרנים להיאחז, לדעת רבים, בטיעון הישראלי. "המועמדות הזאת נוגעת קודם כל לשאלת האחריות למלח- מה בעיראק," כתב השבוע הפרשן הפוליטי הבכיר אנדרו סאליבן באתר "הדיילי ביסט."
"כל אלה שמסרבים לקחת אחריות על האסון הזה נחושים למחוק מההיסטוריה את מי שתמכו במלחמה ושינו את עמדתם; או חמור מכך, להציג אותנו כאנטישמים." אז הייגל, אם להאמין לסאליבן ולאחרים, אינו אנטישמי, אלא בסך הכל פוליטיקאי שלא ניחן באהדה יתרה לישראל ולהנהגתה הנוכחית. אם תרצו, כמו האיש שבחר למנות אותו לתפקיד הבכיר.
shabat@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם