למה אסור שאלדד יניב ייכנס לכנסת?

נתחיל מהסוף. ליל שבת. חצות. חברה לפייסבוק מעדכנת על חוג בית של מפלגת "ארץ חדשה" שצולם ושודר בשבוע שעבר. אני מביט באינטרנט באותו אדם ממושקף שאני מכיר היטב. הוא עומד בסלון ומטיף. המסר ברור ומפחיד: בשם הדמוקרטיה מותר "ללכת מכות". האדם פורש משנה מנומקת, המדריך לאנרכיה, כזו שמדברת אל הבטן של מי שמבקש לו פורקן. ככה נראה הפורקן. אלים. בוטה. וחסר עכבות:

1. "צריך לעמוד מולם בכוח. צריך לבנות כוח מאורגן"
2. "אתה הופך את הכנסת למקום שמפחדים להגיע אליה"
3. "הייתי תולש את ח"כ פלסנר בכוח מהדוכן"
4. "מתחילים לזרוק מלמעלה מהיציע חפצים"
5. "אני לא נבהל מזה שבכנסת יעופו הכיסאות של החברי כנסת באוויר"
6. "הכנסת צריכה לעלות בלהבות"
7. "אז אצל בגין זה נגמר ברימונים, זה לא צריך להיגמר ברימונים"
8. "צריך להדליק את הרחובות ולא צריך להיבהל"
9. "בשביל דמוקרטיה הולכים מכות"
10. "ובשביל דמוקרטיה לא מתביישים גם אם כמה שמשות של בנקים מתנפצות"

קבלו את אלדד יניב, המשיח של מתוסכלי המחאה החברתית. החומרים שמהם מורכב המסע שלו לכנסת: עלבון, דחייה, כעס ונקם. כשלכל אלה מתווספים כריזמה, חוכמת רחוב, תאוות כוח וניסיון במניפולציות פוליטיות, זה עלול להיות מסוכן. מסוכן מאד.

נחזור לאחור. נפגשנו בנמל ת"א. הוא התקשה להביט בעיניים. כששאלתי "למה לא לחבור לשלי", לא קיבלתי תשובה ברורה. אבל התחושה היתה ברורה. מישהו נעלב. לא היה ספק בליבי: מפלגת העבודה דחתה את שירותיו. זו לא היתה הפעם הראשונה שאלדד

יניב סולק. או נדחק. או הוזז. אהוד ברק, הבוס, ומי שחייב לו את הקאמבק של 2007, מאס בו לילה אחד וניתק אותו מעמדת ההשפעה. שנים אחר כך, בקיץ 2011, כשהייתי לצידו ברוטשילד, חוויתי איך אינו מצליח לחדור את טבעת ההנהגה.

יניב היה מרוחק. מבודד. והמציא את עצמו מחדש. את "השמאל הלאומי", המיזם הרגעי עם שמואל הספרי, זנח. והציע לי להקים מפלגה יחד. התרגשתי. קשה שלא. היו רק שתי בעיות: המיקום והזמן. הצעתי להיפגש בערבים ולנסח מסמך עקרונות. אלדד העדיף בתי קפה, שעתיים בשבוע. זה לא נראה לי רציני. אחר כך הגיעה הפגישה התמוהה בנמל. ואחר כך פגישה אחרת, טובה יותר. הייתי אמנם חבר מפלגת העבודה, אך מאוכזב ממהלכי היו"ר. אלדד זיהה את הרגש והרגיע: "מקסימום נהיה חוג רעיוני במפלגת העבודה". וגם "נמריץ את שלי".

ההתחלה היתה יפה וערכית. הפגנות למען קרן נויבך ונגד המלחמה מתחת לבית של ברק. בספטמבר נחשף המצע. אלדד ורני בלייר, השותף הנאמן, כתבו, אני השלמתי. זו היתה יצירת מופת, שהתפרסמה אצל גיא רולניק בדה מרקר, בערב יום הכיפורים. אז, רק לפני 4 חודשים, אלדד עדיין היה שנוא, נתעב, מותקף, כמי ששירת שנים את בעלי ההון והפוליטיקאים המושחתים. אני הגנתי עליו, הוא חבר. אבל אלדד, שמכיר היטב את נבכי הנפש האנושית, לא התרגש. הוא התנהל בדיוק כפי שלימד את ברק במסעו לכיבוש ראשות העבודה: תבקש סליחה, תודה בשגיאות, תרכין ראש, תהיה צנוע, או כנוע, ואז, כשהכעס יתפוגג, תלכוד אותם.

הצעתי לו שנהיה "הרביניסטים החדשים". הוא התלהב. כמובן. רק שלהתלהבות לא היה קשר למציאות. במציאות היתה "השיטה". באייפון, על המדרכה במרמורק, אלדד הראה לי את הסרטון הראשון, על ביבי והגרביים. התפעלתי. הייתי עיוור. אחר כך נחת השני, על מימון מחאת המילואימניקים.

משהו לא הסתדר: ב-2007, בשיא המחאה, המלון בעזריאלי שאלדד מספר עליו, טרם נבנה. חשתי אי נוחות. רני שלח הודעה: "אולי זה היה ממול". אבל איפה יש מלון ממול? אלדד התעקש שזה היה ב-2009. קיבלתי, איכשהו. בסרטון השלישי הכל נגמר. הבטתי בגועל ברכילות הזולה על עופר עיני, הימר, לא הימר, מה זה משנה, איפה המצע, הדרך, המוסר. התייעצתי עם אשתי. וחתכתי. תמיר חג'ג', שאת שמו העליתי בפני אלדד, נמלט אחריי. גם הוא כתב חלק מהמצע. גם הוא הבין.

ואז, מבחוץ, צפיתי בהשתאות בכדור השלג. אחד אחרי השני, בזה אחר זה, החלו חבריי לפייסבוק להרהר בהצבעה לארץ חדשה. הטריק עבד: מי שמספר על עצמו את הדברים הקשים ביותר, כמה היה מורעל, ומושחת, ומזיק, ואולי גם פלילי, הוא קדוש מעונה. ישו מרחוב שרת. אי אפשר לגעת בו, לתקוף אותו, כי אמר את הדברים הכי גרועים על עצמו. הוא בטח שרף גשרים. ודאי אציל נפש. אני מאמינה לו. אני הולך עליו. הוא יטפל בהם. במושחתים. כן, בטח.

בלילה, אחרי שסיים לסמם את מעריציו בטקסטים רווי אלימות, מעניין אם הוא חושב על ראש הממשלה המת ונזכר במילותיו של האיש שכה העריץ: "אלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה הישראלית, יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל" (יצחק רבין, 4.11.1995)

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...