בחירות 2013: גרסת הקיבוץ
בצל פתיחת מושב הכנסת ה-19, שלראשונה מאז קום המדינה אינה כוללת א ף נציג קיבוצי, נערכו אתמול הבחירות למזכ"ל התנועה הקיבוצית בין גבעת ברנר לנען, כתב גילה קלפיות מבוישות, דאגה לגורל הקיבוץ, מצוקת קרקעות וכמיהה לישראל גלילי הבא אך גם אמונה מהוססת שהמנהיג הנבחר ישיב לתנועה את מעמדה
איך הייתם?
"פעם היינו תנועה כמו שצריך".
פעם הקיבוצים היו אלה שהרימו את האחרים.
"מה לעשות שיש אנשים שרוצים לחסל אותנו, לחנוק אותנו בד' אמותינו".
הבחירות לראשות התנועה הקיבוצית היו אפורות כשמים מעל גבעת ברנר ונען. ירושלים היא שהאירה אתמול את עגמומיות הקיבוץ. כשמועדון החברים השומם עטף קלפי מבוישת, התכנסה כנסת ראשונה בלי אף קיבוצניק. בכנסת הראשונה, למשל, היו 26 קיבוצניקים. פי שלושה משיעורם באוכלוסייה. אין ספק שלחברים בלול, ברפת ובפלחה יש מניות יסוד בסיפור הזה. ייתכן שהקיבוצניקים הדירו את עצמם מהכנסת. ההתבדלות, ההשתבללות, לא היו בלתי נמנעות.
"כולנו צוברים את שגיאות חיינו בערמה גדולה וקוראים לה גורל", כתב פעם עמוס אילון. ועם זה, במסע המזורז בין נען לגבעת ברנר, מצאתי תקווה זהירה. הנה הגורל עומד אולי להשתנות. אולי הפעם. החברים נזהרו לא לשחרר משפטים בנוסח: "השבת עטרה ליושנה" "כי זה שייך לש"ס", אבל אמונה מתונה, מהוססת הייתה שם. האם החבר שייבחר - ברושי )איתן( או וילן )אבו( - גזור למידות סרבל העבודה הזה? האם ייצא לדרך לשנות או רק לחפש סידור עבודה בעידן שבו השמאל נאבק על חפירות חייו?
לאבשלום וילן יש בלורית מתנפנפת כמו להוא מ"בלדה לעוזב קיבוץ". הנשמות אומרות עליו שלאחר שלא הסתדר בחוץ (רשימת מרצ לכנסת), "על ארבע הוא חוזר אל הרפת" (הנהגת התנועה הקיבוצית).
וילן דוחה בבוז את הטענות. "פרשנות זולה", הוא מגדיר אותן. בכנסת ללא נציג קיבוצי, ראשות התנועה היא התפקיד הכי בכיר שבו ניתן לעשות משהו. אני שואל אם לא היה מעדיף להגיע לירושלים ולא לגבעת ברנר. אבו וילן מזכיר שבמשך עשר שנים היה בכנסת ומאחוריו חקיקה ענפה. האם הוא לא מחפש ג'וב? וילן עונה שהוא מזכ"ל איגוד החקלאים הישראלי ויו"ר כלכלי בשני קיבוצים. "אני מלא תעסוקה מעניינת".
איך אתה מעריך את הסיכויים שלך מול ברושי?
"אני מהקיבוץ הארצי שהוא התנועה הכי קטנה בתק"ם, אבל עם אחוזי ההצבעה הכי גבוהים, אז לך תדע איך אצא מהסלט הזה. המבחן האמיתי יהיה אם תיפרץ הבחירה השבטית. שיצביעו למען המועמד ולא למען התנועה שממנה בא".
זיו (54), מ "פ בשריון, מועך פחית "פנטה" ביד ימינו ומתלבט. מאריך בכוונה את דרכו לקלפי. "אני ד"ר בהחלטות ולא יודע למי להצביע. שני המוע מדים ראויים".
אולי ראויים זה לא מספיק. חפש מי שראוי יותר.
"שניהם ראויים ביותר, גם בשטח, גם במסדרונות. שניהם דיברו על החזרת התנועה הקיבוצית למעמדה במדינה. אז לך תחליט".
"בנען בוחרים איתן ברושי", מכריזה המודעה בכניסה לחדר האוכל. רם, לשעבר מזכיר ומרכז משק, מודה שנשארה איזו כיתתיות. הגבולות בין "הארצי" ל"איחוד" ול"מאוחד" לא ממש נעלמו. הוא ואשתו עפרה הצביעו לברושי "כי מכירים אותו עשרות שנים בצמתים רבים של עשייה והחלטות".
ועדת הקלפי מכונסת בפואייה של בית גלילי. ישראל גלילי היה פאר החברים בנען. הלוחש המוסמך על אוזנה של גולדה מאיר. נסחן ההחלטות הלאומיות המסובכות ביותר. אין ספק שנען, לא רק היא, מחכה לגלילי רענן. אני מביט באנשים שבדרך מחדר האוכל באים לשלשל את הפתק. הסגנון הוא נונשלנט חינני. חיבוק למיכל וקלייר מוועדת הקלפי, שליפה טקסית של תעודת הזהות כאילו איש לא מכיר אותם. אבל הדאחקה על "גודל השעה" לא מצליחה לטשטש דאגה אמיתית. בעיקר בעניין הקרקעות. המלחמות מול המנ הל, החשש שרוצים לסגור על הקיבוצים, שלא נותנים להם להתפתח. בנען יש כ-1,000 חברים , והוא הקיבוץ הגדול ביותר בארץ. בוגרי י"ב מתקבלים ישר לחברות ורוב הבנים חוזרים. מה שמחריף את מצוקת הקרקעות, מה שמאיץ את התביעה לצדק חברתי אגררי.
ניר אלוני (29) הוא רכז הביטחון של נען. יליד תל אביב. הכיר שם את אשתו יונית כשבאה להשתלמות מטעם הקיבוץ. יש להם שלושה ילדים, ובקיבוץ קיבלו אותו ממש יפה. "קיבוץ טוב נען", הוא מספר. נתנו לו חוץ מהביטחון גם לרכז את פינת החי. אלוני גורס שמבחינה קרקעית אין שום בעיות עם הבדואים. "לא מנסים להשתלט, ואני כל הזמן עם יד על הדופק".
לירון זהבי (50) הוא רפתן וצעיר בניו של המלחין דוד זהבי. זהבי האב היה ממייסדי נען ומלחין פס הקול של הקוממיות. "הן אפשר", "יצאנו אט" ו"המנון הפלמ"ח" יצאו מתחת עפרונו. הידוע ביותר שלו הוא "החליל", למילותיה של לאה גולדברג. זהבי הבן חושב שאביו לא היה מתמודד כיום על ראשות התנועה. "הוא ידע להבדיל בין האמנות לפוליטיקה". ומה צריך לעשות כדי להחזיר את הקיבוצים לפוליטיקה? "עלינו להרים את דגל ההתנדבות, טובת הכלל, דגל הסוציאליזם". אולי צריך גלילי בן זמננו. "בהחלט כן. אבא והוא היו באותה כיתה ביסודי ונשארו חברים תמיד".
יובל (32) הוא הנכד של דוד זהבי. לקלפי הוא מגיע חמוש באשתו הילה ובתינוקת עמלי. הילה טוענת שצריך לשקם את הקשר בין הקיבוצים למפלגות. רק כך ישובו ללב החיים הישראליים. בעלה יובל מודאג, משדר תחושת חרדה לטווח ארוך. "אנחנו סקטור קטן. עכשיו, ללא ייצוג, נהיה רק לובי". איזו מנגינה היה סבא מלחין לסיפור שלכם? "מנגינה מאוד מלנכולית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם