מפגש הפיוס של פייגלין והקהילה הגאה
ביקור היסטורי של הח"כ הימני והדתי בברנוער בתל אביב נראה בתחילה כמו מתכון לפיצוץ • אבל אז הגיע הרגע שבו סיפר איך בן של חבר טוב יצא מהארון וניהל איתו שיחה ש"השפיעה עליי יותר מכל דיון בנושא"
משה פייגלין במפגש עם הקהילה הגאה. אבשלום ששוני
אחר כך אני שואל אותו למה לדעתו פייגלין - שהתבטא בעבר נגד קיום מצעד הגאווה ואף חתום על מאמר שנושא את הכותרת "אני הומופוב גאה" - החליט פתאום להגיע לכאן, לבית האגודה למען הקהילה הגאה ברחוב נחמני בתל אביב. הרב רון יוסף משיב לי שלדעתו דווקא מפני שהוא מבין שיש פה קהילה בארץ שזכותה להשמיע את קולה וכי הוא היום, כנבחר ציבור, לא יכול להתעלם מזה" - אבל דווקא אז נשמעת צעקה "נא לפנות את הדרך," ואל החדר נכנס חבר הכנסת הטרי (והגבוה למדי, יש לציין) משה פייגלין ואחריו עדר צלמים שרומסים כל דבר שנקרה בדרכם, כולל רבנים אורתודוקסים, הומוסקסואלים ועיתונאים כמוני.
אבל זה לא משנה, כי את התשובה לשאלה אני מקבל שעה ורבע לאחר מכן, ברגע המסקרן ביותר ביותר לדעתי בכל הערב הזה. אחד מהנוכחים במקום הטיח בפייגלין האשמות חריפות על כך שאנשים כמוהו, אישי ציבור, שמתבטאים נגד הומוסקסואליות בציבור, זורעים הומופוביה בציבור שמגיעה עד כדי מקרי רצח. באותו הרגע הייתה זו הפעם הראשונה באותו הערב שראיתי את פניו של פייגלין משתנים, ולרגע האיש הזה - שבמשך כל הערב שמר על קור רוח שמעטים לדעתי מסוגלים לייצר - נראה כמי שמשהו נסדק אצלו, אולי אפילו מתרכך.
"במובן מסוים השתניתי," הוא אמר בטון שברירי של בן אדם ולא של חבר כנסת, והמשיך לספר איך לא מזמן בנו של אחד מחבריו הטובים ביותר יצא מהארון, ובאחד הימים יצא לו לשוחח עם אותו נער על העניין "שהשפיע עליו יותר מכל דיון בנושא."
האמנתי לו. זה היה רגע אנושי מדי מכדי שלא להאמין לו. עד הנקודה הזו הוא זרק לאוויר כל מיני אמרות שהפתיעו אותי מאוד: "במסגרת האמונה היהודית שלי, אמונה שמשלבת זהות, משמעות וחירות, צלע החירות של כל אדם היא כמעט, הייתי אומר, הבסיס... ולכן, באופן הכי בסיסי והכי טבעי שבו אני מבין את היהדות, אני נלחם על חירותו של כל אדם ובראש ובראשונה על חירותם של בני עמי, כלומר גם על חירותכם. אני רואה את עצמי מגויס אליכם לא פחות מכל אדם אחר." ואפילו באיזשהו שלב הוא עצר את אחד הדוברים ואמר לו שהוא הגיע לכאן כדי למצוא איפה להזדהות ולא איפה להילחם.
וזה לא היה קל. אני חייב להגיד שהורגש שהחדר טעון בזעם מסוים והיו מספר אנשים בקהל מקרב הקהילה הגאה שלהרגשתי לא ממש באו להקשיב, אלא להטיח בפייגלין זעם ותסכול שהצטבר אצלם במשך שנים. אלא שעל פייגלין זה לא ממש השפיע.
נראה שהיה לו ברור שזה חלק מהמשחק ושבאמת ובתמים הוא בא לכאן היום כדי להיות חלק מדו-שיח. במשך כל הערב הוא ישב עם רגליים משוכלות ושיחק באצבעותיו ופשוט הקשיב, העיר במקומות המתאימים וגם שטח את משנתו באשר לחשיבות התא המשפחתי הקלאסי - משנה שהיה לו ברור שלא תתקבל טוב במקום שבו הוא נמצא. "המשפחה הקלאסית בונה את החברה, ואם היא תתפרק - לא תהיה לנו חברה," הצהיר. ואף אחד לא מחא כפיים.
הקצוות מתחילים להתקרב
אני לא חושב שמשה פייגלין יהיה אי פעם באמת משרתו של הציבור ההומוסקסואלי הישראלי, ואני מאמין שלעולם לא נשמע אותו מצדד בתא משפחתי שכולל אבא ועוד אבא, או אימא ועוד אימא, ועל אף הצהרותיו, בעיניי יש עוד מרחק רב בינו לבין התואר "לוחם חירות וזכויות אדם." אבל חייבים להחמיא לו על המאמץ ועל האומץ להגיע לכאן היום ולייצר תחילה של דיון. אני מניח שקוראים לזה "פתיחות."
לקראת סוף הערב אמר פייגלין: "החשיבות בשיחה היא בקיומה ובדיאלוג שנפתח," ואני רשמתי לעצמי הערה בפנקס העיתונאים: "ב-21:20 בבר נוער בבית אגודת הלהט"ב (הקהילה הגאה) בתל אביב, הבנתי שהקצוות עוד רחוקים, אבל הם מתקרבים." על פי החיוך המרוצה של הרב רון יוסף שעמד מימיני, נראה שגם הוא הבין את זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם