חולם על נעמי
בין ברלין, בית אלפא וחברון - חייה של נעמי פרנקל, מי שכונתה "מלכת הספרות העברית," נפרשים כעת בביוגרפיה מרתקת שהיא גם סיפורה של המדינה
נעמי פרנקל היא אחת הסופרות הישראליות החשובות ביותר, ובשנות ה-50 וה-60 היא אכן הייתה הגדולה בסופרות העבריות, אולי פורצת דרך לכל הסופרות העבריות שאחריה.
בימים אלה, כאמור, הושלמה המלאכה שלא האמנתי שתיגמר אי פעם, כי עקבתי אחריה במשך למעלה מעשר שנים. כל עמוד בשלושת הכרכים הוא תיאור סוחף ומרתק, ותולדות חייה הן דרמה שלא תיאמן: נעמי נולדה בגרמניה למשפחת מתבוללת. על רקע ילדותה כילדה חריגה שסבלה מעיוות בראש ונותחה, אנחנו שומעים גם על המשיכה שלה ליהדות. היא עלתה לארץ כנערה בת 15, הגיעה לקיבוץ משמר העמק ונישאה (או, ככתוב בביוגרפיה, משיאים אותה, בהתערבות הנרייטה סולד בעקבות פרשת אונס). בהמשך היא מתאהבת באחד האינטלקטואלים של השומר הצעיר, ואז נישאת לו ועוברת לבית אלפא. אחרי ששלונסקי מתפעל מכישרונה ומפרסם פרקים ראשונים, מופיע ספרה שמכה בתדהמה את עולם הספרות הישראלי: "שאול ויוהנה" (בשלושה כרכים), ואחריו ספרים שנקראים על ידי כל ישראלי שוחר תרבות: "דודי ורעי" ו"צמח בר." היא נערצת בארץ ובעולם, חיה בקרבה לראשי התרבות והשלטון ונפגשת בקביעות עם יגאל אלון, שמעון פרס, משה דיין, יצחק רבין, לאה רבין, אורה נמיר וחוגם.
אחרי שהיא כותבת יחד עם מאיר הרציון את זיכרונותיו, כי היא היחידה שיכולה לדובב אותו, מגייסים אותה לחיל הים ב-1970, כשהיא כבר בת ,50 כדי לדובב את לוחמי השייטת ה-13 החוזרים מפעולות ומפשיטות. היא מקבלת דרגת רב-סרן, והפרקים בביוגרפיה על התקופה הזאת ועל מלחמת יום הכיפורים שבה השתתפה חושפים גם את האכזבה שלה מהשחיתות והמורך שהיא מגלה בקרב ראשי צה"ל.
אחרי שישראל רוזנצוויג, בעלה השני, נפטר, היא נישאת למאיר בן גור, עיתונאי חשוב ויו"ר אגודת העיתונאים, ועוברת לבית יפה בקיראון. ואז, בשיא התהילה והמעורבות שלה, כאשר כל חוגי השמאל השולט וכל אנשי התרבות מעריצים אותה, ובצדק, היא מחליטה לעבור לחברון.
מאיר בן גור בא איתה לשם, אחרי שהם כמעט מתגרשים בעקבות כך. התנפלות האליטות של השמאל והתרבות עליה עזה, והחרם מוחלט. בחברון היא כותבת עוד שני רומנים, "ברקאי" ו"פרידה", אבל הם כבר לא יוצאים בהוצאת "עם עובד", אלא בהוצאת "גפן". כשהיא נפטרת, היא שוב מוכיחה את עצמאות ההחלטות שלה ומבקשת להיקבר בבית אלפא ליד אהבת חייה, בעלה השני. שם היא אכן נקברת, ולא בחברון. משאירה פתח לעוד הרבה דיונים סביב כך.
כפי שאפשר להבין מחיים כאלה, ביוגרפיה של נעמי פרנקל היא לא ביוגרפיה על חיי סופרת. הספר הוא הרבה יותר מכך - זהו סיפור של המדיניות הישראלית ושל האליטות הפוליטיות, הקיבוציות, הצבאיות והספרותיות, ובשלב מסוים גם תיאור ההתנחלות. זה סיפור כל כך עשיר, שאם תסריטאי היה מביא אותו כבסיס לסדרה, היו מעיפים אותו מכל המדרגות בגלל הגזמה.
הכרתי את נעמי פרנקל. הייתי בבית העץ שלה בחברון. אפילו הייתי איתה ועם ציפי רייני, הביוגרפית, במשך עשרה ימים דחוסים במשלחת סופרים לבאקו ולמוסקבה. באותו ביקור במוסקבה, ביריד הספרים הבינלאומי ב-2006, היה גם עמוס עוז. נעמי הייתה כבר בת 87. החרמות התרככו קצת אצלנו במאה ה-21, ועמוס עוז ניגש אליה וישב לצדה. הטייפ שלי היה גם הוא שם. "את פעם ראשונה במוסקבה? גם אני", אמר לה עמוס עוז בקול אוהב. "אם כי אני חושב שבמוסקבה אנחנו אף פעם לא פעם ראשונה, כי היינו פה בחלומות. אי אפשר לבוא לכאן פעם ראשונה".
נעמי מחייכת אליו חיוך חכם ואומרת בקול שלה, שהוא קונצרט: "אני אף פעם לא האמנתי בחלום הרוסי, הסובייטי. זה היה שקר בעיניי". "גם אני לא", השיב עמוס עוז. "אני גדלתי בבית רוויזיוניסטי. הלכתי רחוק מהרוויזיוניסטים, אבל מוסקבה בעיניי היא המאה ה-19, הספרות הגדולה".
"נכון, זו ספרות גדולה", ענתה נעמי. "מוטב שנדבר על ספרות"
השיחה לא המשיכה הרבה, כולם היו חייבים לזוז לאירועים. למחרת אמרתי לנעמי פרנקל: עמוס עוז רצה לומר לך כמה דברים חמים, חבל שהשיחה הסתיימה מהר. רצית לומר לו עוד משהו? "לא. אני חיכיתי לזה שתיגמר השיחה. ואני גם לא חושבת שהוא אמר לי דברים חמים. אני יודעת לפענח אותו. אני הבנתי מה הוא רצה להגיד לי. הוא רצה להגיד לי שהוא עזב הכל והלך רחוק מבחינה פוליטית, ואני לא. אם השיחה הייתה נמשכת עוד, היינו גולשים לפוליטיקה. הוא אחד מהאחראים לחרם שהטילו עליי מאז שעברתי לחברון".
השיחה הזו לא כלולה בביוגרפיה. הרי אי אפשר הכל. אבל הרבה יותר מכך כן נמצא בספרים האלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם