מרידור ועמידרור מרימים ידיים
מצבה החומרי של ישראל מעולם לא היה טוב יותר, אולם במסדרונות השלטון נושבת רוח נכאים וחולשה. איפה דור המרי והדרור?
אלו שעל סמלם הופיעה מפת ארץ ישראל הגדולה המשתרעת על שתי גדות הירדן, שהמנונם היה "שתי גדות לירדן זו שלנו וזו גם כן". האידיאולוגיה הלוהטת הזו באה לידי ביטוי גם בשמות העבריים שאימצו לעצמם. ואכן, השמות "עמידרור" ו"מרידור" מבטאים היטב את עולם המושגים של דור המרי שבמו ידיו, זיעתו ודמו, הביא את הדרור.
דן מרידור ויעקב עמידרור, שני בנים לדור השני איבדו את זה, והפכו לנושאי הבשורה של החולשה והעייפות. עמידרור, לפי דיווח שלא הוכחש, מתנגד לתגובת ישראל על ההצבעה באו"ם לאישור מדינה פלסטינית משקיפה שהתבטאה בשחרור תכניות בנייה, בייחוד בירושלים ובגושי ההתיישבות.
כלומר, סביבתו של נתניהו מוכנה לוותר על בנייה בעיר הבירה תמורת שקט מדיני. מישהו כאן התבלבל. במקום לזהות את המטרה שהיא נוכחות, בנייה והתבססות בארץ בכלל, ובירושלים בפרט, מוכנים בצמרת לוותר על העיקר ועל הלב בתמורה לקצת שקט. במקום להפוך את ההצבעה באו"ם, המהווה שבירה מוחלטת של כל ההסכמים, להזדמנות פז להתנער מהמחויבות הישראלית להסכמים הממאירים המסכנים את הלגיטימציה של עצם ישיבתנו בארץ, מתנגדים המרידורים והעמידרורים דווקא לתגובת הנגד העלובה של הממשלה.
גם מבחינה טקטית מדובר באיוולת. ערב גל לחצים של העולם על ישראל לנקוט בהתאבדות על ידי הקמת מדינה פלסטינית, יוצא היועץ הבכיר של נתניהו לקרב כשהוא מניף דגל לבן. איזה הגיון יש בנכונות להתקפל מראש מול לחצים? מתי בהיסטוריה נבלמו לחצים ע"י התקפלות? קולות החולשה הללו מצביעים על הרפיסות ונמיכות הרוח בצמרת, הן במישור הערכי והן במישור הטקטי. מתברר שנתניהו מנהל את המדינה באותה רמה שניהל את מערכת הבחירות.
מהו לחץ אמיתי? דוד בן גוריון עמד בראש ישוב יהודי עני בן 650,000 איש, והיה נתון ללחצים קשים שלא להכריז על הקמת המדינה. למרות זאת הוא הכריז על המדינה, בתנאי חוסר ודאות של עצם הקיום, בשעה שירושלים היתה במצור, בידיעה שפלישת צבאות ערב הסדירים לארץ צפויה בכל רגע, וזאת בנוסף לחזית הפנימית מול ערביי ארץ ישראל.
צה"ל רק הוקם והורכב מקומץ של בוגרי מחתרות חסרי אימון, ציוד, נשק ותחמושת. החלטת בן גוריון להקים את המדינה ולהסתכן בשואה שנייה היתה כמעט בגדר הימור ויומרה מגלומנית. בפעם השנייה עמד בן גוריון מול כל העולם כשהכריז על ירושלים כבירת ישראל, ערב דיון באו"ם על עתידה. האו"ם אכן הכריז על הפיכתה של העיר לבינלאומית ותגובת בן גוריון היתה העברת משרדי הממשלה וישיבות הכנסת לירושלים.
בן גוריון לא היה מוכן לוותר על העיקר והיה מוכן להסתכן מתוך אמונה בצדקת הדרך ובכוחות הפנימיים של הישוב היהודי הזעיר. עד עצם היום הזה מצפצפת ישראל על כל העולם בהגדירה את ירושלים (המערבית!) כבירתה. אף מדינה אינה מכירה בכך ואין אף שגרירות זרה בירושלים, וראה זה פלא, השמש זורחת כל בוקר.
לעומתו, נתניהו עומד בראש מעצמה גרעינית בת 8 מיליון תושבים, עשירה, יציבה ומבוססת, המוקפת מכל עבריה במדינות ערביות שנמצאות בעיצומו של תהליך היסטורי של התפוררות ופשיטת רגל חברתית, צבאית, כלכלית ומוסרית.
אין לערבים שמסביב יכולת לאיים כיום על קיומנו. מעולם לא היה האיום על ישראל חלש יותר, ומעולם לא הייתה ישראל חזקה יותר. בניגוד ללוחמה הפסיכולוגית המופעלת על החברה הישראלית מבית, גם מצבנו הבינלאומי לא רע. הגוש הסובייטי המאיים שתמך בעבר בעולם הערבי נעלם, ובמקומו מקיימת איתנו רוסיה מערכת יחסים ההולכים ומתהדקים הן בנושאי אנרגיה (יש לנו מקורות אנרגיה) והן ברכישת ציוד צבאי (מאיתנו).
לא בכדי ישראל הייתה המקום הראשון שאליו הגיע הנשיא פוטין לאחר בחירתו. מיקומה, יתרונה הטכנולוגי ויציבותה של ישראל הופכים אותה לגשר בין אסיה המתעוררת למערב, וישראל נתפסת כמוצב קדמי של העולם החופשי מול הטירוף האיסלאמי. איפה זה ואיפה המצב השחור, המייאש, שהיה כמעט אבוד מראש, שבו עמד בן גוריון?
במקום להתקפל מראש לא עולה על דעתם של נתניהו ומקורביו להסביר לעולם למה אנחנו כאן, למה הערבים יכולים לשכוח מאחיזה ריבונית בירושלים ולמה כל ההמצאה של עם פלסטיני אינה אלא בלוף מגוחך. מדוע? כי בניהם של אנשי דור "שתי גדות לירדן" איבדו את הרוח ואת המוטיבציה להלחם אפילו על ירושלים.
הנתונים החומריים האובייקטיביים של ישראל נמצאים בשיא של כל הזמנים, אבל הרוח הנושבת במסדרונות השלטון היא רוח נכאים של חבורת לוזרים. איפה דור המרי והדרור?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם