מעריב: סיפור ישראלי בן 65
היום מציין "מעריב" 65 שנה ליציאת הגיליון הראשון. אילו מייסדו עזריאל קרליבך היה חי היום, הוא היה דורש פחות גוגל ויותר רגליים, פחות תדרוכים ויותר אבק דרכים
אבל קרליבך הבין לא רק איך לנהל עיתון אלא גם מי עושה עיתון. הרפורטר היה בעיניו נזר הבריאה העיתונאית. "וחי מהתרגשות אחת לשנייה... וחי במתח הזה וכל נקבי גופו פתוחים לכל מאורע," כתב פעם. יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו) היה בעיניו כתב השטח הראשון. אין ספק שאילו היה חי כיום, היה קרליבך דורש מאיתנו להיות יותר פלביוס. פחות גוגל ויותר רגליים, פחות טלפונים ויותר מפגשי עיניים, פחות בתי קפה ויותר בתי מחסה, פחות תדרוכים ויותר אבק דרכים.
שנים לפני שאלכס גלעדי המציא את "מסעודה משדרות," דיבר עורכו ומייסדו של "מעריב" על "מוישה טאס." איש פשוט שרוצה להבין מה כתוב בעיתון, שכמה לסיפור שיסביר את העולם שבו הוא חי. ייתכן ששכחנו את מה שפרנסואז ז'ירו, העורכת הצרפתייה, אמרה: "עיתון הוא מישהו שמדבר אל מישהו." על גיליונו הראשון של "ידיעות מעריב" רשום - 15.2.48 תאריך שמכתיב שער הרואי. אבל בשולי ההרואיקה יש גם ידיעה קטנה על מרסלי קריש ששתה תה וצנח אל מותו ומודעה קטנה שמבשרת: "נשארו כמה דירות לוקסוס למכירה בבית משותף ההולך ונגמר."
כך שגם באותם ימים של קוממיות ניסה "מעריב" לדבר עם כולם. להיות חלק מהסיפור הישראלי. ב65- שנות קיומו אין כמעט ישראלי שעיתוננו לא נגע בו. תמונה שיצרה דמעה, כתבה שעוררה סערה, טור שגרם לרטט. אני יודע שאלה ימים שבהם המילה "ביתנו" גויסה לצרכים פוליטיים. אבל "מעריב" הוא באמת ביתנו. הבית של הישראלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם