האסיר איקס והעיתונות הכועסת
בן זיגייר לא נעלם ולא הועלם. משפחתו ידעה היכן הוא כשנעצר וידעה על מותו כשהתאבד. מי שלא ידע הם העיתונאים, ועל זה הם לא סולחים. אמצעי התקשורת של אתמול עדיין חזקים בהרבה מאלה של מחר
אז מה היה לנו? אדם נעצר, משפחתו קיבלה על כך הודעה, ומסיבות שונות בחרה לשמור על כך בסוד. אחר כך, למרבה הטרגדיה, האיש התאבד וגם על כך משפחתו קיבלה הודעה, וגם הפעם לא רצה לתקשורת לפרסם את הדבר. גם היום בני משפחתו מסרבים לדבר. אם הוא אכן היה סוכן מוסד, לא צריך דמיון מקורי מאוד כדי לנחש על איזה עוון או טעות איומה ישראל הכניסה סוכן מודיעין שלה למאסר בתנאי בידוד חמורים, ומדוע בני משפחתו מעדיפים להתמודד עם צערם בצנעה.
גם לא קשה להבין את המאמץ למנוע פרסום של הפרשה. פרסום שמו ותמונתו של סוכן חשאי עלול לסכן את חייהם של סוכנים אחרים או לסכל מבצעים שעדיין בעיצומם.
בסוף, גם בלי לדעת את הפרטים המדויקים, זה לא סיפור מאוד מסתורי, ולא סיפור על אדם שהועלם או נעלם, אלא רק סיפור שהוסתר בהצלחה מעיני העיתונאים. ועל זה הם לא סולחים. המסר הוא המדיום. איפה אתה חי, גוער אלוף בן בעיתונו בראש המוסד, אתה לא יודע שבעידן הפייסבוק והטוויטר אי אפשר כבר להסתיר שום דבר מעיני הציבור? סליחה, עובדה שאפשר. יותר משנתיים לא ידענו דבר וחצי דבר.
השדרן האוסטרלי שחשף את הפרשה אמר בשידור ששאל עיתונאים ישראלים והם לא קידמו אותו שום צעד בתחקיר כי היו מפוחדים. בהכירנו את העיתונאים הישראלים מותר לנו לפקפק בעדותו. אין בישראל עיתונאים מפוחדים, וכאשר העיתונות הישראלית יודעת דברים שהוטלה עליהם צנזורה, תמיד יימצא מי שיעקוף את זה באמצעות עיתונאים זרים. האמת הפחות דרמטית היא שהם לא קידמו אותו משום שלא ידעו כלום. על זה נשפך רוב הזעם הקדוש של הימים האחרונים, על היוקרה והתחרות והתסכול המקצועי יותר מאשר על זכות הציבור לדעת.
ועל זה צריך להעיר שתי הערות. ראשית לא נכונה הטענה שממילא הכול רץ ברשת, ולכן אין שום טעם באיסור פרסום. אותה טענה הרי אפשר לטעון גם כשמדובר בצו איסור פרסום מטעמי צנעת הפרט. ממילא ברשת כבר העלו כמה בני בליעל את שמה ותמונתה של הנאנסת הקטינה, כולם כבר יודעים אז למה שלא נראה אותה גם בטלוויזיה?
כי עם כל הכבוד לפייסבוק ולצוקרברג, עדיין יש הבדל ענקי בין כוחם העצום להזיק של אמצעי התקשורת הממוסדים והישנים ובין כוחן להרע של הרשתות החברתיות. והאמת העצובה היא שבשיקולי צנעת הפרט העיתונות הישראלית מוכנה בדרך כלל להתחשב גם ללא צו וללא כפייה וגם על חשבון זכות הציבור לדעת. אבל כשמדובר בשיקולי ביטחון המדינה, עד כדי סיכון חיים, היא פתאום נעשית קפדנית ומסרבת לכסות ולהתאפק.
שנית, הפרשה של השבוע לא התרוממה לאוויר במשך יותר משנתיים, אף שברשת פה ושם דווקא נכתב עליה. היא קיבלה נפח של סיפור גדול רק כשנחשפה ברשת טלוויזיה ממוסדת. גם "האביב הערבי" לא היה באמת מהפכת הפייסבוק. מי שהציתה אותו וליבתה את הלהבות הייתה אל-ג'זירה. בקיצור, אמצעי התקשורת של אתמול עדיין חזקים ומשפיעים הרבה יותר מאלה של מחר.
תלי תלים של הסברים מפולפלים שמענו השבוע בעקבות ההודעה על ביקור אובמה, ואף אחד מהם לא נשמע משכנע. אולי הוא רוצה להשפיע על הרכב הקואליציה, זה נשמע לכם סביר? הרי הוא בא אחרי הרכבת הממשלה. מצד שני זה הולך להיות דקה אחרי הרכבת הממשלה החדשה, ממש זמן לא מתאים. לממשלת נתניהו החדשה לא יהיה מספיק זמן לחשוב על הביקור ולהיערך לקראתו.
חוץ מזה, אובמה ונתניהו, לטס ספיק דוגרי, הרי לא סובלים זה את זה. ובכל זאת מכל מנהיגי העולם נתניהו הוא האיש שאיתו אובמה נפגש הכי הרבה. ואובמה כבר יודע שספק גדול אם יצליח "להתניע" תהליך מדיני בין ישראל לפלסטינים, ואפילו אם יצליח, שום דבר של ממש לא יצא מזה.
אבל, אומרים הפרשנים בטון ידעני, נשיא ארצות הברית הרי לא קם בבוקר ומחליט שמתחשק לו לנסוע לישראל. דבר כזה מכינים מראש עד הפרט האחרון והוא תמיד חלק ממדיניות כוללת. ולכן אם זה לא העניין הפלסטיני אז זו איראן, ואולי בכלל אפגניסטן. אובמה זקוק להסדר ישראלי-פלסטיני, ולו למראית עין, כדי להשלים את הנסיגה מאפגניסטן. בחיי שקראתי באחד העיתונים את השטות הזאת.
לי נדמה, ויסלחו לי כל הפרשנים המדיניים, שהפעם דווקא "קם בבוקר והתחשק לו" הוא ההסבר הנכון. נכון לעכשיו הרושם הוא ששום דבר לא מוכן וכלום לא מסוכם מראש, והעוזרים המופתעים מכל הצדדים מתרוצצים בין הבירות במאמץ למלא בתוכן את הירייה מהמותן של הבוס. אני מודה שאין לי גם הסבר רציונלי לעובדה המוזרה שאפילו אם אתה נשיא ארצות הברית, דווקא ישראל היא המקום שבו תמיד תוכל לזכות לתשומת לב עולמית ולקבל כותרות גדולות, אבל אי אפשר לחלוק על כך שזו עובדה.
בלי שום קשר לביקור, יחסי נתניהו-אובמה משפיעים על הרכבת הקואליציה, וזה היה קורה גם אילו לא היה שום ביקור. נתניהו לא רוצה את הבית היהודי בתוך הממשלה שלו, כדי שלא להיראות ימני מדי בעיני וושינגטון. הוא הבהיר את זה במהלך הקמפיין לפני הבחירות, והבהיר את זה עוד יותר במהלכיו אחרי הבחירות.
הוא מייבש את בנט ומתקשר אליו אחרון, אפילו אחרי זהבה גלאון. הוא עובד מול הבית היהודי בשיטת מצליח, כלומר משאיר לנפתלי בנט לשמוע את ההצעות של הליכוד מרינה מצליח בטלוויזיה. פעמיים זה קרה. פעם אחת בפגישה האישית ביניהם. רינה מצליח מסרה על המועד והמקום בטלוויזיה יומיים וחצי לפני שמישהו בלשכת ראש הממשלה הואיל להתקשר לבנט ולתאם איתו את המועד והמקום שהוא שמע בטלוויזיה יומיים קודם.
הפעם השנייה הייתה באמצע השבוע, כשרינה מצליח ידעה לספר לצופיה על הצעה מפורטת של תיקים ותפקידים שהליכוד הציע לבית היהודי, ורק אחרי 24 שעות ההצעה הזו נמסרה (בטלפון) רשמית לנציגי הבית היהודי. הכל נראה כמו סדרה של ספינים תקשורתיים שנועדו רק להוריד את מחירן של מפלגות אחרות, ולהשאיר את הבית היהודי בחוץ.
במצב הזה בבית היהודי לא מאמינים לשום מילה של הליכוד, ובצדק. מהלך התגובה המתבקש מבחינתם הוא הידוק הברית עם יאיר לפיד. מצד נתניהו זו הייתה שגיאה גדולה, שכבר לא ניתנת לתיקון בזמן הקצר שנותר עד תום זמן הרכבת הממשלה. הוא היה צריך לפעול הפוך: קודם כל ולפני הכל, לסגור הסכם עם הבית היהודי כפי שעשה בקדנציה הקודמת קודם כל עם ליברמן. בסוף נראה שלא תהיה לו בררה, אלא להקים ממשלה עם בנט ויאיר לפיד, ובשלב הראשון בלי ש"ס. זו ממש לא הממשלה שהוא רצה, אבל זה מה שיש.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם