השתיקה הישראלית שגרמה לטעויות חמורות בתקשורת העולמית
פרשת האסיר איקס חשפה את כוחן המבורך של הרשתות החברתיות בשקיפות מידע, אבל גם את הקלות של הפצת עובדות משובשות וסתם טיפשות צ וגם: למה הניסוי הגרעיני בצפון קוריאה מפחיד מקודמיו?
האוסטרלים מגדירים אותו כ"אוסטרלי" משום שנולד במלבורן. זה הכרחי, הקישור המקומי: כך הפך הסיפור הזה לכזה שמעניין את עורך החדשות האוסטרלי. אך ישראלים רבים, כאלה שעשו עלייה וכאלה שלא, שומרים על הדרכון הזר שלהם. לעניינה של החברה הישראלית, לעניין העבירה שביצע לכאורה, לעניין מותו - הוא ישראלי. ישראלי שקשר את גורלו במדינת ישראל. ראוי להתייחס אליו ככזה.
במשך הזמן הזה, מה עשתה מדינת ישראל? היא שתקה, צנזרה, כינסה את ועדת העורכים, הוציאה איסור פרסום ואז הסירה אותו. רק ביום רביעי בערב נחת ההיגיון במערכת הביטחון ויצאה הודעה: התברר כי כשנעצר בן זיגייר, הודעה נמסרה למשפחתו. התברר שהיה לו ייצוג משפטי של משרד עורכי דין מוכר. היה הליך, עם צו מעצר שעל פיו הוא עוכב. הערפל הדרמטי שנשפך על הפרשייה הזו בגרפיקות המשוכללות של הטלוויזיה האוסטרלית התגלה כערפל שמסתיר טעויות עובדתיות; אך הבעיה האמיתית היא שאף אחד במערכת הביטחון שלנו לא תפס עד כמה הסיפור יגדל בשל הטעויות הללו. מהי העוצמה של נרטיב על אסיר נשכח ללא שם, שנעלם ומוסתר. העניין בפרשייה הזו, בישראל ובעולם, רק גדל. אם ההודעה הזו הייתה יוצאת מיד לאחר הפרסום באוסטרליה, מחצית מכמות המילים הייתה נשפכת - ואולי גם הייתה נמנעת מעט פגיעה לביטחון הישראלי.
בואו ניזכר: בהיסטוריה של מדינת ישראל היו אסירים שהיו חלק ממערכת הביטחון וסרחו. התבצעו חקירות רגישות במיוחד, כולל כאלה שהתייחסו לעניינים שנחשבו קודש הקודשים של הסודיות הממלכתית. מרגלים כמו קלינברג או ישראל בר עמדו לדין; מעצרם אולי נשמר בסוד אך התקיימו הליכים בדלתיים סגורות.
ההליכים אולי לא עמדו בסטנדרטים המחמירים של פומביות המשפט; אך אנשים הואשמו, יוצגו, הורשעו וישבו בבית הסוהר. משפחתם ידעה על כך. חשוב מכך: הם גם יצאו מבית הסוהר. איפשהו בתחקיר האוסטרלי, במסגרת בניית המתח של הסיפור, נרמז כי מדובר היה בפשע ש"עשוי היה לסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה." אולי כדאי להתייחס לספקולציה הזו כפי שהוצגה - כספקולציה. כבר ראינו שלא כל מה שהופיע שם היה מדויק לגמרי.
ויש עוד משהו. הדמוקרטיה של הרשת והשפות החדשות שהיא יוצרת, גם בתקשורת, הן דבר מבורך. השקיפות המקוונת מאתגרת מוסדות מדינתיים ומאיימת על מחזיקי הכוח המסורתיים; היא מעצימה אזרחים ומשבשת מניפולציות פוליטיות. הרשתות החברתיות הן אלו שעדכנו, באמת, את הציבור הישראלי בפרשייה הזו. הדיון הפתוח בכנסת רק השלים את התמונה. מצד שני, האכזריות של כיכר העיר הדיגיטלית נחשפה בכל עוצמתה. ממים שהתייחסו לאדם שהתאבד, בנסיבות קשות מאוד, כעילה לחצי שנינות עלובה. בלוגרים שהחליטו כי זו משימה קדושה לחשוף את מספר הטלפון של האלמנה. תמונות של ילדיו.
שורה ארוכה של בדיחות והתחכמויות נבובות, שלא לדבר על שמועות זדוניות וסתם טיפשיות. כל הדברים האלה לא היו חגיגה של חופש הביטוי, אלא סתם טעם רע. טעם רע מוגן על ידי חופש הביטוי, אבל הוא גם ראוי לגינוי. כאשר אתה קורא את הפיד בפייסבוק, עם כל ההברקות האלה, קשה קצת לקנות את הוורדרדות שבה מוצג הסייברספייס. פתאום משתלט עליך חשק עז למחוק, למחוק את כל התמונות שלך ושל יקיריך, מכל מקום מוגן סיסמה או חופשי, ולהיעלם מהעולם החדש והמופלא הזה. גם אם אתה לא סוכן מוסד.
הניסוי הגרעיני השלישי של צפון קוריאה היה מפחיד בהרבה מהקודמים. לא בגלל הסיכוי שזהו האות לתחילתה של הסלמה אזורית מסוכנת. מעשיהם של הצפון-קוריאנים ממילא שרירותיים בעיניים מערביות; שורות-שורות של מומחים מוכנים להתייצב מיד ולספק אלף גרסאות כדי לפרשן את מעשיהם. פרופסור יפני מטוקיו יטען שזו הוכחה סופית לכך שעוד רגע קט קים ג'ונג און הצעיר יפצח בשורת רפורמות המזכירות את סין ויתחיל לפתוח את ארצו, רק שהוא זקוק לניסוי גרעיני כדי לחזק את תדמיתו הפנימית ועוצמתו הלאומית. מומחה ממכון מחקר דרום קוריאני ילעג לניתוח הזה, ויעריך כי פניהם של הצפון קוריאנים להסל- מה ואולי לעימות ממש, באמונה אמיתית כי רק כך יצליחו להוציא מהמערב ויתורים ממשיים.
בוושינגטון כבר נואשו ממשחקי הניחושים האלה; העמדה החריפה שמציגה ארצות הברית בחודשים האחרונים סנקציות חדשות ומשתקות, אפס סובלנות( היא תולדה של חשיבה שאומרת כך, פחות או יותר: אנחנו לא מבינים או רוצים להבין סיגנלים מהסוג של ניסויים גרעיניים. לא מעוניינים לשחק במשחק דיפלומטי שאיום במלחמה גרעינית הוא חלק קבוע ממנו. לא צריך לבלבל את פיונגיאנג במסרים מורכבים, ולא כדאי לנסות "להבין" את "המהויות" מאחורי המהלכים בדיקטטורה המסוגרת. צריך לשדר מסרים פשוטים וקלים להבנה. תפסיקו את הפעילות הגרעינית והפיתוח הבליסטי, תקבלו סיוע ומזון. לא תפסיקו, תהיה החרפה. ולסין, האמריקאים אומרים - תטפלו בזה. זו מדינת וסאל שלכם. זה כמובן משאיר אותנו בחוסר ודאות אדיר ומאיים. זה לא חדש. זוהי צפון קוריאה.
האלמנט המשמעותי בניסוי הצפון-קוריאני הוא החשש הסביר שההתקן הגרעיני שפוצץ היה מבוסס אורניום, להבדיל מפלוטוניום. עד כה, התוכנית הגרעינית הקוריאנית התבססה על פלוטוניום, אך המתקנים היו מיושנים ובמצב פחות משפיר. ארצות הברית מעריכה כי ממילא היה ברשותם די פלוטוניום כדי לייצר כשמונה פצצות. הפלוטוניום היה תוצר של כור מיושן ביונגביון, כור שנפגע קשות והושבת בערך ב.2007- מה שנחשף בפיצוץ השבוע הוא קו ייצור חדש, בלתי ידוע למערב, חבוי לגמרי: העשרת אורניום. אמנם היכולת שלהם להעשיר אורניום הייתה ידועה, אבל האם ייתכן - וכנראה ייתכן - שהקוריאנים מעשירים אורניום בטכניקה האיראנית של צנטריפוגות? אם כן, יכולתם ליצור ארסנל גרעיני הגיעה לנקודה קריטית. ההשגה, ההעשרה והטיפול באורניום קלים יותר.
ה"ניו יורק טיימס" ציטט השבוע את שר ההגנה האמריקאי לשעבר, רוברט גייטס: "הצפון-קוריאנים ימכרו כל מה שיש להם לכל אחד שיש לו את המזומנים לקנות." עמיתי בערוץ ,10 אלון בן דוד, כינה את הניסוי הגרעיני "תרגיל שיווק." שיווק למי? אתם יכולים לנחש. ממילא האיראנים נשענים על טכנולוגיות צפון-קוריאניות בהתקדמות הבליסטית שלהם. מדענים צפון קוריאנים וטכנאים נוכחים בתוכנית הגרעין האיראנית, כפי שהיו נוכחים בתוכנית הרת הפורענות של הסורים - עד שחוסלה בתקיפה של חיל האוויר, לפי מקורות זרים. בעבר, האיראנים היו נוכחים פיזית בניסויים הקשורים לתוכנית הגרעינית הצפון-קוריאנית. נשק מבוסס אורניום הוא קל יותר להפעלה, במובנים מסוימים אפילו לא צריך ניסוי כדי לדעת שהוא עובד; אם האיראנים והקוריאנים חולקים את כל המידע, איראן איננה צריכה בכלל לבצע ניסוי. ייתכן שהניסוי שלה התבצע השבוע. בקוריאה.
ציר הרשע הזה איננו הזיה. הוא עובדה קיימת של שיתוף פעולה מלא זדון. לא לחינם החליט ליאון פאנטה, שר ההגנה האמריקאי היוצא, לקשור השבוע את הניסוי הצפון-קוריאני לאיראן. "זה איום לביטחונה של ארצות הברית," הוא הדגיש.
מהו תרחיש האימים של הפצת נשק גרעיני, בין אם הוא לאיראן או בכלל? לאו דווקא שמדינה תעשה שימוש באותו נשק כלפי מדינה אחרת. גם בישראל לא מעריכים כי האיראנים יפתחו במלחמת שמד ויזרקו פצצת אטום על תל אביב; ההשלכות עבור הרפובליקה האסלאמית יהיו קיומיות. החשש המתמיד הוא מפני זליגה של נשק גרעיני לשחקן לא-מדינתי, ארגון טרור נניח, שיש לו הרבה פחות מה להפסיד. ארגון הטרור הזה יכול לשמש כשלוח של אינטרסים מדינתיים, ולאיים בפיצוץ גרעיני כדי להשיג מטרה פוליטית. ההפצה של נשק גרעיני למדינות מצורעות עשויה לערער את השלום העולמי לאו דווקא במלחמה גדולה; היא עשויה לפתוח עידן של טרור וסחיטה גרעינית. לכן, אומרת ישראל ואומר המערב, חייבים למנוע הפצה במזרח התיכון. האזור שביר מכדי להכיל באחריות יכולת גרעינית, והאינטרסים הטרוריסטיים והפונדמנטליסטיים שפועלים בו עוצמתיים מדי.
אבל עכשיו, עידן חדש עשוי להיפתח. ארגוני טרור, לפחות לכאורה, לא יצטרכו את הזליגה המורכבת ממדינה כמו איראן. התסריט שמטריד את המערב: הטרוריסטים יוכלו לצעוד מעדנות לפיונגיאנג, להתקבל בכבוד מלכים, לשלם במזומן ולקבל פצצה במזוודה.
אז מדוע, במצב הזה, ארצות הברית ממוקדת יותר באיראן מאשר בצפון קוריאה? הסיבות פשוטות אך מרתקות. ראשית, הצפון קוריאנים כבר שם. יש להם פצצות או משהו שדומה לזה. הסוסים ברחו מהאורווה, הרכבת עזבה את התחנה. היא כבר החלה מתגלגלת, הבה נקווה שלא לארמגדון גרעיני. גם אם האמריקאים יחליטו שהם יסתכנו במלחמה גרעינית - אולי כי יבצעו מהלומת פתע - אין להם דרך לדעת היכן כל האתרים הגרעינים מרוכזים. בניגוד לאיראן, המתקנים הקוריאניים אינם חשופים בפני הסוכנות לאנרגיה אטומית כלל.
יש פה גם עניין של עלות-תועלת. יפן, דרום קוריאה ומדינות אחרות באסיה מקבלות על עצמן את מטריית ההגנה האמריקאית. הן לא שואפות להשיג נשק גרעיני כמשקל-נגד לצפון קוריאה. לעומתן, במזרח התיכון כולם, אבל כולם, יתעתדו לנסות להשיג נשק כזה אם האיראנים ישימו ידם על פצצה. האזור כבר נמצא במרוץ גרעיני. כך שהצורך לבלום את איראן גבוה יותר. מובן שמתקפה על צפון קוריאה עשויה להוביל לעימות עם סין. זו כבר סכנה לא רק למלחמה עם פוטנציאל גרעיני, אלא מלחמת עולם ממש.
יש עוד סיבה לכך שאיראן על ראש סדר היום האמריקאי, ואילו הסיפור הצפוןקוריאני מוצנע. זה קשור אלינו. בניגוד למקרה האסיאתי, בהקשר האיראני יש שחקן שמאיים לשבור את הכלים. מאיים להבעיר את האזור. השחקן הזה אומר - לצד השני לא יהיה נשק גרעיני, גם אם המשמעות היא מלחמה ומחירי נפט ב250- דולר לחבית. לשחקן הזה קוראים ישראל, והיא הדבר השונה, יוצא הדופן, כאשר משווים את הנסיבות האיראניות והצפון-קוריאניות. ארצות הברית חייבת לבלום את איראן, כי אם היא והמערב ייכשלו המשמעות תהיה מלחמה אזורית כוללת; האיום הזה מחייב פעולה דיפלומטית ענפה ואינטנסיבית. כאן בא לידי ביטוי ממד ההרתעה הישראלי, והצורך האסטרטגי באמינות האיום הצבאי. בלעדיו, אולי היינו מוצאים את עצמנו באותה סירה כמו שכנותיה של צפון קוריאה.
nadav.eyal@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם