סתיו שפיר: "חונכנו להשלים עם הקיים. לימדו אותנו להסיט מבט"
בנאום הבכורה שלה בכנסת, סיפרה צעירת הח"כים והח"כיות על מעצרה בהפגנה ("הבנתי בפעם הראשונה מה זה 'כוח'"), דיברה על המחאות, על הפוליטיקה, על האנשים ועל האוכלוסיות שבאה לייצג
"קשה לנסח את קולו של הדור הזה. אם לא היו אלה ימים צפופים, הייתי נוסעת, כמו פעם, לכתוב במדבר. מנסה להיזכר איך היינו פעם, לפני שהכל התחיל, כששקענו בשיחות עד-אור-הבוקר בטיולי זריחה בחוד-עקב, שואלים את עצמנו שוב ושוב מה מקומנו בעולם", אמרה.
שפיר, שהייתה ממנהיגי מחאת הקיץ הזכירה נשכחות ואמרה: "אתם בוודאי זוכרים את מה שקרה מאז. את הקיץ המופלא ההוא, את מאות-אלפי האנשים שיצאו לרחובות, את אווירת השינוי. אבל מה שנצרב בי יותר מכל לא היה הקיץ, אלא דווקא החורף".
הח"כית סיפרה: "בימים אלה, לפני שנה - וכבר לא לאור הזרקורים - הפגנו במקומות אחרים, קשים יותר. באותו תקופה, מאהל שכונת התקווה, שהורכב ממשפחות שלמות חסרות בית, עמד לקראת פינוי. פעילי המחאה ישבו בדיונים מתישים עם העירייה בניסיון להסדיר פתרון ומקלט זמני למשפחות, ללא הועיל. הרגשנו שדיירי המאהל הם חלק מהמאבק שלנו בדיוק כמו אותם אנשים שמוגדרים כ"מעמד הביניים. אך בוקר אחד הגיע הפינוי".
היא תארה כיצד מאות שוטרים ויס"מניקים עמדו שם מול קומץ קטן של הורים וילדים "ואנחנו רק עמדנו שם, מנסים לתמוך במשפחות, ללא-אלימות, בשקט. רבים מאיתנו נעצרו, גם אני". אחר כך תיארה כיצד נעצרה והובלה לתחנת המשטרה באזיקים. "אזקו אותי. תחילה בידיים, אחר כך גם ברגליים, ואחרי רצף ארוך של חקירות, הודיעו לי הקצינים שעכשיו הם יעזרו לי להרגיש מה זה להיות עצורה, והובילו אותי לטיול בתחנת המשטרה. הלוך ושוב, שלוש קומות, למעלה ולמטה".
"יצא לכם פעם להתהלך ברגליים אזוקות?", שאלה סתיו שפיר את חברי הכנסת והשיבה: "אני הבנתי אז, בפעם הראשונה, מה זה 'כוח'".
"אין בי תלונות כלפי השוטרים האלה, שאני יודעת שחייהם ותפקידם קשים מספיק. וזה גם לא ניסיון להתחרות בסבל", אמרה. "כאן במליאה יושבים אנשים שעברו דברים חמורים בהרבה. אבל אני חושבת שהמשטרה, במקרה הזה, התבקשה - ישירות או ברמיזה - למלא תפקיד שאינו תפקידה הטבעי. זה נכון. ממשלה יכולה לנסות לדכא מחאה בכוח. אבל לא כאן. אני לא מוכנה שידכאו במדינה שלנו חלומות של מיליוני אזרחים. במדינה שלנו, אני לא מוכנה שידכאו גם חלום של אדם אחד".
"הניסיון הזה משקף את ההבדל המהותי בין תפיסות העולם שלנו. בין התפיסה של אותה ממשלה שנגד המדיניות שלה יצאנו למאבק, לבין התפיסה שלנו במפלגת העבודה. בין תפיסת הכוח המדומה - שעסוקה בלרסן את האזרח - לבין תפיסה שמעמידה את האזרח במרכזה, שמבררת איך הופכים את עולמו לטוב יותר, שמקדמת זכויות חברתיות וכלכלה שמיטיבה עם אנשים ולא עם גרפים. עם העובדים, עם הסטודנטים, עם תושבי הפריפריה - לא רק עם תאגידי הענק שיש להם את המספר של ראש הממשלה בחיוג-מהיר".
"חונכנו להשלים עם הקיים. לימדו אותנו לשבת בתור. תורים ארוכים ומשתרכים, תורים בבתי חולים, תורים בתחנת האוטובוס, תורים בהמתנה לאבחון, בהמתנה לטיפול, בהמתנה בביטוח הלאומי, בהמתנה בבנק, בהמתנה, בהמתנה, בהמתנה. לימדו אותנו איך לראות אישה זקנה מלקטת ירקות מסריחים מריצפה מסריחה של סוף-יום בשוק, ולהסית את המבט".
"לימדו אותנו, גם, איך מריח ליטר דלק בשמונה שקלים על עורו של אדם מיואש, שכדי לכבות את כאבי חייו מבעיר את גופו באש. בזאת מסתכם ניסיוננו", הדגישה שפיר ואמרה כי "הדבר היחידי שצברנו בו איזשהו ניסיון, הוא הידיעה שמאוהל קטן ובודד ברחוב אפשר ליצור שאגה של מיליונים".
"מבלי שהתכוונו, ואמנם רק לרגע קטן בהיסטוריה, היינו לדור התקווה. דור שמביט לתקווה בלבן של העין, שמזיע תקווה חבר על חברו בהפגנות, שמדבר על סולידריות וצדק ותיקון עולם גם מתוך שינה ובעיקר ללא שינה. דור שעומד בשם תקווה שאיננה רק מילים בשיר, ושלא מגדירה את הנפש על פי דתה או נפח ארנקה".
ברומזה לסיסמת הבחירות של יאיר לפיד אמרה שפיר: "ולא, לא דיברנו על כסף. המחאה הזו לא היתה על כסף. לא שאלנו איפה הכסף. הרי את זה אנחנו יודעים! שאלנו, אם כבר, 'איפה אנחנו'. איפה היינו, בזמן שהמדינה שלנו הלכה מאיתנו?", שאלה.
לדבריה, "זו מחאה שבראשה ערכים, ולא חשבונות בבנק. לכן, גם אי אפשר למדוד את מידת הצלחתה שנה אחרי, או עשר. על פי מה נמדוד את חוזקה של החברה הישראלית, על פי התזוזה בשכר הממוצע במשק? על פי מה נמדוד את אושרו של האזרח, העליה בתמ"ג? בכל פעם שניסינו לצמצם את התחושה הנוראה הזו - של היעדר מיקום - לכדי דרישות קונקרטיות, חטאנו לתפקידנו. כי זה לא רק כסף".
"כסף", היא אמרה, "הוא רק תשתית, כמו שקירות ותקרה הם תשתית, ואחרי ששוכרים דירה צריך לעבור עוד כברת דרך כדי להפוך אותה ל'בית'. אנחנו זקוקים לקורת גג כדי שנוכל לבנות חיים תחתיה. אנחנו זקוקים למיסוי הוגן ופרוגרסיבי כדי שנוכל לאחד את החברה המפולגת שלנו, שהפערים ההולכים וגדלים בה סוחטים את יכולתה להתפתח ולהיבנות".
"הרבה אנשים מסתכלים על הרגע הזה, עכשיו, שבו אני מנסה לפרום את חוט התיל שהפריד בינינו, בין המוחים לפוליטיקאים, בין החולמים לפרגמטיים - ומניחים שמדובר באשליה. בבגידה, אפילו", אמרה שפיר.
"אנחנו מוכרחים להיות כאן בשביל החלומות שהביאו את הסבים והסבתות שלנו לבנות את הבית הזה ובשביל הסבים והסבתות של כולנו, שהיום מושלכים בודדים מבתיהם עם קצבאות של אלף-חמש-מאות-ושני שקלים בחודש. בשביל המורים והמורות, שנמדדים היום לא על פי החכמה והכישורים שלהם אלא על פי יכולתם לייצר ציונים, ונקראים לשימועים מסתוריים כשהם עושים את המעשה החינוכי העמוק ביותר: מטילים ספק".
"למען הרופאות והאחים, שמביטים בתורים חסרי אונים ויודעים שכבר מזמן הטיפול לא נקבע ברוח שבועת הרופא, אלא בשבועת היקף הביטוח. למען ההורים שרוצים להעניק לילדים שלהם את החינוך הכי טוב ולא יודעים איך ירשו לעצמם. למען עיתונאים ועיתונאיות, שזקוקים לתנאי העסקה הוגנים ולהפרדה בינם לבין כל מניפולציה פוליטית או כלכלית".
"כדי לדאוג - כפי שהבנו שכלכלה היא לא מופע של מטאורים תועים וניתן ללמוד ולחזות את ההשלכות שלה - שנבין גם שיש פתרונות לסוגיות הבטחוניות שעל הפרק, שיש דרכים לשלום. והרי אתם יודעים, בדיוק כמוני, שמה שאנחנו צריכים זה לא עוד משא ומתן. יש לנו אלפי שעות ניסיון בזה".
לדבריה, "מה שאנחנו צריכים זה להגיע להכרעות. לחדול להתנהג כמדינה מבוהלת ופסיבית, ולהתחיל להיות אמיצים מספיק, עוצמתיים מספיק, כדי להגדיר את הגבולות שלנו במתווים המוסכמים, להסדיר את היחסים שלנו עם הפלסטינים ועם שכנינו במזרח התיכון, להחליט היכן אנחנו לא מוותרים בשום אופן - והיכן כן. אחת ולתמיד".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם