אריק שרון בן 85: מסע בין תחנות חייו
שדה הקרב בלטרון בו נפצע קשה הפך לשדה פורח, בכפר מל"ל זוכרים אותו ברגשות מעורבים ובתל השומר עוד עוקבים אחר כל קול ותזוזה
במובן מסוים שרון שותף למו"מ הקואליציוני. רואה את אבחנתו על כוחם המאגי של "כיסאות עור הצבי" מתממשת שוב. מבחין ב"סילבנים" למיניהם מקוששים חיים חדשים "על הגלגל" - כך הגדיר פעם את ההפכפכות הפוליטית. 85 שנות בינה וסרקזם מציין היום אריק שרון. הוא מאושפז במרכז הרפואי שיבא בתל השומר במחלקה לשיקום נשימתי. בבדיקות שעבר בסורוקה התגלתה לראשונה פעילות מוחית משמעותית. הודגמו תגובות שלו לתמונות בני משפחתו. בשיבא לא מיהרו להתלהב.
"בשנותיו במערך השיקומי בבית החולים שלנו", נאמר בהודעת בית החולים, "מגיב שרון לגירויי קול וראייה". צוות של שלוש אחיות קבועות מטפל בו והוא מונשם. בניו עומרי וגלעד מבקרים אצלו יום-יום. המסדרון שמוביל למיטתו נמצא מאחורי עמדת האחיות. כשרציתי להמשיך, עצר אותי איש הביטחון. "כאן זה סוף המחלקה, אדוני". מה שלומו? "אני יודע בדיוק מה שאתה יודע". הוא בדלת מאחוריך? "באחת מהן". היום יום ההולדת שלו, אתה יודע? "ממש לא".
אריק שיינרמן נולד בכפר מל"ל בדרום השרון. "כאן השקיתי בפרדס, חרשתי בכרם, שמרתי בלילות במקשה", אמר כשקיבל אזרחות כבוד של הכפר. באתי לכפר מל"ל לפני 12 שנה. זה היה אחרי ששרון ניצח את השכן ממשמר השרון, אהוד ברק. הפעם חיפשתי את בני שיחי מאז, אבל את רובם לא מצאתי.
יוסי מרגלית, שנפטר לפני חמש שנים, סיפר על דבורה (ורה) ושמואל (סמואל) שיינרמן, ממייסדי הכפר. זוג שבנה לעצמו מין בית קונכייה מנטלית. עולם של אינטליגנציה, הרבה תרבות תחת גג דולף. שיינרמן האב היה אגרונום, אולי האקדמאי היחיד בכפר. ורה הייתה תרבותית ומפונקת. חוותה מפגש קשה עם מולדתה החדשה, התנגשות טיטנית ששאבה פנימה את רכותה. השליטה על אופייה קווים מרדניים.
גם אריק חי את הסתירה הפנימית הזאת. אבל היא לא הייתה היחידה. השיינרמנים היו בית רוויזיוניסטי בכפר שכפה מרות מפא"יניקית, כמעט סטליניסטית. מתוך כעס על השתתפות הפלמ"ח ב"סזון" אסרו ורה וסמואל על בנם להתגייס לשורותיו. אבל ב"סזון הקטן" (פעולות של ההגנה שנועדו לסכל פיגועים של אצ"ל ולח"י) אריק כבר לא שאל איש - והכה גם הוא ב"פורשים".
היחס לאריק כאן אינו אחיד גם היום. בין החצרות מצאתי גאווה וטינה קדומה. המל"לים אוהבים להתהדר בו, אך חששו לדבר עליו. רבקה שלחה לרות, ששלחה ליעקב, ששלח לוורדה - שאצלה מצאתי שער נעול. נכון שכולם דיברו בזעם מנומס על אשמתנו, העיתונאים, על כך שמסוכן לדבר איתנו, אבל הרגשתי שיש יותר מזה. האם זה חשבון מאוחר עם האיש שזגזג מההגנה והנוער העובד לחירות. פרט מאלף: בבחירות שהושיבו את שרון בלשכת ראש הממשלה הצביע כפר מל"ל אהוד ברק.
ממרומי טרקטורו דיבר איתי אז אמנון חינסקי. הוא קיווה שלמרות הכל, אריק יעשה טוב לחקלאות. רציתי לפגוש אותו שוב, אבל חינסקי כבר איננו. "מת בדיר", ספרה לי הבת שלו דנה. מת באפריל. ניסו להחיות אותו, אבל לא הצליחו, ואם היו מצליחים, אולי היה גומר כמו אריק, מי יודע?
אבל מותו של חינסקי בדיר מחזיר לאריק. מי עוד כמותם אהב כל כך את בעלי החיים שלו. אריק דרש דיווח על כל המלטה בזמן אמיתי, כמה שקלה ומה שלום האם. חינסקי בא למות ליד הכבשים שלו. ישבתי מול בתו דנה כשבחוץ השתלטה צינה. רק "גוליבר", הפירינאי הלבן שלה, חצץ בינינו.
דנה שחררה מילים ואחר כך ביקשה להחזיר אותן לפיה. ניהלה מו"מ קשוח כמו אמה המנוחה גבי. השתדלה מאוד להשיל כל חגיגיות מאריק ומ-85 שנותיו. "לא מדברים עליו, הוא כמו כל בן אחר בכפר, אבל מעריכים את מעשיו".
בשמונה שנותיו ביסודי ראה אריק את הגב של רחל גפני (רוכמלצברג). היא גדולה ממנו בחצי שנה. מעידה שהראש שלה עדיין עובד, "מה שאצלו, נעבעך, לא". גרופית של אריק. זוכרת אותו כתלמיד טוב, כמישהו שאף פעם לא משקר. לפעמים היה מנגן בכינור איתה ועם אחותו דיתה. ל"רוחה" יש הרבה מה לספר לי, אבל היא מתעייפת, מבקשת שאתקשר מחר.
הבוקר מביא אותנו ללטרון. בקרבות על תחנת המשטרה הירדנית כאן נהרגו כ-150 לוחמים. שרון הוביל את חיל החלוץ. נפצע בבטן והכדור יצא דרך הירך. "במאמץ רב החל לזחול", כותב רם אורן בספרו "לטרון", "הוא שכב על גבו שותת דם, צמא וצרוב שמש". שרון עצמו יספר: "הייתי כבר בקרבות קשים, תחת אש ובסכנת חיים, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני קרוב למוות כמו בלטרון".
ענני הנוצה שמעל לטרון מגביהים את השמים. ומתחת נדמה לך שהאדמה שרה. אלף פריחות: לבן, סגול, כתום, מרבדים ירוקים. אל אנדרטת השריון עולה טנקיסט עם שקית מלאה צ'ופרים. קוראים לו אלעד. מאלפי מנשה. שנתיים בצבא. הוא יודע שיש פה מנזר, שהיה קרב אכזר עם הירדנים.
ידעת שאריק שרון לחם פה?
"נדמה לי שסיפרו לנו על זה בהרצאות".
בגבעת הכלניות כמעט אין עכשיו כלניות. החרציות נראות והאביב מתעורר. בראש הגבעה - הקבר של לילי שרון, הרעיה. אבן פשוטה, שם, פטוניות. משקיף על חוות שקמים ודיריה. אריק נהג להביא לכאן את אורחיו, "למקום שאני הכי אוהב". עכשיו עולים לכאן מטיילי פורים. אחד בדמות ג'ירפה זורק את עצמו בין החרציות. אחר עם כובע מצחיק שואל את דודתו: "מי זה אריק שרון הזה? " לדודה קוראים סימה, והיא מורה מאשדוד. אהבה אותו כל כך, "אבל הייתה לי בעיה עם ההתנתקות, לא אשקר לך".
הוא חסר לך?
"חסרים מנהיגים כמוהו, כמו בן-גוריון, כמו בגין".
נתניהו לא טוב ליהודים?
"יודע לנתב את המדינה מבחינה כלכלית, אבל קצת צניעות לא תזיק לו".
מאחורי הקבר של לילי מגיחה פטריסיה עם הוריה. רק אתמול נחתו משטוטגרט. היא ממהרת לאוורר אותם בטבע לפני שהיובש ירד על הארץ. "אני סטראוטיפ קלאסי", היא מודה. הגיעה כמתנדבת לחולדה, התחתנה עם שי, תלמידו של עמוס עוז. לפני 35 שנה התגיירה.
עכשיו היא גרה בשוהם ומתה על ישראל, "ארץ שמאלצת אותך להגיב על כל דבר". אף שאינה ימנית, היא מעריכה את שרון. "איש שידע להחליט ולא התחמק. "לקראת הסוף אפילו התרכך וזה ממש התאים לי". ואביה לותר מוסיף: "שרון? גבר חזק שמתאים לארץ שלו".
אנחנו מול השער הכחול של חוות שקמים. פעם לא יכולת סתם לעמוד פה. עשרות שב"כים היו מעיפים אותך ברגע. אבל השב"כניקים הלכו, המנחת שליד דומם ואריק איננו. בדרך הביתה אני זוכר את החוב ל"רוחה" ומרים טלפון. עדיין מוצא אותה בלתי נלהבת לשיחה. "כל הזמן אני שואלת את עצמי איך היה מגיב לו הייתי באה אליו בהפתעה".
בטח היה שמח
"אתה חושב?"
מה את מאחלת לו ליומולדת 85?
"שיתעורר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם