"התרסקות המסוק שהותירה אותי נכה"
לפני 26 שנים סיים סא"ל יובל וגנר את קריירת הטיסה שלו באסון ששינה את חייו. כעת הוא נזכר: "היה ברור לנו שאנו מתרסקים לאדמה בכל רגע"
"באותו היום הייתי אמור להיבחן לתפקיד חדש של מפקד מסוק. כאשר הגעתי בבוקר לטיסה, גיליתי שציוותו אותי עם סא"ל ציון בר אור, שהיה באותה תקופה מפקד הטייסת שלי. כמובן שלמבחן מתלווה לחץ רב והתרגשות רבה, במיוחד כאשר מפקד הטייסת בכבודו ובעצמו נמצא איתך במסוק".
איך התנהלה הטיסה?
"התחלנו את הטיסה מבסיס פלמחים לכיוון בקעת הירדן. טסנו צפונה לכינרת והמטרה הייתה לעלות לרמת הגולן. באותו בוקר מזג האוויר היה פשוט מדהים. השמיים היו כחולים לגמרי והשמש חיממה. הרגשנו שאנחנו מתחילים יום חשוב מאוד וטוב עבורנו, והטיסה התנהלה באופן שיגרתי לחלוטין. שוחחנו בינינו בתוך התא ולאט-לאט גם הלחץ השתחרר.
"בשלב מסוים אני אפילו זוכר שלהקת חסידות חלפה על פנינו, וזה היה מדהים. המסוק טס מעל בית שאן, ופתאום, בלי שום התראה מוקדמת, הרגשנו שהוא מתחיל לרעוד בצורה לא נורמלית, ומתנועע מצד לצד כשהוא צונח לכיוון הקרקע במהירות של 120 קשר. בגובה של 400 רגל המסוק הפך לכלי שאנחנו פשוט לא מצליחים לשלוט בו, וברור לנו שאנחנו עומדים להתרסק לאדמה בכל רגע".
אתה זוכר את הרגעים בהם המסוק צנח לאדמה ואתם בתוכו, מאבדים גובה במהירות?
"אני זוכר שהכל לקח שניות בודדות עד שנחבטנו בתוך הפרדסים, שם המסוק התרסק. השניות הבודדות הללו, שבהן אפילו לא הצלחתי לחשוב, הן אלו ששינו את חיי לעד. מבחינתי החיים שלי הם עד ה-8 במרץ, ולאחריו. אחרי ההתרסקות הייתי במשך חודשים בבית חולים על מנת להשתקם, כאשר המשפחה והחברים הקרובים שלי נמצאים לידי. הגורל שלי היה להישאר נכה לצמיתות, והגורל של סא"ל ציון בר אור היה חמור שבעתיים משלי. הוא נהרג ברגע שהמסוק התרסק, והשאיר אחריו אישה וילדים".
אתה זוכר את הרגעים הראשונים לאחר ההתרסקות?
"אני זוכר שהתנהל חילוץ. היו מספר תושבים שראו את המסוק מסתחרר בשמיים ונופל אל הקרקע, והם אלו אשר הזעיקו את צוות החילוץ. ציון ואני היינו לכודים בתוך המסוק, והיה קשה למצוא אותנו. ראשון גילו את ציון, וכבר כשחילצו אותו הבינו שהוא אינו בין החיים. כשמצאו אותי, אמרתי שאני לא רואה, לא יכול לנשום ואני לא מצליח להרגיש כלום בגוף. למזלי הרב, הראייה חזרה אליי תוך זמן קצר, לאחר שניקו אותי מכל הלכלוך שנותר מהנפילה לתוך הפרדסים. לרוע מזלי, שברתי את חוט השדרה".
מה היו המחשבות הראשונות שלך, כאשר הבנת שלא תוכל ללכת יותר?
"אני חושב שבהתחלה אתה ממש לא חושב במונחים של עתיד, אלא רק מנסה להשתקם ולהרגיש טוב יותר. כשהייתי בטיפול נמרץ, החל תהליך ארוך של שיקום, ולאט לאט התחילה לחלחל אליי המשמעות של החיים החדשים שלי, והצורך שלי להבין מה הולך לקרות איתם. הבנתי שאני לא אוכל לחזור לחיים הישנים שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם