המאבקים של יאיר לפיד מול נערי האוצר
לפיד נעמד מדי שעה בישיבות האוצר האין-סופיות, ומזכיר לפקידים שמעמד הביניים לא ייפגע. זה לא יעזור לו. ואיך הביא בנט לאסון כפר כנא?
"הנשיא אובמה ויועציו עשו לראש הממשלה נתניהו בית ספר", מוסיפים הגורמים. "הם קנו אותנו בדברי חלקות ובהפגנות ידידות, אבל הצליחו להתחמק מהתחייבות לתקיפה. בנוסף לכל הם הצליחו להשפיל את נתניהו בעיני העולם הערבי, אחרי ההתנצלות מול ארדואן והטורקים.
"ארדואן הפך את ההתנצלות הזו למהלך אסטרטגי נגד ישראל. הוא ממשיך להשפיל ולתקוף, מול כל העולם הערבי. זהו לוקסוס שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, ולא משנה מה האינטרס. בסוף הדרך ארדואן יפיק את כל התועלת האפשרית, ולא יעשה נורמליזציה עם ישראל".
הגורמים הביטחוניים טוענים כי החומרים הקשים על היכולת המבצעית של איראן מונחים בפני האמריקאים. "הם יודעים הכל, אבל עדיין לא עושים דבר. גם הם ישלמו את המחיר הכבד בבוא היום".
הגורמים, שמצויים כאמור עמוק בנושא האיראני, משווים ברוח חג הפסח את הנשיא אובמה ואנשיו לפרעה ויועציו, שסימאו את עיניהם והם התעקשו להישאר אדישים ולא לפעול, עד שחטפו את המכה הקשה מכל.
המסר ברור: האמריקאים מקשיחים את לבם, הישראלים לא יוצאים לחופשי, אלא נשארים כלואים תחת האיום האיראני, שהולך ומתממש מול עיניהם, חס וחלילה.
פעם בשעה לערך במהלך הדיונים האין-סופיים במשרד האוצר לקראת תקציב המדינה הבא התרומם שר האוצר יאיר לפיד מכיסאו. "אני כאן כדי לדאוג למעמד הביניים", הוא הכריז כדי שלא ישכח מאין בא ולאן הוא הולך. הפקידים באוצר קלטו את המנטרה, ומדי פעם הצטרפו לדקלום של לפיד. "הכיס של מעמד הביניים הוא הכיס האחרון שאליו אכניס את היד. תציעו לי הצעות בהתאם", חזר ואמר להם לפיד.
יש שרי אוצר שהתפקיד גדול עליהם. יש שרי אוצר שהתפקיד מגדיל אותם. שבוע וחצי חלפו מאז שנכנס לפיד לתפקידו, ועדיין אי אפשר לדעת אם יהפוך למשה רבנו מודרני. בדף הפייסבוק שלו כתב לפיד כי יקבל החלטות קשות, לא פופולריות, שישפיעו על מגזרי האוכלוסייה השונים. היו שרי אוצר שקיבלו החלטות כאלה, והציבור הראה להם את הדרך לאבדון פוליטי, למשל שמחה ארליך, יורם ארידור, יגאל כהן-אורגד או אברהם (בייגה) שוחט.
והיו שרי אוצר שחתכו בבשר החי, אבל צברו במקביל ניסיון והציבור העריך את כושר המנהיגות שהפגינו. בנימין נתניהו היה אחד מהם. לפיד היה רוצה לעשות את אותה הדרך של נתניהו, לצבור אשראי של מנהיגות לאומית, ולדלג ממשרד האוצר לראשות הממשלה. ברגע זה הוא מקבל שיתוף פעולה הדוק עם נתניהו, אבל יש כאן מכשלה טבעית. ראש הממשלה עצמו לא ירצה שלפיד יצליח מדי. הוא ינסה לעזור לו מהותית, אבל יבקש לחסל אותו תדמיתית.
לפיד הוא שר האוצר הראשון שהוא גם ראש מפלגה שאפתן. קדם לו שמעון פרס, שהיה שר אוצר ויו"ר מפלגת העבודה בתחילת ממשלת האחדות השנייה, בין השנים 1990-1988, אז בישל את הסכם לונדון מאחורי גבו של ראש הממשלה המכהן יצחק שמיר. מאז ומתמיד שרי האוצר הם בכירים במפלגתו של ראש הממשלה, ונחשבים עושי דברו. כך היה נתניהו אצל אריאל שרון (אם כי בין השניים התגלעו מתחים), כך היו רוני בר-און אצל אולמרט ויובל שטייניץ אצל נתניהו.
לפיד הוא מודל אחר, חפץ חשוד בעיניו של נתניהו, שרואה בו אדם בעל אג'נדה כלכלית נאו-שמרנית דומה לשלו, אבל בעל סדר יום פוליטי ואישי מאתגר. מה עושים? ראש הממשלה נתניהו ואנשיו יכריזו בכל מקום כי הם יסייעו ללפיד וכי "ההצלחה שלו היא ההצלחה שלנו", אבל פקידים בכירים מוכנים להישבע כי ברגע האמת נתניהו לא ייגע בתקציב הביטחון, למשל, ויותיר את לפיד להילחם לבד במערכת הממסדית החזקה ביותר במדינה.
מעבר לזה, נתניהו יידע להדביק ללפיד את הקיצוצים הכואבים והמסים הנוספים, שהוא לא יוכל להימנע מהם. השאלה היא איך לפיד יצליח להפוך את ההחלטות הללו למנוף הסברתי מועיל ולזכות באהדת הציבור. "לפיד עשה עד היום אפס טעויות", אומר פוליטיקאי בכיר, מקורב לנתניהו. "הוא זכה ב-19 מנדטים במרוץ נגד אנשים הרבה יותר מנוסים ממנו. הוא חתך סיכונים ולא התעקש על תפקיד שר החוץ, כאשר הבין שזה מהלך שגוי".
"לפיד לא מתראיין", ממשיך המקורב, "וזה סוג של איפוק. אנשים נוטים לדבר בעיקר אחרי ניצחונות מדהימים שהשיגו. הוא יוצא בהצהרות מדודות בנקודות הכרעה אסטרטגיות, וגם זה בפייסבוק, באופן חד-צדדי. זהו יריב פוליטי מסוג חדש".
לפיד מצא באוצר בור תקציבי, אבל גם בור מנהיגותי. הוא מחבב את שטייניץ ברמה האישית, אבל יודע שמשרד האוצר התנהל בארבע שנים האחרונות בלי מיניסטר. הפקידים מקרינים לו את התחושה הזו בכל דיון. שטייניץ היה שר אוצר חלש, אחרי שראש הממשלה הרס לו את האוטוריטה בתחילת הקדנציה.
בהמשך הדרך, אומרים באוצר, הוא התרכז בשני נושאים: התקציב הדו-שנתי וועדת ששינסקי. את המדיניות הכלכלית קבעו ראש הממשלה נתניהו ונגיד בנק ישראל סטנלי פישר.
נתניהו לא אהב את המציאות הזו, שאותה גם הוא יצר. כאשר מחירי הדלק עלו, למשל, הציבור גלגל עליו את האשמה ולא על שר התשתיות לשעבר עוזי לנדאו או על שר האוצר שטייניץ. "למה זה תמיד מגיע אליי?", נהג נתניהו להתלונן. משום כך הוא רצה להיפטר משטייניץ לקראת סוף הקדנציה. התוכנית המקורית שנרקמה בלשכה הייתה לשלוח את שטייניץ לתפקיד יו"ר הכנסת, אבל העניינים הסתדרו אחרת, ושטייניץ היום הוא שר חסר משמעות ליחסים בינלאומיים.
במילים אחרות, ראש הממשלה רוצה שר אוצר חסר כוח פוליטי, אבל בעל כוח ביצוע. הוא קיבל שר בעל כוח פוליטי אולטימטיבי ויכולת לפרק את הממשלה, שכושר ההחלטה והביצוע שלו ייבחנו בימים הקרובים. לפיד יוצא היום למאבק אדיר, רב-שלבי ורב-תכליתי. הוא יושב מול פקידי האוצר, ששומרים לכאורה על הקופה הציבורית, וכל אחד מנסה להזיז אותו לכיוון זה, ולהניא אותו מכיוון אחר. לפיד צריך לשמוע, אבל גם להיזהר מהשיקולים של החבר'ה האלה. הוא יודע זאת היטב.
"הפקידים יעשו כל מה שהם רוצים עד שלפיד ילמד", מנתח שר כלכלי את המצב. "הפקידים לא מביאים משהו ארוך טווח. הם רואים לפעמים את התפקיד שלהם כמו מקפצה לתפקיד הבא, בדרך כלל אצל הטייקונים, לשם הם עפים בלי חוק צינון. אילו נתניהו היה שומע לפקידים שלו, הוא לא היה עושה רפורמות באוצר. אילו אני הייתי שומע להם, לא הייתי מצליח להניע שום פרויקט במשרד שלי", מסכם השר.
בהמשך ייצא לפיד להילחם מול שרי הממשלה עצמם, אלה שהוא רוצה לקצץ את נפח המשרדים שלהם. נפתלי בנט יהפוך את השרים של הבית היהודי לפלוגה מסייעת של לפיד. כאן לא תהיה בעיה, אבל יהיה מרתק לראות את לפיד עולה לזירת האגרוף הכבד ומתגושש עם שר הביטחון יעלון על תקציב הביטחון או עם שר התחבורה ישראל כץ, אחד המיניסטרים החזקים בממשלה, שממנו הוא רוצה לחתוך פרויקטים בתל אביב וגם בפריפריה.
אחר כך יבוא המאבק הציבורי, שיהיו שותפים לו מבקשי רעתו של לפיד בממשלה, כולל נתניהו, אבל גם האוכלוסיות שהוא הולך לפגוע בהן. "אצלי כל קריטריון תמיכה תלוי בכושר ההשתכרות", אמר לפיד השבוע לפקידי האוצר, ומכאן שהחרדים יכולים להכין את החרב והחנית; שר האוצר בא לפגוע בקצבאות שלהם. צפויים מאבקים גם מול ההסתדרות (לפיד עשוי למסות את קרנות ההשתלמות ולקצץ בשכר עובדי המדינה), תושבי אילת (לפיד עשוי לפגוע בפטור ממע"מ בעיר) ואחרים.
במהלך השבועות האחרונים התקיים דיון ציבורי מעמיק סביב השאלה אם שר אוצר חייב להיות כלכלן. התשובה היא לא, לפחות על דעת כל בכירי המשק שאיתם דיברתי. כולם מבקשים להצמיד לשר החדש שכל ישר, היגיון, יכולת בחירה בין אלטרנטיבות וכושר שקלול של כל החלטה. למזלו של לפיד, אומרים באוצר, שרשרת הפיקוד העליונה במשרד היא בדרגת מנכ"ל. אין שם היררכיה כמו במשרדים האחרים.
המנכ"ל שווה בדרגתו לחשב הכללי או לממונה על התקציבים. "אין כאן דמות בולטת שתוליך שולל את לפיד, וכולם יאמרו אמן", מסכמים הבכירים ולפיד רגוע ומחייך, לפי שעה. אולי מפני שאנחנו עדיין בשבוע וחצי הראשונים.
ב-18 באפריל 1996, בחג הפסח, רעשו המדינה והעולם כולו. חמישה פגזים של צה"ל, בקוטר 155 מ"מ, נחתו על מחנה פליטים שהוקם במטה יוניפי"ל בכפר כנא, 15 קילומטר מדרום מזרח לצור. התוצאה הייתה טרגית. 102 אזרחים לבנוניים נהרגו, ובהם נשים וילדים רבים.
המטווח חסר הרחמים עורר ביקורת חריפה בכל מקום על פני הגלובוס, וגם מיני-מלחמת גנרלים פנימית. הרמטכ"ל אמנון ליפ קין-שחק טען כי "צה"ל לא ידע שיש אזרחים במטה יוניפי"ל". ראש אמ"ן משה (בוגי) יעלון טען ההפך.
"ידענו שאזרחים מפונים ברחו לתוך מתקנים של האו"ם", קבע יעלון. בפיקוד הצפון הלכו על גרסת הביניים ומסרו כי "הקצין התורן, אלוף משנה פ', ידע שהוא יורה לתוך מחנה האו"ם, אבל לא ידע שמאות פליטים ברחו לשם". אלוף הפיקוד היה אז עמירם לוין.
הימים הם ימי "ענבי זעם". חיזבאללה פותח בירי של קטיושות על יישובי הצפון. ראש הממשלה שמעון פרס מחליט לצאת למבצע שיפסיק את הירי. ב-11 באפריל תקף חיל האוויר מטרות של חיזבאללה בביירות ובבקעה. כוחות שריון, תותחנים וחיל הים הפגיזו מטרות גם הם. תושבי דרום לבנון ברחו או פונו צפונה, ותושבי צפון המדינה ברחו או פונו דרומה. במהלך המלחמה פעלו כוחות מיוחדים במבצעים חשאיים בעומק לבנון, בעיקר יחידות מגלן ושלד"ג.
שר הכלכלה נפתלי בנט היה אז מפקד פלוגת לוחמים במגלן שהוביל את הכוח הגדול ביותר פנימה. כאשר הכוח התגלה נורתה לעברו אש מרגמות מדויקת. בנט דיווח לחפ"ק מאור. החפ"ק הורה להשיב אש חזקה, מה שגרם לאסון הגדול במטה יוניפי"ל ולהפסקת המבצע. החברים של בנט ליחידה מודים בעובדות שנחשפות כאן לראשונה, אך לא מודים באשמה.
"צריך להבין את המציאות", מספר אחד הקצינים. "היינו שמונה ימים בתוך השטח. חיסלנו מחבלים בכל פינה. ביום השמיני גילו אותנו. באמצע היום חטפנו ירי מרגמות. לא יכולנו לראות מהיכן הגיעה האש. היינו באמצע ואדיות ורכסים והמרגמות הגיעו מהשמים".
בנט עצמו הצדיק ללא עוררין את ההחלטה של החפ"ק, שלה הוא בעצם היה אחראי. באירועי מורשת הקרב של יחידת מגלן טען בנט: "כל אזרח שנהרג זה אסון. חיזבאללה ירו מתוך בתי ספר ובתי חולים. אני באופן אישי לא הייתי מעורב בהנחיה או בכיוון, רק בדיווח. בחפ"ק זיהו מאין יורים על הכוח של בנט וקיבלו החלטה לירות על מקור הירי, ובצדק. כך הצילו את החיים שלנו. חיכינו לרגע החשכה, הגיע מסוק ולקח אותנו למחניים. רק שם נודע לנו על כל האירוע".
"היה הלם בארץ ובעולם", סיפר בנט לחיילי היחידה, "אבל מה שלא אשכח זה את אלוף הצפון עמירם לוין, שהגיע אחרי יומיים לבסיס שלנו והעניק לנו גיבוי מוחלט. זה היה רגע אדיר".
נפתלי בנט הגיע למגלן מסיירת מטכ"ל ארבע שנים לפני האסון בכפר כנא. הוא היה מפקד צוות ובהמשך היה מפקד פלוגת הסיור המבצעית. לפני מבצע "ענבי זעם" הוא התמחה במבצעים ופשיטות על בסיסי חיזבאללה בעומק לבנון, בעיקר בגזרה המזרחית. "בנט היה עם סכין בין השיניים", מספר הקצין ביחידה. "אני זוכר את הימים ההם. חיכינו כל הזמן עם החיילים למבצע הבא. המפקדים אמרו הרבה פעמים 'לכו להתאמן, תעשו דברים אחרים'. לא רצינו כלום, רק מבצעים".
"לא רציתי להפסיד יום של מבצע. הלכנו במהירות שיא, אבל באמצע הדרך חל עיכוב. אחד החיילים נקע את הרגל. אמרתי לו: 'תחליט, בני. אתה חוזר לארץ עם שני חבר'ה, או שאתה ממשיך בקצב שלנו'. הוא החליט להמשיך, הנקע הפך לשבר, אבל הוא לא התלונן. בסוף המבצע אשפזו אותו וגיבסו לו את הרגל עד הבטן".
ב-25 באפריל 1996 התקבלה באו"ם החלטה שהכילה גינוי מפורש של ישראל ודרישה להפסיק את הפעילות בדרום לבנון. ראש הממשלה פרס נקלע לצרה כפולה. התקרית פגעה בסיכויי הבחירות שלו שהתקיימו חודשיים לאחר מכן, סיבכה אותו עם השמאל והערבים, אבל גם עם הציבור במרכז המפה הפוליטית ועם הימין שדרשו תוצאות של ממש. "אלה ענבי זעם? אלה ענבים באושים", זעק אז דוד לוי מסיעת גשר מעל דוכן הכנסת.
פרס החליט לפעול בשטח עוד כמה ימים. ההחלטה עוררה הפעם את חמתו של נפתלי בנט. "פרס הפסיק את המבצע בגלל כפר כנא", מספר קצין ביחידה, חברו של בנט. "הוא ראה שהוא נפגע בסקרים, ולכן המשיך את המבצע. נכנסנו שוב פנימה למבצע נוסף בפיקודו של בנט, הפעם הגענו למקום עוד יותר מסוכן. בנט הרגיש שההחלטה לשלוח אותנו שוב נעשית מסיבות פוליטיות. כאילו שאנחנו באים להציל את פרס".
בנט אכן השתחרר בסוף 1996, פנה להייטק והפך מיליונר. שמעון פרס, למרות המניפולציה הפוליטית שעליה דיבר בנט, לא הצליח לנצח בבחירות, והובס בידי בנימין נתניהו. אגב, אחרי הירי על כפר
כנא אמר פרס: "אנחנו מאוד מצטערים, אבל לא מתנצלים". נתניהו נקט השבוע נוסח שונה כלפי הטורקים בעקבות פרשת המרמרה, התנצל במלוא הפה, הסכים לשלם פיצויים ונתן את האות לחגיגות גאווה והשפלה מתואמות ברחבי אנקרה.
בנט כתב השבוע בעמוד הפייסבוק שלו: "ארדואן צריך לדעת שאם ניתקל בטרור דומה, תגובתנו תהיה חריפה לא פחות". ח"כ יונתן שטבון ממפלגתו, שהיה מפקד בסיירת אגוז, תקף בחריפות רבה את נתניהו. "אי אפשר להתנצל בצורה כזו", זעם שטבון. "הצד השני קולט את המסר באופן שונה. הוא מזהה חולשות, ממנף אותן. שלא לדבר על הפגיעה בלוחמי השייטת ובחיילי צה"ל". אפשר להניח ששטבון אמר את הדברים בסמכות וברשות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם