ניצן אלון: "יש הסלמה. זאת לא אינתיפאדה"
אלוף פיקוד מרכז, שמסכם שנה לא פשוטה בתפקיד, לא נבהל מההסלמה ביו"ש, אך מודה שהיא עלולה להתפתח לכיוון מדאיג. ראיון מיוחד
כדי להבין מאילו חומרים קורץ האלוף אלון, ועל איזה רקע עוצבה תפיסת עולמו, צריך להתחיל במושב הולדתו ניר בנים שבחבל לכיש, שבו הוא גר גם כיום עם אשתו מור וארבעת ילדיהם. מושב ניר בנים שייך לתנועת המושבים. בצעירותו של אלון, בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, כל התושבים עדיין התפרנסו מחקלאות. כנער עבד אלון ברפת ובשדות הפלחה המשפחתיים, וגם תחזק משקים אחרים בעת שהשכנים יצאו למילואים.
ניצן הוא השלישי מבין ארבעה אחים. האב, חזי ז"ל, היה מהילדים הראשונים של מושב העובדים המחוספס, תל עדשים בעמק יזרעאל, וגדל שם בחושה. שם משפחתו המקורי היה לינדנר (משמעות השם בגרמנית היא עץ תרזה. השם עוברת ל"אלון" כדי להתאים אותו לצומח של ארץ ישראל). האם יונה היא בת למשפחת עולים מהעלייה השנייה, שהשתקעה במה שהייתה פעם המושבה הרצליה.
כאשר התגייס לסיירת מטכ"ל, בשנת 1984, היחידה עדיין הייתה מעוזם של קיבוצניקים. המתגייסים המושבניקים היו מגיעים בדרך כלל לפלוגת בני המשקים של גדוד הנח"ל המוצנח 50, אולם כיתת ילידי 1965 בבית הספר האזורי באר טוביה הייתה יוצאת דופן: מתוך כ-12 בנים שישה, כולל ניצן עצמו, הלכו לקורס טיס ושלושה סיימו אותו (אחד מבני הכיתה של אלון הוא תת-אלוף חגי טופולנסקי, כיום ראש מטה חיל האוויר). ניצן הצטרף לבן כיתה אחר בסיירת מטכ"ל, לאחר שנאלץ לזנוח את חלום הטיסה (בן הכיתה מילא לימים תפקיד בכיר ומסווג מאוד בסיירת). גם שאר בני הכיתה מהתיכון היו פייטרים.
ניצן אלון הגיע לסיירת מטכ"ל אחרי שנת שירות כמדריך נוער מתנדב בחבל עדולם ליד בית שמש. תחילת דרכו בסיירת לא הייתה קלה: הוא היה מעורב בתאונת אימונים שבה פצע בירי לוחם אחר בגלל כדור "חי" שהשתרבב בטעות למחסנית של תחמושת אימונים, ואף הוגלה לזמן מה ליחידת מגלן מפני שנתפס על ידי משטרה צבאית ללא כומתה על הכותפת, והועמד לדין.
למרות החריקות, אלון התבלט כבר מיומו הראשון כלוחם קר רוח, שכמעט לא ניתן להוציאו משלוותו. לאחר שסיים קורס קצינים קיבל תחת פיקודו את הצוות של דרור וינברג ז"ל (שלימים נהרג בהיתקלות מול מחבלים כמפקד חטיבת חברון). בשנת 1988, בעת החיסול של אבו ג'יהאד בתוניס, כבר היה ניצן אלון מפקד צוות ותיק. בתחילה היה מיועד להשתלב באחד הכוחות של המבצע, אך לבסוף יצא לפעולה אחרת, שההכנות אליה התנהלו במקביל.
בשנת 1989 קיבל ניצן אלון צל"ש על מבצע מודיעיני רחוק שהוביל, ושלא ניתן לדבר עליו עד היום. "מה היה שם? אני לא יכול לספר יותר מההערה הלקונית שכתובה בתיאור הצל"ש. זה היה משהו ייחודי ופורץ דרך, שאני מקווה שלא יתפרסם גם בעתיד", אומר האלוף כיום.
פעולת החטיפה של השייח' עבד אל-כרים עובייד נועדה להביא לפריצת דרך בפענוח תעלומת הנווט השבוי רון ארד, שאותות החיים ממנו הפסיקו להגיע בשנת 1988. מפקד הפעולה והיחידה היה רן שחור, שהחליף את משה (בוגי) יעלון.
ניצן אלון היה מפקד צוות בוגר וותיק, והוביל את התנועה אל היעד שהיה ממוקם בלב העיירה ג'יבשית, מערבה מן הבופור. "ירדנו מן הבופור ברגל עם הציוד על הגב", משחזר אלון, "והתגנבנו לכפר התגנבות לא קלה כי הבית של עובייד היה די באמצע. יצאנו בחושך ראשון והגענו לכפר באמצע הלילה. היו משמרות של חיזבאללה ותצפיות, אך הצלחנו להגיע פנימה בשקט מוחלט".
הכוח העיקרי, שעמו נמנה הצוות המוביל של ניצן אלון, לא היה מסוערב. בין הציוד הרב שהלוחמים נשאו על גופם היה גם סולם מתקפל. אלון ושלושה מאנשי הצוות שלו הציבו אותו מתחת לחלון חדרו של השייח' עובייד, שהיה ממוקם בקומה השנייה, והתחילו לטפס. כל מעידה או רעש קל היו עלולים לחשוף לא רק את הלוחמים שעל הסולם, אלא גם את עשרות אנשי הסיירת שהיו פרוסים בכפר כולו.
אלון מספר שההכנות למבצע החלו עוד בתקופת יעלון כמפקד ושעזרה מאוד ללוחמים העובדה שקצין המודיעין של היחידה, איל רגוניס ז"ל (שנפטר לימים בצעירותו מדום לב), היה אדריכל במקצועו והבין דבר או שניים בתוכניות בנייה.
"איל היה בחפ"ק, אנחנו היינו ארבעה אנשים במרפסת חדרו של עובייד", משחזר אלון. "במצבים כאלה יש התרגשות, אבל היא מחדדת את החושים ולא מקפיאה את הדם. בסך הכל היינו במרפסת כעשר דקות, עד ששאר הכוחות הספיקו להתארגן ולשים את אמצעי הפריצה שלהם. אחרי המאבק שהתנהל בחדר השינה של עובייד וההשתלטות עליו, היה צריך להוריד אותו מהחדר. זו לא הייתה משימה פשוטה, בהתחשב בכך שהידיים שלו היו קשורות לאחור, והוא שקל יותר ממאה קילו. אחד החיילים שלי לקח את הסחיבה על עצמו.
"כשהגענו עם עובייד אל הכניסה לבית קשרנו אותו לאלונקה. בינתיים הכוח שלמטה תפס גם את שלושת שומרי הראש שלו, שנקשרו גם כן אל האלונקות. כשיצאנו לדרך הכפר התחיל להתעורר כי אנשי חיזבאללה הרגישו שיש התרחשות. אני הופתעתי ממהירות ההתארגנות שלהם וגם מכך שהם זיהו לא רע את כיוון הבריחה שלנו.
"בשלב הזה ביצענו ירי צלפים ממוקד בכמה אנשים שסיכנו אותנו. כנראה שהרגנו אדם אחד או שניים. התחלנו לנתק מגע, כשאנשי חיזבאללה רודפים אחרינו. הם ניסו לבצע גם מרדף רכוב וירו קצת אר-פי-ג'י. מבחינתנו היה ציר די קשה וגם סחבנו ארבע אלונקות, אבל הצלחנו להגיע בשלום למנחת מוסכם מראש, שבו חיכה לנו מסוק יסעור. המראנו ובדרך לבסיס הורדנו את עובייד במתקן צפון, שבו חקרו אותו".
אחרי חטיפת עובייד יצא ניצן אלון ללימודים בטכניון. תוך כדי הלימודים הוא הגיע להיות "מצביא" (מפקד מבצע, בז'רגון של המטכ"ליסטים) של מבצע מודיעיני חשוב נוסף ביעד צפוני. בשנת 1992 הייתה סיירת מטכ"ל בהכנות לקראת "שיח אטד", המבצע שבו, כך נחשף לימים, היו אמורים הלוחמים להתנקש בחייו של נשיא עיראק, סדאם חוסיין, שהעז לשגר שנה קודם לכן טילים ארוכי טווח לעבר ישראל.
סיירת מטכ"ל היא יחידת העילית של אגף המודיעין, ולכן רוב מבצעיה קשורים לאיסוף מודיעין ונועדו להיות עלומים. ב-1994 היה אלון כבר מפקד פלוגה. מבצע רדף מבצע, כולל חטיפת מוסטפא דיראני, שבה לא השתתף. כאשר נחטף החייל נחשון וקסמן ז"ל, בשיא ימי האופוריה של הסכמי אוסלו, אלון ולוחמי הסיירת בדיוק חזרו ממודל אחרון לפני מבצע כלשהו.
"בתחילה היחידה התרוצצה סביב הדיווחים שהוא מוחזק בעזה", משחזר ניצן אלון. "ואז הגיע המידע שהוא נמצא לא רחוק מירושלים, בביר נבאללה". הסיירת קיבלה את הידיעה בערך ב-12 בצהריים, וקפצה למחנה עופר (ליד רמאללה), להתארגן למבצע חילוץ. על פי התוכניות שהכנו במהירות, אלון היה מפקד הכוח שהיה אמור להיכנס אל הבית מהגג. ליאור לוטן וניר פורז הובילו צוותים שנכנסו דרך הדלת הראשית, ואילו מיכאל כפרי, סגן מפקד היחידה - דרך מרפסת צד. מפקד הסיירת ומפקד המבצע בשטח היה שחר ארגמן.
"האמת היא שבניסיון החילוץ של נחשון וקסמן כמעט נהרגתי כי היו בעיות עם התזמון של הפיצוץ", אומר ניצן אלון. "זה קרה אחרי שכל הכוחות שמו את המטענים על הדלתות. ביצענו ספירה לאחור לצורך הפעלה של הפצצים. בדור ההוא התזמון של הפצצים לא היה מדויק. אני שמעתי פיצוץ, ורצתי לכיוון הדלת שעל הגג. כשהגעתי ראיתי שהדלת עדיין סגורה והמטענים מונחים עליה. התברר ששמעתי את הפיצוץ מלמטה ולא מהגג.
"למזלי, החבלן של הפורץ שלי הבין מה קורה, והגיע מאחורי קיר כדי למשוך אותי במהירות לאחור. בדיוק באותו רגע אירע הפיצוץ על הגג. הרגשתי את החום ואת ההדף עוברים לי בגוף, אבל לא נפגעתי. למרות הפיצוץ, הדלת לא נפרצה. היו לדלת בריחי מתכת שהתעוותו, אבל לא נפתחו. ניסינו לתת עליהם כמה מכות, אבל ראינו שזה לא עסק, קפצנו למטה מהגג, והצטרפנו מהר לכוח שפרץ אל הבית דרך הדלת הראשית".
אלון מעריך כי גם אם דלת הגג הייתה נפרצת בהצלחה, התמונה הכוללת של הקרב לא הייתה משתנה. הכוח בהובלתו היה יורד במדרגות הבית ומצטרף לכוחות של לוטן ופורז, שנכנסו מקומת הקרקע. באותו שלב, בתוך הבית, כבר התנהל ממילא קרב קשה ביותר. "רצתי והגעתי לכניסה שניר פורז נכנס ממנה", אומר ניצן אלון.
"אני עברתי מעל לוחם ששכב במסדרון. לא זיהיתי מיד שמדובר בניר ז"ל. בדיוק התחילו למשוך אותו מהמסדרון ולעשות לו החייאה, אך אני כבר הייתי בתוך הבית. הגעתי לדלת החדר שבו החוטפים החזיקו את נחשון וקסמן. ליאור לוטן עמד מולי. הוא חטף כדור באפוד הקרמי, אך המשיך להילחם. גם מפקד היחידה שחר חטף כדור בקסדה וכדור ביד, וגילה איתנות עצומה. אתה רואה את מפקד היחידה עומד ונלחם ולא זז אחורה, וזה נותן כוח רב.
"בסך הכל היינו שם, בשלב הזה, בערך 40 לוחמים. שבעה או שמונה היו פצועים. פרצנו פנימה, ירינו במחבלים שעוד נשארו, אבל וקסמן כבר היה מת. ישר ראינו שהחוטפים ירו בו כדור בפנים. זה היה נורא לאבד את ניר ולא להצליח לחלץ את נחשון בחיים, אבל ימים ספורים אחר כך הוצאנו עוד מבצע גדול, שהמודל שלו בוצע מראש".
בנוגע לוויכוח שלא הוכרע עד היום, האם הרמטכ"ל בזמנו, אהוד ברק, שגה כאשר הטיל את מבצע החילוץ על סיירת מטכ"ל, ולא על היחידה המשטרתית המיוחדת ימ"מ, שנחשבת מיומנת יותר בחילוץ בני ערובה, אומר ניצן אלון: "זה נראה לי ויכוח עקר. הייתי באישורי התוכניות. אני חושב שהיום היחידה יכולה לעשות מבצע כזה טוב יותר. הפקת הלקחים בעקבות אירוע וקסמן הייתה מאוד משמעותית".
באמצע שנות ה-90 מילא ניצן אלון בפעם הראשונה בחייו תפקיד מטה, כראש ענף תכנון במ"מ (מבצעים מיוחדים) של אגף המודיעין. מהר מאוד הוא חזר ליחידה - בתחילה כסגן המפקד ובהמשך כבעל אחד התפקידים היוקרתיים ביותר בצה"ל: מפקד סיירת מטכ"ל. תפקיד שאותו מילא אלון בין השנים 1998 ל-2001.
"בתקופתי כמפקד היו בעיקר מבצעים מודיעניים, התעסקות עם כל מיני מקומות רחוקים. היה מעניין", אומר ניצן אלון בחיוך. כעוד מפקד לשעבר ביחידה שהגיע רחוק, הוא אינו סבור שסיירת מטכ"ל היא "חונטה" שאנשיה מקדמים אלה את אלה, בניגוד לביקורת שנשמעת פה ושם.
"אנשי סיירת מטכ"ל תמיד ממלאים תפקידים משמעותיים, אפילו שר הביטחון היוצא (ברק) והשר החדש (יעלון) הם אנשי הסיירת, אבל אני לא חושב שמישהו הגיע רחוק רק מפני שהיה בסיירת מטכ"ל", אומר אלון. "מה שקובע זה האיכות וההתנסויות והעמידה במבחנים, לא עצם ההשתייכות ליחידה".
אחרי הפיקוד על הסיירת, יצא אלון בתחילת העשור שעבר ללימודים במכללה יוקרתית של הצבא האמריקאי (NDU), ואף היה במשך תשעה חודשים עמית מחקר במכון וושינגטון, שם נחשף לתהליכי קבלת ההחלטות של ידידתנו הגדולה.
עם שובו לארץ פיקד על חטיבה מובחרת בעוצבת מילואים יוקרתית של צה"ל, ואז החל הרומן שלו עם הגזרה שמזוהה עמו כיום יותר מכל: אזור יהודה ושומרון. "הרומן שלי עם איו"ש התחיל כשמוניתי למפקד חטיבת עציון", משחזר אלון.
"קיבלתי את הפיקוד על החטיבה לקראת אמצע העשור שעבר, בשלהי העיסוק המסיבי בטרור, כשהתחיל שינוי כיוון: יותר משקל להיבטים אזרחיים, כלכליים ולתיאום ביטחוני ואזרחי. זו הייתה תקופה מאוד מגוונת. מצד אחד כל לילה ביצענו מעצרים, התמודדנו עם ירי, פיגועים והרוגים, ונלחמנו בתשתיות חמאס קשות; מצד שני המשקל של המינהל האזרחי והתיאום עם הפלסטינים הלך וגבר".
אחרי הפיקוד על חטיבת עציון התבקש ניצן אלון על ידי ראש אגף המודיעין לשעבר, אלוף עמוס ידלין, להקים חטיבת הפעלה באגף. המהלך נתקל בלא מעט התנגדות פנימית. את אלון החליף בתפקיד תת-אלוף הרצי הלוי, גם הוא ממפקדי סיירת מטכ"ל לשעבר (וכיום מפקד עוצבת הגליל).
בתשובה לשאלה אם החיכוכים באגף המודיעין סביב הקמת חטיבת ההפעלה הם כבר נחלת העבר, אומר אלון: "אני חושב שצלחנו אותם היטב. היום מאוד ברור שהשינוי המבני היה החלטה נכונה. הוא בא לידי ביטוי באיכות המודיעין ובחיבור בין אמ"ן ובין הגורמים המבצעיים בצה"ל. לחטיבת ההפעלה המבצעית יש חשיבות גדולה באופן הפעולה בתוך אמ"ן בהרבה מאוד תחומים, כולל לוחמת סייבר".
במהלך מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, לקח ניצן אלון פסק זמן מהעניינים השוטפים, והפך למעין פרויקטור למבצעים מיוחדים. בתחילה בחן אפשרות לכמה מבצעי עומק במסגרת אגף המודיעין. הם לא יצאו אל הפועל. בהמשך גויס על ידי מפקד חיל האוויר בזמנו, אלוף אליעזר שקדי, לעמוד בראש מבצע "חד וחלק", פעולה משולבת של סיירת מטכ"ל ויחידת שלדג בלב מעוז חיזבאללה בבעלבק שבצפון בקעת הלבנון.
הפעולה יצאה אל הפועל בסוף השבוע השלישי של המלחמה, כאשר כבר היה ברור כי התוצאות שמשיג צה"ל בלחימה בדרום לבנון רחוקות מלהשביע רצון. גשם הרקטות על צפון הארץ לא פסק לרגע.
עד היום קיימים חילוקי דעות בתוך מערכת הביטחון בשאלה אם "חד וחלק" היה מבצע של יחסי ציבור או שהיה לו ערך מבצעי אמיתי. "אני מעולם לא התייחסתי אל הפעולה בבעלבק כאל מבצע תודעתי בלבד", אומר ניצן אלון בהתייחס לביקורת. "למבצע בעומק שטח האויב יש ערך רב, בטח כשנלחמים מול אויב כמו חיזבאללה. אני מסכים שכל הפעילות הצה"לית המיוחדת לא הייתה בשלה מבחינה מערכתית, אבל לפעולה כשלעצמה היה ערך משמעותי".
העימותים של אלון עם קבוצות מתנחלים עלו לכותרות בתקופתו כמפקד אוגדת יהודה ושומרון, לפני מינויו לאלוף פיקוד המרכז. כבר כמפקד האוגדה הנהיג אלון מדיניות תקיפה נגד מאחזים בלתי חוקיים ואירועי טרור יהודיים, שנודעו בכינוי "תג מחיר".
הוא יצא נגד מתנחלים שנכנסו ללא תיאום לקבר יוסף באירוע שבו נהרג בן יוסף לבנת, אחיינה של השרה לימור לבנת, באפריל 2011. המתנחלים , מצדם, האשימו אותו ב"שמאלנות", והפיצו מכתב תמיכה בארגון השמאל "מחסום ווטש", שעליו חתמה בשנת 2006 גם אשת הקצין מור אלון.
למה סימנו אותך כאויב?
"אני מקווה שגם עכשיו אני לא מסומן על ידי המתנחלים, אלא רק על ידי קבוצת שוליים. אני חושב שזה יותר קשור לקבוצה הזאת מאשר אליי ואל אופן פעולתי. אי אפשר להשביע את רצון כולם. התחושה שלי היא שבסך הכל מתנחלים זו קבוצה גדולה שמונה כ-360 אלף אנשים, מהם למעלה ממאה אלף הם חרדים.
"לגבי רוב רובה של ההתיישבות הממלכתית, יש לי הרבה הערכה לפועלה ולעולם הערכי שהיא מביאה, ויש בשוליים קבוצה מאוד-מאוד מצומצמת שעושה, להבנתי, נזק להתיישבות באופן הפעולה שלה. יש נוער גבעות שסביב ארועי'תג מחיר' כאלה ואחרים הפיץ נגדי גם הרבה דיסאינפורמציה. התחושה האישית שלי היא שמעולם לא הוגדרתי כאויב של המתנחלים, וגם בשיא הסערה התקשורתית, שלא הייתה סערה אמיתית אלא סערה בכוס מים, קיבלתי חיזוק וגיבוי מגורמים ממלכתיים בהתיישבות, לא בפומבי. ובוודאי שקיבלתי גיבוי מהמפקדים שלי ומגורמים בדרג המדיני, וגם מהסביבה החברתית שלי".
הפתיע אותך שההתפרצות הייתה על גבול השנאה?
"הרגישות ברמה האישית היא נמוכה, אני יכול להצטער על זה ברמה הלאומית. יש לי רגשות, אבל כשאני יודע שמישהו אומר דברי שקר או לעז אני לא נפגע ברמה האישית. אני מאמין בצדקת דרכי".
האזכור של רעייתך פגע בך במיוחד?
"בי זה לא פגע, וגם בה לא. הרלוונטיות של הדברים היא חלק מאותה דיסאינפורמציה ומסכת של שקרים. לא פגשו את אשתי בשום מחסום כפי שנטען גם כן, אבל זה לא משנה מאחר שאני לא מרגיש שום מתח עם העולם הערכי שלי. אין לקבוצה הזאת יכולת להפעיל עליי לחץ באמת. העניין הזה בכל מקרה די ירד מהפרק בגלל חוסר התגובה שלי.
"העיסוק המרכזי שלי הוא בביטחון. זה לב לבה של העשייה, שם גם אני משקיע את עיקר זמני ומרצי, ובסך הכל מערכת היחסים שלי עם ראשי הרשויות באיו"ש ועם גורמים אחרים היא טובה. יש חילוקי דעות בכל מיני תחומים, אבל בסוף אני לא פועל מטעם עצמי. אני פועל בשם ממשלת ישראל מתוקף האחריות והסמכות שיש לי כמפקד פיקוד, ואני לא משתדל להשביע את רצון כולם. עם זאת, יכולה להיות ביקורת מקצועית גם כלפיי. היא יכולה להיות לגיטימית, אפשר ללמוד ממנה לעתים".
השאלה הגדולה ביותר שמעסיקה את צה"ל בימים אלה היא אם שטחי יהודה ושומרון עומדים בפני אינתיפאדה שלישית, לאחר ארבע שנות שקט כמעט מוחלט שם. מחודש לחודש מתרבים אירועי הפרות הסדר, כולל אירועים שמכונים "טרור עממי" - השלכת אבנים ובקבוקי תבערה.
מתי התחלת להרגיש שארבע שנות השקט נגמרות?
"אני זיהיתי את זה כבר בשלהי תפקידי כמפקד איו"ש. חודשיים-שלושה לפני שמוניתי למפקד הפיקוד השקעתי הרבה מאוד זמן בלימוד המצב בשטחים ובניתוח המציאות האסטרטגית. על פי הניתוח, ייתכן שאנחנו על סף שינוי ברמה האסטרטגית, שמושפע גם מהטלטלה האזורית ומהעלייה של האחים המוסלמים.
"יש פה גם מעגלים רחבים מאוד של התרחשויות, היבטים בינלאומיים ושינויים במערכת הפנים-פלסטינית. אבל הניתוח המקצועי שלנו הוא שאין אינתיפאדה שלישית. יש הסלמה מסוימת. יש יותר אלימות. אנחנו נערכים גם מול המצב הקיים, כדי לייצב אותו ולמנוע את ההסלמה, וגם לכל אפשרות אחרת. בתור מי שראה גם את האינתיפאדה הראשונה וגם את השנייה, אני אומר שמה שיש עכשיו זו לא אינתיפאדה".
האם הפשרה עם חמאס בעזה אחרי "עמוד ענן" מחזקת את התפיסה הפלסטינית ש"היהודים מבינים רק כוח"?
"אני לא מכנה את זה ככה, אבל הרעיון שהיעדים הפלסטיניים יושגו בהתנגדות מזוינת ובטרור מתחזק מול זרם אחר, שהוא לא חלבי ולא תמים לגמרי, אבל סבור מתוך הסתכלות שכלתנית שדרך המאבק נכשלה כבר באינתיפאדה השנייה. אבו מאזן מוביל את הזרם הזה. הוא עדיין סבור שצריך ללכת על מהלכים בכיוון של הסדר, אבל עם הפעלת לחץ על ישראל באמצעות הקהילייה הבינלאומית בשילוב מאבק עממי בשטח.
"היום יש תחרות בין שני הרעיונות האלה, עם גיבוי שחמאס מקבל מעצם ההתחזקות של האחים המוסלמים בעולם הערבי. יש להם סיבות טובות להעריך שהדרך שלהם פועלת: עסקת שליט,'עמוד ענן' - עם ההשלכות האסטרטגיות, ולא, לא רק המבצעיות שלו. עם זה, לפעמים גם אצל הזרם הלאומי יש תחושה שהנה, הם מצליחים לבודד את ישראל ומשנים את דעת הקהל ואת העמדה של הממשלות באירופה.
"הפלסטינים עצמם במתח מאוד גדול. מצד אחד אבו מאזן יכול לשאת נאום מאוד תקיף על מותו של אסיר בכלא מגידו בתקופת חקירה; ועם זאת הוא מהר מאוד יפעיל את המנגנונים וירגיע את השטח. אני לא עושה לו שום הנחה, אבל אני חושב שהעובדה שהוא מאוד-מאוד עקבי משפיעה על השטח. הוא שולל טרור והתנגדות חמושה מתוך סיבות תועלתיות, ויש לכך ערך מוסף עצום בייצוב של המצב ומניעת גלישה להסלמה. כדאי שלא נשפוך פה את התינוק עם המים".
התיאום הביטחוני עם הפלסטינים נמשך כסדרו?
"הוא לא הוקפא אפילו לרגע. הם מבצעים מעצרים לפי האינטרסים שלהם. הם לא פועלים עבורנו. יש להם מגבלות לגיטימציה, הם עושים משא ומתן על פיוס עם חמאס, אז הם יותר זהירים. דרך אגב, גם לנו יש מגבלות, למשל עצרנו תוך כדי'עמוד ענן' עשרות פעילים ארגוניים של חמאס, חברי מועצה מחוקקת ודומיהם, אבל את מרביתם לא הצלחנו להכניס לכלא".
אתה סבור כי העובדה שלא היה משא ומתן מדיני בשנים האחרונות תרמה להידרדרות המצב?
"מי שאחראי על משא ומתן הוא הדרג המדיני".
ובתור עמדה מקצועית?
"מעמדה מקצועית זה המנדט של הדרג המדיני, והשיקולים שלו הם יותר רחבים מהשיקולים המקצועיים הצבאיים. אנחנו צריכים מהעמדה שלנו להגיד את כל המשמעויות והנגזרות, ולראות שאנחנו נערכים מול אותן משמעויות".
אז אשאל את זה אחרת, האם העובדה שלא היה משא ומתן העצימה את התסיסה באיו"ש?
"בוא אני אגיד לך כך: הצד הפלסטיני רוצה להשיג את היעדים האסטרטגיים שלו. הוא כתב אותם. הם פועלים להשיג מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים עם פתרון צודק לבעיית הפליטים.
הם גם סימנו את הדרך להשיג את זה - הגישה של הרשות הפלסטינית היא להפעיל לחץ בינלאומי ולחץ מסוים מהשטח שתומך בלחץ הזה, בדרך של התנגדות לא אלימה בלשונם. כשהם לא נענים בשיח הסדרי מכיוון ישראל, הם מגבירים את הלחץ, כולל התעוררות מסוימת בשטח, ומול זה אנחנו צריכים לפעול. מעבר לזה, אני באמת חושב שהאופן שבו הדרג הצבאי כפוף לדרג המדיני צריך להישמר".
למה הדרג הצבאי המליץ לדרג המדיני לחדש את העברת הכספים שהוקפאה לאחר המהלך הפלסטיני באו"ם ב-29 בנובמבר 2012?
"גם פה הדיוק חשוב. הכספים לא הוקפאו. בחודשים שלפני המהלך באו"ם שולמו הרבה מקדמות לפלסטינים. חלק מהמקדמות האלה וחלק מחוב אחר קוזז (מהתשלומים השוטפים) מתוך שיקולי הדרג המדיני איך לנהל את המערכה מול הלעומתיות הפלסטינית, שהתבטאה למשל בהליכה לאו"ם.
"אנחנו כן אמרנו לדרג שמעלינו שרשות פלסטינית יציבה ומתפקדת, ברמה כזו או אחרת, משפיעה מאוד על היציבות בשטח. לכן, בהיבט הביטחוני, אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים שאינם מקבלים משכורת, ולא באים לעבודה, ולא פועלים לאכוף חוק וסדר, ולא מונעים זליגה של מפגינים מתוך הערים לעבר כוחותינו - זה דבר שפוגע בביטחון".
מבחינה מקצועית, יש עניין לישראל לחדש את העברת אמצעי הלחימה לכוחות המשטרה הפלסטינית, שתקועים בירדן כבר כמה שנים?
"מה שאנחנו יכולים להגיד לגבי העברת האמל"ח הוא מהי רמת האיום, הסיכון וגם היציבות של הרשות הפלסטינית והמנגנונים. גם זה נתון להחלטת הדרג המדיני".
אתה קבעת את סוף חודש מרס כתאריך יעד להשלמת ההכנות לקראת הסלמה נוספת בשטחים. מדוע?
"קודם כל זה קשור לתאריכים קונקרטיים. בסוף חודש מרס יש את יום האדמה. ב-7 באפריל יום האסיר הפלסטיני, במאי יום הנכבה, וביוני יש רצף של ימים נוספים שיכולים להיות טריגר לאלימות. מעבר לתאריכים, סוגיית האסירים יכולה לגרום להתפרצות אלימות ספונטנית כמעט בכל רגע.
"חשוב להבין שאנחנו לא מפרשים מהצד את האירועים, אלא משפיעים על חלקם. מצד אחד אנחנו פועלים בהתאם לדירקטיבה של הדרג המדיני לשמר את היציבות; מצד שני אנחנו מבינים שעם כל המוטיבציה שלנו להשפיע, אנחנו לא משפיעים על הכל, והתפקיד שלנו הוא קודם כל להתכונן למצבי הסלמה".
אז אנחנו לא בתחילתה של האינתיפאדה השלישית?
"להבנתי לא. אינתיפאדה זו התעוררות והתנערות. זה אומר שהציבור מתחבר לאירועים. מה שאנחנו רואים, בינתיים, אלה אירועים מקומיים שיש בהם 300 איש ולא 15 אלף. הציבור ממשיך לחיות את חייו גם כשיש מחאת אסירים מול כלא עופר. העיקרון של הפרדת האוכלוסייה מטרור ומאירועי אלימות הוא חשוב מאוד, ואנחנו מקפידים לשמר אותו".
בקרב המתיישבים יש כבר ירידה בתחושת הביטחון?
"יש ירידה בתחושת הביטחון כי יש מעט יותר אירועים, והרבה יותר דיבורים על אינתיפאדה שלישית וכדומה. להבנתי, תחושת הביטחון נקבעת על ידי התוצאות. עובדה שתקופה ארוכה אין הרוגים באיו"ש, וזה לא עניין של מה בכך שלא היו הרוגים ב-2012, לראשונה זה עשרות שנים. לא צריך להיכנס לשאננות כי יכול להיות פיגוע בעוד דקה, וצריך להיערך אליו ולמנוע אותו. בכל לילה יש מעצרים, אנחנו עושים פעילות הגנה, שיבוש והתקפה. זה לא נפסק ולא ייפסק".
מה בדבר "תג מחיר" ? את מכיר את הטענות שמערכת הביטחון מפגינה מולו אוזלת יד?
"קודם כל, יש מרכיבים שאני קורא להם טרור. בסך הכל המושג אוזלת יד לא משקף את המצב. יש גם תוצאות בשטח: האירועים החמורים של הצתות מסגדים וניסיונות פגיעה בנפש ירדו בצורה דרמטית בעקבות זיהוי נכון של האנשים האלה והרתעה - טיפול שהוא פחות בדין הפלילי ויותר מנהלי, כמו הרחקות מהשטח אל מול סכנה עתידית שהם עלולים לגרום. זה משפיע.
"אבל יש גם הרבה מאוד אירועים אחרים, כמעט יום-יומיים, של פגיעה בערבים או ברכושם. גם יהודים יודעים לזרוק אבנים, וגם בזה צריך לטפל. קודם כל כי זה מסכן חיים, ואחר כך כי זה מייצר מעגלי הסלמה ונקמות עד כדי פיגועים, ובטח שזה פסול מבחינה ערכית וגם תועלתית. זה מכתים את שם ההתיישבות. זה גם עוול וגם איוולת, ואנחנו צריכים לעשות יותר נגד התופעה".
בחודשים האחרונים סוכלו יותר מ-20 ניסיונות חטיפה ביהודה ושומרון. האם בסוף תהיה חטיפה שתצליח?
"אנחנו בדרך כלל מסכלים את ניסיונות החטיפה בשלבים המוקדמים, אבל כן, מדובר באיום גדול מבחינתנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם